|
בשנים האחרונות חלה התעוררות חזקה של תמיכה בקרב הפלסטינים בפתרון של מדינה אחת המבטיח שוויון זכויות לפלסטינים ויהודים ישראלים ברחבי פלסטין ההיסטורית.
אפשר לצפות שכל תמיכה במדינה אחת בקרב יהודים ישראלים תגיע מהשמאל הקיצוני, ולמעשה כאן נמצאים אלופי ישראל היהודים הבולטים ברעיון, אם כי במספרים קטנים.
לאחרונה עלו מכיוון מפתיע הצעות להענקת אזרחות ישראלית לפלסטינים בגדה המערבית, לרבות זכות הצבעה לכנסת: אנשי ימין כמו יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, ושר הביטחון לשעבר משה ארנס, שניהם מאנשי הימין. מפלגת הליכוד של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מפתיע עוד יותר, הרעיון נדחק על ידי פעילים בולטים בקרב תנועת המתנחלים בגדה המערבית, אשר היו נושא לפרופיל חובה של נועם שיזף ב הארץ ("סוף המשחק", 15 ביולי 2010).
החזונות שלהם עדיין נופלים בהרבה ממה שכל תומך פלסטיני של מדינה אחת יחשב כצודק: ההצעות הישראליות מתעקשות לשמור על אופייה של המדינה - לפחות באופן סמלי - כ"מדינה יהודית", לא כוללות את רצועת עזה, ואינן אינן כוללות. לטפל בזכויות הפליטים הפלסטינים. וגם, מתנחלים על אדמות שהופקעו באלימות מפלסטינים בקושי ייראו כמו חסידים ברורים לזכויות האדם והפוליטיות הפלסטיניות.
אף על פי שהפרטים משתנים, ובמקרים מסוימים הם חרדה לפלסטינים, מה שחושפני יותר הוא שהוויכוח הזה מתרחש בגלוי ובמעגלים הפחות סבירים.
הליכודניקים והמתנחלים בפתרון של מדינה אחת עם אזרחות לפלסטינים מבינים שישראל איבדה את הטיעון שאפשר לשמור על ריבונות יהודית לנצח בכל מחיר. א סטטוס קווה היכן שמיליוני פלסטינים חיים ללא זכויות, הכפופים לשליטה על ידי הסלמה באלימות הישראלית, בלתי נסבל אפילו עבורם. יחד עם זאת, חלוקה של פלסטין ההיסטורית - מה שהם מכנים ארץ ישראל - לשתי מדינות היא בלתי מתקבלת על הדעת, והוכחה כבלתי מושגת - לא מעט בגלל תנועת המתנחלים עצמה.
חלק מהישראלים מזהים כעת את מה שאמר הגיאוגרף הישראלי מירון בנבנישתי במשך שנים: פלסטין ההיסטורית היא כבר "הלכה למעשה מדינה דו-לאומית", בלתי ניתנת לחלוקה אלא במחיר שלא ישראלים ופלסטינים מוכנים לשלם. היחסים בין פלסטינים לישראלים אינם יחסים של שווים, אלא "בין סוס לרוכב" כפי שמתנחל אחד הגדיר זאת בצורה חיה. הארץ.
מנקודת מבטם של המתנחלים, המשמעות של חלוקה מחדש תהיה עקירה של לפחות עשרות אלפים מתוך 500,000 המתנחלים כיום בגדה המערבית, והיא אפילו לא תפתור את השאלה הלאומית. האם המתנחלים שנותרו מאחור בגדה המערבית (הרוב המכריע לפי כל ההצעות הנוכחיות של שתי המדינות) יהיו תחת ריבונות פלסטינית או שישראל תמשיך להפעיל שליטה על רשת של התנחלויות החוצה את המדינה הפלסטינית המשוערת? איך יכולה להתקיים מדינה פלסטינית עצמאית באמת בנסיבות כאלה?
הסכנה החמורה יותר היא שהגדה המערבית תהפוך לתריסר רצועות עזה עם אוכלוסיות גדולות של אזרחים ישראלים תקועים בין גטאות פלסטיניים עלובים וצפופים מדי. המדינה הפלסטינית הטלאית תהיה חופשית רק לנהל את העוני שלה, שאליו מגיעים התקפי דמים קבועים.
אפילו נסיגה ישראלית מלאה מהגדה המערבית - דבר שאינו נמצא על סדר היום של תהליך השלום - תשאיר את ישראל עם 1.5 מיליון אזרחים פלסטינים בגבולותיה. אוכלוסייה זו כבר עומדת בפני מבחני אפליה, הסתה ונאמנות מתגברים. בישראל זועמת, אולטרה-לאומית, שהצטמקה מהתהפוכות של נטישת התנחלויות בגדה המערבית, האזרחים הלא-יהודים הללו עלולים לסבול הרבה יותר גרוע, כולל טיהור אתני מוחלט.
ללא התקדמות לקראת פתרון שתי מדינות למרות עשרות שנים של מאמצים, האלטרנטיבה הציונית היחידה שהוצעה הייתה גירוש מוחלט של הפלסטינים - תוכנית שזכתה זמן רב על ידי מפלגת "ישראל ביתנו" של שר החוץ, אביגדור ליברמן, שזכתה להגדיל את תמיכתה בהתמדה. .
ישראל נמצאת בנקודה שבה היא צריכה להסתכל במראה ואפילו כמה ליכודניקים קרים וקשים כמו ארנס כנראה לא אוהבים את מה שהם רואים. המצע של ישראל ביתנו הוא "שטותי", אמר ארנס הארץ, ופשוט לא "ניתן לביצוע". אם ישראל תרגיש שהיא נפילה עכשיו, מה יקרה אחרי עוד גירוש המוני של פלסטינים?
בהתחשב במציאות הללו, "הפתרון הגרוע ביותר... הוא כנראה הפתרון הנכון: מדינה דו לאומית, סיפוח מלא, אזרחות מלאה" כדבריו של פעיל המתנחלים ועוזר נתניהו לשעבר אורי אליצור.
ניתן להשוות את ההתעוררות הזו למה שקרה בקרב הלבנים מדרום אפריקה בשנות ה-1980. עד אז התברר כי מאמציה של ממשלת המיעוט הלבן "לפתור" את בעיית שלילת זכויות השחורים על ידי יצירת ארצות מולדת עצמאיות נומינלית - בנטוסטנים - נכשל. הלחץ גובר מההתנגדות הפנימית ומהמערכה הבינלאומית של חרם, מימוש וסנקציות.
באמצע שנות ה-1980, הלבנים הבינו ברובם את האפרטהייד סטטוס קווה היה בלתי נסבל והם החלו לשקול הצעות "רפורמות" שנפלו בהרבה מהדרישות של הקונגרס הלאומי האפריקאי לזיכיון אוניברסלי - אדם אחד, הצבעה אחת בדרום אפריקה לא גזעית. הרפורמות החלו עם הכנסת פרלמנט תלת-קמרית ב-1984 עם חדרים נפרדים ללבנים, צבעוניים ואינדיאנים (אין לשחורים), כאשר הלבנים שומרים על השליטה הכוללת.
עד כמעט סוף שיטת האפרטהייד, סקרים הראו שהרוב המכריע של הלבנים דחו זיכיון אוניברסלי, אך היו מוכנים לוותר על צורה כלשהי של חלוקת כוח עם הרוב השחור כל עוד הלבנים ישמרו על וטו על החלטות מפתח. הנקודה החשובה, כפי שטענתי בעבר, היא שאי אפשר לחזות את התוצאה הסופית של המשא ומתן שהביא בסופו של דבר לדרום אפריקה דמוקרטית מלאה ב-1994, בהתבסס על מה שהציבור הלבן והאליטות אמרו שהם מוכנים לקבל ("יהודים ישראלים ופתרון המדינה האחת"האינתיפאדה האלקטרונית, 10 בנובמבר 2009).
ברגע שיהודים ישראלים יודו שלפלסטינים חייבים להיות שוויון זכויות, הם לא יוכלו לכפות באופן חד צדדי כל מערכת ששומרת על זכויות יתר. מדינה משותפת צריכה להכיל את האינטרסים הקולקטיביים הלגיטימיים של יהודים ישראלים, אבל היא תצטרך לעשות זאת באופן שווה לכל השאר.
עצם הופעתו של הפתרון הימני של מדינה אחת מעידה על כך שישראל חשה בלחץ וחווה אובדן יחסי כוח. אם תומכיה היו חושבים שישראל תוכל "לנצח" בטווח הארוך, לא יהיה צורך למצוא דרכים להכיל את זכויות הפלסטינים. אבל יהודים ישראלים רואים את המטבע המוסרי והלגיטימיות שלהם מופחתים באופן דרסטי ברחבי העולם, בעוד שמבחינה דמוגרפית הפלסטינים נמצאים על סף הפיכת רוב פעם נוספת בפלסטין ההיסטורית.
כמובן שליהודים ישראלים עדיין יש יתרון כוח עצום על הפלסטינים, שאמנם יישחק, אך צפוי להימשך זמן מה. היתרון העיקרי של ישראל הוא מונופול כמעט על אמצעי האלימות, המובטח על ידי ארצות הברית. אבל לא ניתן להשיג לגיטימציה ויציבות על ידי הסתמכות על כוח אכזרי - זה הלקח שמתחיל לשקוע בקרב חלק מהישראלים כשהמדינה מבודדת יותר ויותר לאחר התקפותיה על עזה ומשט החופש של עזה. לגיטימציה יכולה לבוא רק מהסדר מדיני צודק ושוויוני.
אולי תומכי הימין של מדינה אחת מכירים בכך שהזמן הטוב ביותר לנהל משא ומתן על מעבר המספק הגנה על האינטרסים הקולקטיביים הלגיטימיים של יהודים ישראלים הוא בזמן שהם עדיין חזקים יחסית.
העובדה שהצעות למדינה אחת מגיעות מהימין הישראלי לא צריכה להיות כל כך מפתיעה לאור חוויות במצבים דומים. בדרום אפריקה, לא המבקרים הליברלים הלבנים המסורתיים של האפרטהייד פיקחו על פירוק השיטה, אלא המפלגה הלאומית שבנתה את האפרטהייד מלכתחילה. בצפון אירלנד, לא היו אלה איגודיסטים ולאומנים "מתונים" כמו דיוויד טרימבל וג'ון הום שהפכו סוף סוף את חלוקת הכוחות במסגרת הסכם בלפסט מ-1998 לתפקד, אלא הדחויים הוותיקים של המפלגה הדמוקרטית היווניסטית של איאן פייזלי, ושל סין פיין הלאומני. , שלמנהיגיו היו קשרים הדוקים עם ה-IRA.
החוויות בדרום אפריקה ובצפון אירלנד מראות כי הפיכת מערכת היחסים בין מתנחל ויליד, אדון ועבד, או "סוס ורוכב", לאחד בין אזרחים שווים היא תהליך קשה מאוד, לא בטוח וארוך. יש הרבה נסיגות ומעקפים בדרך וההצלחה לא מובטחת. זה דורש הרבה יותר מחוקה חדשה; חלוקה מחדש כלכלית, השבה וצדק משקם הם חיוניים ועומדים בהתנגדות משמעותית. אבל טרנספורמציה כזו אינה, כפי שמתעקשים רבים מהמבקרים על פתרון של מדינה אחת בפלסטין/ישראל, "בלתי אפשרית". אכן, התקווה שוכנת כעת ברווח שבין מה ש"קשה מאוד" לבין מה שנחשב ל"בלתי אפשרי".
ההצעות של הימין הישראלי, ככל שהן נראות לא מספקות ואכן פוגעניות מבחינות רבות, מוסיפות מעט לתקווה זו. הם מציעים שאפילו מי שהפלסטינים מחשיבים באופן מובן את אויביהם הבלתי ניתנים לשלום יכולים לבהות אל התהום ולהחליט שחייבת להיות דרך שונה בתכלית קדימה.
עלינו לראות כיצד הוויכוח הזה מתפתח ולעסוק בו ולעודד אותו בזהירות. בסופו של דבר חשוב לא איך קוראים לפתרון, אלא האם הוא ממלא את הזכויות היסודיות והבלתי ניתנות לערעור של כל הפלסטינים.
עלי אבונימה הוא מייסד שותף של האינתיפאדה האלקטרונית ומחבר של מדינה אחת: הצעה נועזת לשים קץ למבוי הסתום הישראלי-פלסטיני.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו