אני הורס את החופש. ג'ים דמינט אומר זאת - בספרו בעל השם המתאים הצלת חופש: אנחנו יכולים לעצור את החלקה של אמריקה לסוציאליזם.
אני לא הורס את החופש לבד. יש לי עזרה. לדוגמה, מרוב אוכלוסיית ארה"ב – דמינט מכנה אותם "נרקומנים" (עמוד 44) שאינם יכולים להפסיק להשתמש בממשלה. גם בעלילה "כמעט כל הכוח הפוליטי המאורגן באמריקה כיום, [שנמצאת בצד של ממשלה גדולה יותר, ריכוזית יותר, סוציאליסטית יותר" (עמוד 50).
אז...זה אני, 150 מיליון פלוס אנשים, "כמעט כולם" מהממסד הפוליטי בארה"ב - כולנו דוחפים את המדינה לתהום, על פי הסנאטור הרפובליקני מדרום קרוליינה והטוסט של מפלגת התה.
ובכל זאת, אני מקבל חלק גדול יותר מהאשמה מאשר רוב האנשים. ב הצלת חופש, דמינט החליטה להמחיש מה רע בסוציאליזם על ידי ציטוט מתוך מהדורה ישנה של הספר שלי התיק לסוציאליזם.
בשלב מוקדם (עמוד 10), הוא מתמקד באמירה מרושעת במיוחד שלי:
הסוציאליזם מבוסס על הרעיון שעלינו להשתמש במשאבים העצומים של החברה כדי לענות על הצרכים של אנשים. זה נראה כל כך ברור - שאם אנשים רעבים, יש להאכיל אותם; שאם אנשים חסרי בית, עלינו לבנות להם בתים; שאם אנשים חולים, כל ההתקדמות בטכנולוגיה הרפואית צריכה להיות זמינה עבורם. חברה סוציאליסטית תיקח את העושר העצום של העשירים ותשתמש בו כדי לענות על הצרכים הבסיסיים של כל החברה. הכסף שבוזבז על נשק יכול לשמש לסיום העוני, חוסר הבית וכל שאר צורות המחסור.
לעין לא מאומנת, זה אולי לא נשמע כל כך רע. זה אולי אפילו נשמע כמו רעיון טוב. אולי האכלה של אנשים רעבים יכולה אפילו לקדם הסיבה לחופש - על ידי שחרורם מרעב ומוות, אתם יודעים.
לא כל כך. החזון של חברה ללא רעב וחוסר בית, המבוסס על עקרונות השוויון והסולידריות - זה, מתעקש דמינט, הוא עיוות של חופש, עיוות של "האוצר החמקמק הזה [ששגשג בארצות הברית" והפך את אמריקה ל" קנאת העולם". (עמודים 57, 31). אנחנו הסוציאליסטים – למרות "כוונותינו הטובות" (עמוד 11) – עיוות את משמעות החופש:
הסוציאליסטים צועדים כעת תחת דגלו של סגנון חופש חילוני-פרוגרסיבי חדש: החופש מאחריות, החופש להתנהג בצורה הרסנית ללא שיפוט מוסרי, החופש מסיכון וכישלון, החופש ממחסור, החופש מדת, וה חופש לקבל שוויון חומרי עם אלה שעובדים קשה יותר ומשיגים יותר. (עמוד 8)
- - - - - - - - - - - - - - - - -
כשקראתי לראשונה על הדגל הזה של חופש רע שכנראה צועדתי איתו, תהיתי אם אולי דמינט בלבל אותי עם מישהו אחר. כמו אולי בכיר בוול סטריט, או ראש חברת כריית הפחם Massey Energy.
כי החירויות הרעות שאנו הסוציאליסטים כביכול דוגלים בהן נראות כמו תיאורים מתאימים למדי לאופן שבו האחראים על חברה קפיטליסטית פועלים בכל יום.
"חופש מאחריות"? מנכ"ל מאסי אנרג'י, דון בלנקנשיפ, מוציא מיליוני דולרים על פוליטיקאים, שופטים ועורכי דין כדי לוודא שהוא לא נושא באחריות רבה, אם בכלל, לגורלם של האנשים שכורים עבורו פחם. או גורלו של כוכב לכת שסובל משינוי האקלים שלדעת בלנקנשיפ הוא מתיחה סביבתית.
"חופש להתנהג בצורה הרסנית ללא שיפוט מוסרי"? זה בדיוק מה שהרשות לניירות ערך מאשימה את גולדמן זאקס בכך שיצרה מגה-השקעות שנועדו להיכשל - לטובת כמה מנהלי קרנות גידור, וכן, כן, הבנקאים שגבו עמלות ענק מכל המעורבים.
