ניצחונו המדהים של עמיר פרץ בשבוע שעבר הוכתר על ידי חלק כשחר של יום חדש של תקווה בפוליטיקה הישראלית. פרץ הוא ללא ספק מנהיג חדש ושונה מאוד עבור מפלגה פוליטית ישראלית גדולה. חשוב להבין את פרץ, מה הוא מייצג ואיזו תקווה הוא מביא, כמו גם לשמור על פרספקטיבה על גבולות המשמעות של הניצחון שלו.
פרץ נתפס כעל מתקדם בניסיון להיות מנהיג העבודה. אבל התזמון שלו לא יכול היה להיות טוב יותר. בשורה של העבודה כבר איבדו מזמן את ההתלהבות מהשטויות הפוליטיות של שמעון פרס. פרס מעולם לא היה מנהיג מעורר השראה, ואף לא היה תומך חזק של אג'נדה פוליטית ספציפית. פרס הוא אופורטוניסט, והיותו בתפקיד עליון בכל ממשלה ישראלית תמיד היה המוקד העיקרי שלו. כאשר עמרם מצנע זכה בראשות העבודה ב-2002, למרות היותו טירון פוליטי, זה חשף את הנהגת העבודה המושרשת של פרס, בנימין בן אליעזר, אופיר פינס-פז ואפרים סנה כמי שאיבדה תמיכה משמעותית. פרץ ניצל את זה כעת.
סיכויים לעתיד הקרוב
זה יהיה טיפשי לראות בניצחונו של פרץ כל דבר מלבד התפתחות חיובית מאוד, לא רק לפוליטיקה הישראלית, אלא גם לתקוות לסיום הכיבוש ולשלום צודק הן לישראלים והן לפלסטינים. אבל זה יהיה טיפשי באותה מידה להאמין שזה הולך לשנות באופן דרמטי את מהלך האירועים בטווח הקרוב.
אם פרץ, כפי שנראה סביר מאוד, יקיים את הבטחתו להוציא את העבודה מהממשלה, הבחירות במרץ 2006 צפויות באותה מידה. כיוון שמעמדו של אריאל שרון כראש הליכוד עדיין מעט קלוש, קיימת האפשרות ששרון יקים מפלגה שלישית, אולי עם חברי העבודה לא מרוצים. הפוטנציאל של פרץ למשוך מצביעים מהליכוד לעבודה יכול להשתלב עם עזיבתו של שרון ולהביא לנכה לליכוד. אבל זה בשום אופן לא מבטיח ניצחון של הלייבור במרץ.
גם אם פרץ אכן יהיה ראש ממשלה בשנה הבאה, לא סביר שיבצע יותר מדי שינויים גדולים בשטח. הוא לא יוריד את החומה, למרות שהוא עשוי לשנות את מסלולה עוד יותר. הוא מודע להלך הרוח של הציבור הישראלי מכדי לשקול כל חזרה של פליטים פלסטינים לישראל כראוי, וגם לא סביר שיהיה דרמטי מדי במונחים של חלוקת ירושלים. הוא לא יוכיח פתרון מהיר לסכסוך המציק בין ישראל לפלסטין.
אבל ניצחון של פרץ במרץ יכול להשפיע טוב יותר בהמשך הדרך. בהינתן הזמן, הוא עשוי להשפיע בישראל על ירושלים. באופן ישיר יותר, אם לרפורמות החברתיות שלו תהיה תקווה כלשהי להתממש, המקום הסביר ממנו יקצה מחדש כספים הוא מפעל ההתנחלויות. חמוש ב- דוח ממרץ 2005 מאת טליה ששון לגבי השיטות הבלתי חוקיות המשמשות למימון גם מה שמכונה "מאחזים" ההתנחלויות וגם התנחלויות מבוססות גדולות יותר, פרץ עשוי להחליש את תנועת המתנחלים באופן משמעותי.
בעקבות ניצחונו בעבודה, הציג פרץ לכנסת הצעת חוק המציעה פיצוי למתנחלים שירצו לעזוב את הגדה המערבית. זה צעד קטן, אבל התחלה.
שורשים סוציאליסטיים?
עמיר פרץ מתואר בצורה הוגנת כאדם שהאידיאולוגיה הפוליטית שלו נטועה בסוציאליזם. הרטוריקה שלו שיקפה אידיאליזציה של העבר של הלייבור כמפלגה סוציאליסטית. תפיסה רומנטית זו של מפלגת העבודה מעט מוטעית (להסבר מצוין על המאבק בתוך העבודה ובישראל בכלל בין סוציאליזם ללאומיות, ראה ספרו של זאב שטרנהל "המיתוסים המייסדים של ישראל".) העבודה התרחקה בהתמדה מחלק גדול מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית. פרץ, למעשה, מביא את הסוציאליזם לקדמת הבמה של אידיאולוגיית העבודה בישראל מאשר אולי אי פעם, בוודאי הרבה יותר ממה שהיה בעשורים רבים.
פרץ יעבור לבנות מחדש את רשת הביטחון החברתית בישראל, וכן יפעל לצמצום הפער בין עשירים לעניים, פער שהוא הגדול ביותר בכל מדינה בסגנון מערבי. האם הוא באמת יכול להשפיע על היפוך כיוון כה דרמטי עבור הכלכלה הישראלית מוטלת בספק. תהיה התנגדות ניכרת ממגזרים רבים, לא פחות מכך במפלגתו שלו - הלייבור אימצה את המודל הכלכלי הניאו-ליברלי בלהט בשנות השמונים והתשעים. אבל אם הוא יכול להשפיע ולו בעניין זה, יהיה זה מלא תקווה, ולא רק לציבור הישראלי, כפי שנראה להלן.
פרץ בתור משכן שלום?
פרץ הביע התנגדות נחרצת לתוכנית "ההתנתקות החד צדדית" של אריאל שרון. זה ראוי לציון, במיוחד משום שהמושג של הפרדה חד-צדדית, כמו רעיון הכותל, לא מקורו בשרון ובליכוד, אלא במפלגת העבודה בפיקודו של אהוד ברק. פרץ הצהיר בבירור שהוא ירצה לשבת עם אבו מאזן, ללא תיווך של ארה"ב או אף אחד אחר, ולקבוע הסכם קבע. כמובן שזוהי אמירה שנשמעת יפה שיהיה קשה להוציא אותה לפועל מכל מספר סיבות. ובכל זאת, ברור שפרץ מזהה את הנזק שגרמו המהלכים החד-צדדיים של שרון בערעור עבאס המתון, וכיצד זה מקשה על ההתקדמות האמיתית. פרץ הוא חבר ותיק ב"שלום עכשיו", ואשתו פועלת בחריצות בקידום הדיאלוג בין ישראלים לפלסטינים בשטח. גישתו לסכסוך עם הפלסטינים שונה בתכלית לא רק מאריאל שרון ובנימין נתניהו, אלא גם משמעון פרס, אהוד ברק ויצחק רבין. ה BBC מצטט את פרץ כמו שאומר, "אני רואה בכיבוש מעשה לא מוסרי, קודם כל."
בניגוד לעמרם מצנע ב-2002, פרץ לא הוריד בהדרגה את עוצמת רטוריקה השלום שלו ככל שהקמפיין שלו נמשך. עם זאת, זה נובע בין השאר מהעובדה שסדר היום השלום מפגר הרבה אחרי הרפורמות החברתיות-כלכליות הפנימיות של פרץ. כמו כן, לפרץ יש כמעט אפס ניסיון בעניינים בינלאומיים, ואפילו הניסיון שלו כפעיל שלום היה ברובו מחוץ לתחום הפוליטיקה הגבוהה. ובכל זאת, יש לציין שאפילו לאג'נדה המקומית שלו יכולה להיות השפעה ניכרת על הכיבוש. ככל שהכלכלה הישראלית החמירה עבור רוב אזרחיה, גדלה התמיכה בצעדים חריפים ועקשניים יותר בהתמודדות עם הפלסטינים. חברה חסרת ביטחון כלכלית נוטה להפוך לאומנית יותר. כלכלה ישראלית שוויונית יותר תהיה כר פורה הרבה יותר לשינוי אמיתי ולפשרה אמיתית עם הפלסטינים.
אבל זה לא חכם בשלב זה לעורר תקוות גבוהות מדי. גם אם פרץ היה הופך לראש ממשלה (לא תוצאה סבירה מאוד של בחירות מוקדמות, אם כי רחוק מלהיות בלתי אפשרי), האג'נדה הפנימית שלו תהיה בראש סדר העדיפויות שלו. הוא גם יעמוד בפני מכשולים קשים, במיוחד בחוסר הניסיון והמגע שלו עם גורמים זרים ומה שכנראה תהיה ממשלה אמריקאית שלא תראה עמו עין בעין, לפחות עד 2008.
ערעור בסיס הבוחרים המזרחי של הליכוד
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כשהעבודה בשליטה איתנה בממשלה, התמודדו מהגרים יהודים ממדינות מוסלמיות עם אפליה עזה, שממשיכה להיות מורגשת גם היום. יהודים מזרחים (מזרחי פירושו "מזרחי" ומתאר יהודים מרוב אסיה וצפון אפריקה) התנכרו מהעבודה בגלל המורשת הזו. יהודי אשכנז (יהודים ממוצא אירופי, קווקזי) מהווים רוב לא פרופורציונלי של האליטות בישראל, בעוד שלמזרחים, שהם רוב יהודי ישראל, יש רמת הכנסה נמוכה יותר בדרך כלל והם נפוצים יותר בקרב מעמד הפועלים. אז זהו שהעבודה, כביכול מפלגה יותר סוציאליסטית ושודעת שלום, הייתה מפלגת האליטות בישראל, ומצביעי המזרחים נמשכו למפלגות דתיות ימניות כמו ש"ס, או לליכוד.
עמיר פרץ, יהודי מרוקאי, ולפיכך מזרחי, תמיד התבטא בעמדה של המזרחים בישראל. רחוק מלהיות מנהיג סמלי, פרץ שמר על זהותו בגאווה עליו, אבל תמיד שמר על ההילה שלו כמנהיג מכולם. בהחלט יכול להיות שהוא בדיוק האדם שיביא מידה רבה של תמיכה מזרחית לעבודה, משהו שלא היה לה בעבר. זה יכול לאפשר לו לבצע כמה שינויים נועזים מאוד, הן בפנים והן בשטחים הכבושים.
פרץ היה גם מגן המיעוט הערבי בישראל. בשנים האחרונות, אזרחי ישראל הערבים מתמודדים עם האפליה הקשה ביותר מאז בידודם כ"טור חמישי" שחששו ממנו בשנות החמישים. פרץ בוודאי יפעל לבלום את הגל הזה, וכנראה יגבור תמיכה ערבית לכך. כמה נותר לראות, שכן אירועי השנים האחרונות פגעו קשות ביחסיה של ישראל עם אזרחיה הערבים.
מכשולים לפרץ
יש אפשרות גדולה לשינוי אמיתי בבחירתו של עמיר פרץ לראשות העבודה. אבל השינוי הזה נשאר רחוק וזהו רק האתגר הראשון, ולא הגדול ביותר, שצפוי לו. הסוציאליזם הכן של פרץ והסנגור האמיתי של מעמד הפועלים יגרום כמובן לכך שהאליטות הישראליות העשירות והחזקות לא יחסכו כל הוצאות בהתנגדות לו. זו זירה שפרץ מכיר, שכן ניהל את הקרבות הללו בעשור שלו כראש ההסתדרות, קונגרס האיגודים המקצועיים בישראל. הוא גם יתמודד עם התנגדות גדולה מצד האליטות הצבאיות, כוח רציני מאוד בישראל. פרץ, אם יהיה ראש ממשלה, יהיה ראש הממשלה הראשון שמעולם לא היה קצין בכיר בצבא הישראלי. הדבר עלול לפגוע קשות באמינותו בציבור כאשר ואם ינסה לעשות ויתורים רציניים על הגדה המערבית.
אולי הקרב המעניין ביותר עבור פרץ יהיה המאבק שלו באפליה אנטי-מזרחית. כיהודי מרוקאי, זהותו המזרחית תעמוד בראש סדר העדיפויות. עד כמה זה משפיע על עמדתו יגיד רבות על האופן שבו יהודים אשכנזים מתייחסים למזרחים כיום.
לבסוף, מכשול גדול שיצטרך להתגבר עליו יהיה תגובה נגדית במפלגת העבודה. הגארד הוותיק יתקשה להחזיר את מעמדו, גם אם שמעון פרס, כיום בן 82, יחליט שזה אמור לאותת על פרישה. ובעוד שהאידיאלים הסוציאליסטיים וההומניסטיים של פרץ משתלבים עם הרטוריקה של העבודה, ייתכן שהיהודים האשכנזים האמידים יותר שעדיין מהווים את הליבה המהותית של העבודה לא תומכים ביישום אידיאלים אלה.
מה אמריקאים צריכים לעשות עכשיו?
אחת מנקודות השיחה של פרץ הייתה רצונו למשא ומתן ישיר ודו-צדדי עם אבו מאזן. ברור שהוא לא מחפש מעורבות אמריקאית בשיחות הללו. כיצד ארה"ב תגיב להדרה נותר לראות, אך בהתחשב במרכזיותה של ישראל עבור כל כך הרבה מתכנני מדיניות חוץ מרכזיים באמריקה, אין זה סביר שהם יקחו זאת היטב. יחד עם זאת, הסיכויים שפרץ יוכל להציע לפלסטינים אפילו את המינימום ביותר של מה שהם צריכים, גם אם הוא באמת רוצה לעשות זאת, נראה רחוק מאוד בטווח הקרוב.
זה מותיר את פעילי השלום הזרים בעצם באותה עמדה שהיינו בה. עלינו להמשיך לתמוך בהסרת החומה הבלתי חוקית בגדה המערבית; לנסיגה מלאה של התנחלויות ישראליות מהגדה המערבית; לירושלים, משותפת או מחולקת, יכולה לשמש בירה גם לפלסטינים וגם לישראלים; ולפתרון צודק והגיוני של סוגיית הפליטים הפלסטינים. תהיה התוצאה הסופית של הסכסוך אשר תהיה, אנחנו כבר יודעים שהדברים האלה הם המינימום המינימלי שישראל צריכה להסכים לו. יתכן שהניצחון של פרץ יכול להיות צעד ראשון לקראת הדברים האלה, אבל יש עוד דרך ארוכה מאוד לפנינו, והמכשולים הגדולים ביותר נותרו.
עלינו להגביר את הלחץ על ממשלתנו שלנו למנוע סיוע לישראל שמחזק את הכיבוש, ועלינו להמשיך ללחוץ על ממשלתנו לאמץ עמדה הוגנת לשני הצדדים. ואפילו מארה"ב או מאירופה, קנדה, דרום אמריקה או כל מקום אחר בעולם, אנחנו יכולים להדהד את דבריו של פרץ ש"הכיבוש הוא לא מוסרי". אין זה בשבילנו לתמוך או להתנגד. מנהיג ישראלי, אבל אנחנו יכולים לתמוך או להתנגד למעשיו. אריאל שרון נותן לנו רק פעולות להתנגד. אנחנו יכולים לקוות שפרץ יצליח יותר, אפילו מצפים ממנו, אבל התוכנית שלנו נשארת זהה.
מאמרים נוספים על פרץ
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו