בעידן שבו המערכת הפוליטית שלנו נשלטת על ידי פלוטוקרטיה, תנועות חברתיות עממיות חיוניות לשינוי מתקדם. אבל לעתים קרובות מדי התנועות שלנו מוצאות את עצמן מסוכסכות בגלל הצורך המסוכסך לכאורה לשמור על הסביבה שלנו והצורך בעבודות ופיתוח כלכלי. כיצד נוכל למצוא מכנה משותף?
הבעיה מומחשת על ידי ההצעה הנוכחית של תאגיד דומיניון לבנות מתקן ייצוא גז נוזלי בקוב פוינט, מרילנד, ממש על מפרץ צ'ספיק. שבע מאות בני אדם הפגינו נגד ההצעה ורבים נעצרו בשלוש פעולות אי ציות אזרחיות. אבל מכתב פתוח על נייר מכתבים של דומיניון המאשר את הפרויקט- השמירה על זה "תיצור יותר מ-3,000 משרות בנייה" שרובן יעברו "לחברי איגודים מקומיים" - נחתם לא רק על ידי מנהיגים עסקיים אלא על ידי עשרים מנהיגי איגודים מקצועיים מקומיים וארציים.
במאבק על צינור ה-Keystone XL, שתואר כ"בירמינגהם של תנועת האקלים", מיהרו תומכי הצינור לתפוס את "נושא התעסוקה" ולהגיד תמיכה מאיגודי עובדים בבניית ובסופו של דבר מה-AFL-CIO. ב בידיעה שהונפקה לתקשורת תחת הכותרת "לשכת ארה"ב קוראת להחלטה טעונה פוליטית להכחיש את קייסטון כרוצח עבודה", לשכת המסחר אמרה כי שלילתו של הנשיא אובמה את היתר KXL "מקריבה עשרות אלפי משרות אמריקאיות בעלות שכר טוב בטווח הקצר, ורבים יותר מאשר זאת בטווח הארוך". התקשורת חוזרת על מסגרת העבודה מול הסביבה שוב ושוב: הכותרת של NPR ב-KXL הייתה אופיינית לרבים: "החלטת צנרת בורות משרות נגד סביבה." דינמיקה דומה סימנה את מסע הפרסום של "מעבר לפחם", קרב הפראקינג ורגולציה של EPA על גזי חממה במסגרת חוק האוויר הנקי. מי שרוצה להתגבר על הפילוג הזה חייב לספר סיפור אחר.
נקודת מוצא אחת לסיפור הזה היא להכיר בעניין המשותף הן בהישרדות האדם והן בפרנסה בת קיימא. בפרפראזה של אברהם לינקולן, אם אלוהים היה מתכוון שאנשים מסוימים יילחמו רק למען הסביבה ואחרים יילחמו רק למען הכלכלה, הוא היה הופך כמה אנשים שיכולים לחיות בלי כסף ואחרים שיוכלו לחיות בלי מים ואוויר. אין שתי קבוצות של אנשים, שומרי סביבה ועובדים. כולנו צריכים פרנסה וכולנו צריכים כוכב לגור בו. אם לא נתייחס לשניהם, נרעב ביחד בזמן שאנחנו מחכים לטגן ביחד.
מסגרת כזו מומחשת על ידי קואליציה בת שנתיים הכוללת את קונטיקט AFL-CIO ומגוון של עבודה איגודים, ארגונים קהילתיים, קבוצות דתיות ושוחרי איכות הסביבה הנקראים השולחן העגול של קונטיקט על אקלים ועבודות. נקודת המוצא שלה היא "הצורך לבנות כלכלה בת קיימא עם משרות בשכר טוב כאן בקונטיקט תוך הפחתת האיום של הפרעות אקלים כאן ובעולם". הוא דוחה את "הבחירה הכוזבת" של "עבודות מול הסביבה". זה מבקש לבנות "תנועה סביבתית מוכוונת עובדים התומכת בתוכנית מעבר הוגנת וצודקת כדי להגן לא רק על הסביבה, אלא גם על פרנסתם של אנשים עובדים". יש יוזמה במרילנד להקים שולחן עגול בנושא קיימות שיפגיש שחקנים דומים סביב האינטרס המשותף שלהם לטווח ארוך במרילנד בת קיימא.
בתוך מסגרת משותפת כזו קל יותר לבנות בריתות סביב נושאים ספציפיים בעולם האמיתי. לדוגמה, באמצעות השולחן העגול על אקלים ותעסוקה, איגודי קונטיקט הצטרפו לקבוצות סביבתיות, דתיות וקהילתיות כדי להיאבק למען תקני אנרגיה מתחדשת היוצרים מקומות עבודה מקומיים ומפחיתים את הזיהום על ידי מעבר מדלקים מאובנים לחומרים מתחדשים, יעילות אנרגיה ושימור. במקומות אחרים, עובדים בענף התחבורה הצטרפו לאנשי איכות הסביבה כדי לתמוך בהם מעבר מתחבורה פרטית לתחבורה ציבורית— משהו שייצור מספר גדול של מקומות עבודה מיומנים, יפחית מאוד את גזי החממה והזיהום המקומי, ויחסוך כסף לצרכנים.
אבל מה לגבי אזורי עימות כמו מפעל LNG Dominion Cove Point או צינור Keystone XL? אסטרטגיה מכרעת כאן היא לחפש פתרונות win-win לפני שעמדות סותרות יתבססו ללא תקנה. א ללמוד על ידי רשת העבודה לקיימות שנקראת "עבודות מעבר לפחם: מדריך לקהילות, עובדים ושומרי סביבה" גילתה שבמספר מקרים איגודי עובדים המייצגים עובדים בתחנות כוח פחמיות תמכו למעשה בסגירה המתוכננת של מקומות העבודה המזהמים מאוד שלהם - מכיוון שאנשי איכות הסביבה ופקידי ממשל עבדו איתם כדי להבטיח "מעבר צודק" שבו טופלו פרנסת העובדים וצרכי הקהילות שלהם. אַחֵר ללמוד, "The Keystone Pipeline Debate: An Alternative Creation Job Strategy", מאת LNS and Economics for Equity and Environment, הראה שהרבה יותר משרות לעובדי צנרת יכולות לנבוע מתיקון צנרת מים וביוב כושלים מאשר מפרויקט Keystone XL.
באופן דומה, פעילי הגנת האקלים הלוחצים על מכללות ועיריות להיפטר מדלקים מאובנים מתחילים עו"ד שהכספים שיימכרו מחברות דלק מאובנים יושקעו בהגנה מקומית על יצירת מקומות עבודה. ואכן, לכל קמפיין סביבתי צריכה להיות תוכנית עבודה וכל תוכנית עבודה צריכה להיות מתוכננת לתת מענה לאסון האקלים שלנו.
בעוד שפתרונות קונקרטיים על הקרקע חיוניים לשילוב של דאגות עבודה וסביבה, התנועות שלנו גם צריכות להתפתח לעבר תוכנית משותפת וחזון משותף.
אנו יכולים להציג יוזמות כאלה כמופת לאג'נדה ציבורית רחבה ליצירת תעסוקה מלאה על ידי הסבה לכלכלה בטוחה לאקלים. יש תקדימים היסטוריים לתוכניות כאלה. בדיוק כפי שהדיל החדש בשפל הגדול של שנות ה-1930 הכניס מיליוני מובטלים לעבוד בעבודות שהקהילות של אמריקה היו זקוקות לה, כך היום אנו זקוקים ל"דיל חדש"לבנות מחדש את האנרגיה, התחבורה, הבניין ומערכות אחרות שלנו כדי להפחית באופן דרסטי את זיהום גזי החממה הורס את האקלים שהם יוצקים לאוויר. ההתגייסות למלחמת העולם השנייה מספקת דרמטית אפילו יותר איור של טרנספורמציה כלכלית מהירה שיצרה תעסוקה מסיבית תוך עצירת הייצור למטרות מסוימות והרחבתו באופן קיצוני למען אחרים.
תוכנית משותפת כזו תסיים את הסכסוך "מקומות עבודה מול סביבה" מכיוון שהגנת הסביבה תייצר מיליוני מקומות עבודה חדשים והרחבת מקומות עבודה תגן על הסביבה. תוכנית כזו מספקת בסיס משותף שעליו יכולים לעמוד גם עובדים וגם אנשי איכות הסביבה.
תוכנית כזו יכולה להיות גם המרכז של חזון משותף גדול יותר של כלכלה חדשה. אחרי הכל, רק הרחבת סוג הכלכלה שיש לנו רק תרחיב את הבעיות של אי שוויון ואסון סביבתי הכלכלה הנוכחית שלנו כבר יוצרת. הפתרון האולטימטיבי לדילמת "עבודות מול סביבה" הוא לבנות כלכלה חדשה שבה לכולנו יש פרנסה בטוחה המבוססת על עבודה שיוצרת את סוג העולם בר-קיימא שכולנו צריכים.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
3 תגובות
Doesn’t it strike you as odd that people like Obama talk about job creation when if we implemented some of these environmentally horrific things, would jobs even be relevant? It’s like a deep-seated form of insanity. Climate-safe economy sounds very good.
מקומות עבודה/סביבה הם דיכוטומיה שגויה.
אבל דיכוטומיה כזו היא היסוד של המחשבה המערבית, המבוססת על הדואליות הכוזבת של גוף/נפש שבה משמעות וחומר סותרים זה את זה. האחרון חף מהראשון שמוענק על ידי בני אדם על כוכב לכת חסר ערך. פרספקטיבה זו קובעת את אופי ה'כלכלה' שלנו, שבה ערך הוא משהו שהאדם (הסוג) מוסף לחומרי הגלם באמצעות העבודה. זוהי רק פתולוגיה מערבית, שרוב העמים הילידים חסינים לה לכאורה, ואשר כלפיה הם עדיין מתריסים בעוז. אני לא רואה מערביים שוללים את שרביט הערכים הלא-נכונים כל עוד מוסר העבודה לא מושמט כמו כל כך הרבה זבל תרבותי; וכל עוד איננו יכולים לראות שאורח החיים שלנו רחוק מלהיות בר-קיימא ככל שניתן להגיע ועדיין להיות בטווח של הכוכב שאנו קוראים לו שמש.
So what should be put in its place Joseph? What replaces this western pathology, that will give all those millions of non-natives some hope or reason to change, who through no fault of their own, have wound up, caught in this “false dichotomy”, trying to eke out a living as best they know how? Not to undervalue the necessary courageous and fierce defiance of indigenous peoples around the world towards their oppressors, like in this colonial/settler society in which I live, australia. At the very least Jeremy Brecher is trying to offer up something, an idea at the very least. Have you a vision with an attached strategy? How to achieve what you want Joseph, or would like to see, other than sticking our heads between our legs and kissing our arses goodbye?