"חופש מסיכון וכישלון"? הבנקים הגדולים שנסוגו מהסף כשממשלת ארה"ב חילצה את וול סטריט שוב שוקדים על הטריקים הישנים שלהם לכל הדעות, כי כל מי ששם לב בשנתיים האחרונות יודע שהם "גדולים מכדי להיכשל". ואם רפובליקנים כמו ג'ים דמינט יקבלו את דרכם, הבנקאים אפילו לא יצטרכו לציית להצעות הרפורמה הפיננסית המאולפת מדי של הדמוקרטים.
"חופש לקבל שוויון חומרי עם מי שעובד קשה יותר ומשיג יותר"? שורות הסופר-עשירים מלאות באנשים שלא נאלצו לעשות יום עבודה כנה בחייהם, וה"הישג" היחיד ששווה לדבר עליו היה להיוולד להורים סופר-עשירים. אין להם "שוויון חומרי" עם כולנו - מצבם הרבה, הרבה יותר טוב מהרוב המכריע של האנשים שצריכים להתאמץ כדי להסתדר.
זו הבעיה עם החופש בעולם לפי ג'ים דמינט. יש אנשים שיש להם הרבה מזה - אבל עבור כולנו, לא כל כך.
הבנקאים, המנכ"לים, ילדי קרנות הנאמנות, האליטה הפוליטית שעוברת הלוך ושוב בין וושינגטון לחדרי הישיבות התאגידים - יש להם את החופש לעשות כמעט כל מה שהם יבחרו, לחיות איפה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, לספק כל גחמה.
עבור רוב האנשים שאינם חיים בעולם הזה של עושר וכוח, החירויות שלנו מוגבלות הרבה יותר.
אנחנו חופשיים לא לעבוד בחברה מסוימת, אבל אנחנו לא חופשיים לא לעבוד. אנחנו חופשיים לבזבז או לחסוך את מה שאנחנו מרוויחים מעבודה, אבל אנחנו לא חופשיים לצפות שאף אחד מהם בהכרח יענה על כל הצרכים שלנו, אפילו אחרי חיים שלמים של עבודה. אנחנו חופשיים לקנות מוצרים בני קיימא מבחינה סביבתית, אבל אנחנו לא חופשיים לשנות את המערכת הכלכלית הרחבה יותר כדי להפוך אותה לברת קיימא.
בקיצור, רוב האנשים בחברה אינם חופשיים לקבוע את גורלם בכל מספר דרכים. הם כפופים לתנאי חיים שאין להם מה לומר עליהם - תנאים המעוצבים בעיקר על ידי אותה קבוצה קטנה של אנשים שיש להם הרבה חופש, ושומרים אותו לעצמם.
- - - - - - - - - - - - - - - - -
הבעיות עם הסטנדרטים הכפולים של החופש של ג'ים דמינט הופכות ברורות יותר כשהוא מציג את השקפתו על ההיסטוריה האמריקאית (השקפה מפוקפקת, אך תמציתית - הוא מגיע מ-1776 ועד שנות רייגן בפחות מ-1787 עמודים). בעיניו, החיידקים הראשונים של ההידבקות הסוציאליסטית הקרובה תפסו אחיזה "זמן קצר לאחר ששלוש עשרה המדינות ויתרו על כוח 'מוגבל' לממשלה הפדרלית ב-30". (עמוד XNUMX)
למעשה, לפי דמינט, אמריקה הייתה באמת חופשית רק לפני שהיא הייתה ארצות הברית:
לפני המהפכה האמריקאית, החופש היה טבע שני לאמריקאים. הוא גדל לתוך ה-DNA שלנו הרבה לפני הכרזת העצמאות והחתימה על החוקה שלנו. אמריקה, שהוקמה כמושבות מסחר, נבנתה על קפיטליזם וסחר חופשי. האמריקאים היו אנשים בעלי אופי טוב ואמונה חזקה שהגיעו לעולם החדש בחיפוש אחר חופש דת. (עמוד 30)
באופן אישי, אני לא בטוח שהייתי ערב לאופי הטוב של כל אדם ש"בא לעולם החדש".
אבל באופן משמעותי יותר, בטח שמתם לב לכמה השמטות בקטע הזה. כגון: אם האמריקאים היו האנשים "שהגיעו לעולם החדש", מה עם האנשים שחיו ב"עולם החדש" לפני שהיה "העולם החדש"? מה עם האינדיאנים? בשם הקפיטליזם והסחר החופשי, הם גורשו מבתיהם, נהרגו על הסף במספרים מחרידים, ונאלצו להיכנס למושבות עונשין עם השם התמים של "הסתייגויות". נראה שהחופש שלהם היה בר ניצול.
ועוד שאלה: מה עם העבדים? הם לא הגיעו ל"עולם החדש "המחפש חופש דת", נכון? הם נחטפו מאפריקה במיליונים, נאלצו לסבול את האכזריות הבלתי ניתנת לתיאור של המעבר התיכון, ואם הם שרדו, בצעו עבודה שוברת גב, בלי חירויות מכל סוג, וגם לא הסיכוי להגיע לחירויות.
באופן לא מפתיע, עבדות לא מופיעה בגרסה של דמינט להיסטוריה של ארה"ב. הנושא עולה פעם אחת בדיוק, בחצי משפט עמוד אחר כך: "אחרי מלחמת האזרחים, שהייתה תוצאה של כישלונה של אמריקה ליישם את עקרונות החירות שלנו על עבודת עבדים..." (עמוד 31)
יש עוד בשאר המשפט הזה - משהו על הרחבת הביורוקרטיה הממשלתית, בלה, בלה. אבל אני בטוח שתסכימו שהחלק הראשון מעלה כמה שאלות.
"כישלון ביישום עקרונות החירות שלנו על עבודת עבדים..." האם זה נותן לדמינט איזושהי הפסקה לשקול שחצי מאמריקה שבה "החופש היה טבע שני" - החצי המשגשג יותר והחזק יותר מבחינה פוליטית - "לא הצליחו ליישם את העקרונות של חוֹפֶשׁ"? מה לגבי העובדה שמחבר המסמך שהוא מחליק כהקדמה לספרו – הכרזת העצמאות של תומס ג'פרסון כמובן – "לא הצליח ליישם את עקרונות החירות"?
ומה זה בעצם אומר "להחיל את עקרונות החירות שלנו על עבודת עבדים" בכל מקרה? האם ניתן לעשות זאת בכל דרך אחרת מלבד על ידי ביטול עַבדוּת? אם לא, אז האם דמינט חושב שמלחמת האזרחים הייתה דבר טוב? דבר רע?
למעשה יש כאן שיעור - אם כי לא תמצא אותו בספר של דמינט. במקרה של ביטול העבדות, הרחבת החירות דרשה מאבק עצום נגד מערכת פוליטית בדרום שהתיימר לעמוד על החופש.
המאבק הזה לא קרה סתם. נדרשו פעולותיהם של מיליוני אנשים - עבדים עצמם, מבצעי הביטול שהתנגדו לעבדות, צפוניים בצבא האיחוד - כדי להשיג חירות. הדבר קרה לאורך כל ההיסטוריה של ארה"ב או כל מדינה אחרת - מביטול העבדות, לנשים לזכות בזכות הבחירה, לעובדים לזכות לארגן איגודים, ועוד ועוד.
אם לצטט את פרדריק דאגלס - שמומחיותו בנושא החירות עדיפה בהרבה על זו של ג'ים דמינט: "כל ההיסטוריה של התקדמות חירות האדם מראה שכל הוויתורים שעדיין ניתנו לטענותיה הנכבדות נולדו ממאבק רציני...אם אין מאבק, אין התקדמות".
הונאת החירות של ג'ים דמינט מתבררת כאשר רואים של מי החופש הוא דואג, ושל מי לא. אכפת לו מ"הצלת חופש" למעטים - במיוחד החופש של מעטים להחזיק ולשלוט במוסדות הכלכליים הגדולים ביותר בחברה קפיטליסטית, ולפיכך להכפיף מספר גדול בהרבה של אנשים לחופש פחות בכל היבט של חייהם.
- - - - - - - - - - - - - - - - -
זו לא הבעיה היחידה שיש לי עם העולם לפי ג'ים דמינט. יש כל כך, כל כך הרבה אחרים. אולי כדאי שאפתח בלוג.
לדוגמה, נראה שדמינט מתרשם שאני חבר במפלגה הדמוקרטית. הוא מצטט שוב את הספר שלי - על חשיבותם של סוציאליסטים שמתארגנים בבסיס (עמוד 49) - בעיצומו של מדור על הפשעים לכאורה של ברק אובמה והמפלגה הדמוקרטית.
אבל אובמה די מתעקש שהוא לא סוציאליסט, ואני חושב שיש לו טעם. אם תעבור על רשימת הבכירים במשרד האוצר שלו, למשל, מעטים מאוד יקראו לעצמם סוציאליסטים. רבים, לעומת זאת, יקראו לעצמם מנהלים לשעבר של גולדמן זאקס.
הסיבה שדמינט מכניס את הטענה שלי לסוציאליזם לפרק על הדמוקרטים היא משום שהוא מזהה סוציאליזם עם "ממשלה גדולה", והדמוקרטים, הוא מתעקש, הם המפלגה של "ממשלה גדולה".
זה המקום שבו המטרה האמיתית של הצלת חופש נעשה ברור יותר - כתרומה מחושבת לאסטרטגיה הפוליטית הנוכחית של הימין. דמינט והרפובליקנים רוצים למרוח את המדיניות שהם מתנגדים להם עם הכתם המתמשך של המקארתיזם של שנות החמישים.
לפיכך, דמינט נותן הגדרה מטעה ביותר של סוציאליזם כ"מערכת סוציו-אקונומית שבה רכוש וחלוקת העושר נתונים לשליטה של הממשלה". (עמוד 28)
זה נכון שסוציאליזם קשור לשליטה של המדינה בכלכלה. אבל זה לא אומר שכל שליטה של המדינה היא סוציאליסטית. השאלה הראשונה שיש לשאול בכל פעם שלממשלה יש תפקיד בכלכלה או בחברה היא: מי הבעלים של המדינה?
אם המדינה מעוצבת על ידי אינטרסים עסקיים המפעילים את השפעתם באמצעות תרומות לקמפיין ולובי - או אם המדינה מנוהלת על ידי מעמד קטן של ראשי מפלגות, המשתמשים בשם הסוציאליזם, אך מנהלים מערכת של דיכוי וניצול, כמו ב ברית המועצות לשעבר - אז זה לא סוציאליזם. כל יותר מהחברה הזו ראויה להיקרא דמוקרטיה כי רוב האנשים שחיים בה, אך לא כולם, זוכים להצביע כל כמה שנים.
אין פה דיון רציני על סוציאליזם הצלת חופש– לא בספר שבו כל עובדה מעוותת כדי לשרת את האג'נדה של דמינט, וכל שאלה פוליטית נתקעת בגבולות עולמו הצר.
זה מספר שהפרק על איך דמינט התערב בפוליטיקה הלאומית מתחיל בשחזור חגיגי של פרק מהישן המופע של אנדי גריפית'– כזה שמסתיים בכך שבנו של אנדי אופי לומד שיעור על עמידה מול בריונים, שלטענת דמינט הנחה את הקריירה הפוליטית שלו.
עכשיו, זה די מוזר כשגבר מבוגר טוען שלמד שיעורי חיים מילד בדיוני בסיטקום שנעשה לפני חצי מאה. אבל כאשר לשיעורים האלה יש סממנים פוליטיים, הדברים נעשים ממש מצמררים.
כפי שאתה אולי זוכר, ה המופע של אנדי גריפית' עוסק בחיים בעיירה קטנה בדיונית בצפון קרוליינה. הוא שידר את התוכנית הראשונה שלו באוקטובר 1960.
משהו אחר קרה בצפון קרוליינה ב-1960. ב-1 בפברואר, ארבעה סטודנטים שחורים ישבו בדלפק ארוחת צהריים מופרד של וולוורת' בגרינסבורו. הם הציתו גל של מחאות ישיבה ששטפו את המדינה ולאחר מכן את הדרום תוך כמה חודשים, והעלו את התנועה לזכויות האזרח להילוך גבוה.
השנים שבהן ה המופע של אנדי גריפית' שודר (1960 עד 1968) היו שנים שבהן נוצרה היסטוריה - כאשר אחד המאבקים העממיים המשמעותיים ביותר בעולם ניצח על שיטת האפרטהייד האמריקאי. אבל לעולם לא תדע את זה מה המופע של אנדי גריפית'. הוא התרחש בדרום בזמן השיא של מאבק זכויות האזרח, ומעולם לא הציג דמות שחורה בתפקיד בולט כלשהו.
זה נותן לך תחושה של העולם על פי ג'ים דמינט. זה לא אחד שמקבל בהכרח אנשים שחורים, מצד אחד - וזה בהחלט לא אחד שמעריך התנגדות או מאבק.
אבל היי, אולי אני טועה. אולי סנטור ג'ים יכול להסביר לי למה המופע של אנדי גריפית' הוא כוללני, כמו החזון שלו לאמריקה. אולי הוא יכול לשכנע אותי למה זה איום חמור על החופש לצפות לחברה סוציאליסטית שתסיים לנצח רעב וחוסר בית ועוני.
אני מזמינה אותו להגיב. יש לי משיכה ב-SocialistWorker.org - נשמח לפרסם דיון באתר האינטרנט שלנו. אני אפגש לפורום ציבורי בוושינגטון, או אולי על דשא ניטרלי איפשהו בין דרום קרוליינה לשיקגו.
בוא נזרוק את זה. הוא חושב שהסוציאליזם הורס את החופש. אני חושב שהקפיטליזם עושה לעג לכל אפשרות של חופש אמיתי או דמוקרטיה. תביא את זה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו