בדצמבר האחרון, במטה של איגוד החינוך הלאומי בוושינגטון הבירה, מנהיגים ממגוון ארגונים מתקדמים כמו גרינפיס, ה-NAACP ועובדי התקשורת של אמריקה נפגשו עם כוונה להתחיל קמפיין לאומי, במילותיה של אמא ג'ונס. הכתב אנדי קרול, "ליצור מחדש את הפוליטיקה האמריקאית".
מיליוני דולרים הובטחו למאמץ זה ועד 35 קבוצות הצטרפו מאז, כולל כבדי משקל כמו ה-AFL-CIO הלאומי ואיגוד עובדי השירות הבינלאומי. החברות המשולבת של הארגונים הללו עומדת על עשרות מיליונים, ומספקת משקל חברתי פוטנציאלי מספיק כדי להתחיל משהו משמעותי אם הקמפיין הלאומי יצליח להתחבר לשורות ולגייס אותן.
אבל מימוש הבטחה זו תלוי בנקודות המבט הפוליטיות של קמפיין כזה, כלומר: מהן האמונות הבסיסיות לגבי האתגרים הפוליטיים העומדים בפנינו, ומהן המשימות המתפתחות מתוך התמודדות עם אתגרים אלו?
שערים
לפי קרול<http://www.motherjones.com/politics/2013/01/democracy-initiative-campaign-finance-filibuster-sierra-club-greenpeace-naacp>>, שלושת המטרות המרכזיות של מה שנודע בשם יוזמת הדמוקרטיה הן: "הוצאת כסף גדול מהפוליטיקה, הרחבת רשימות ההצבעה תוך מאבק בחוקי זיהוי הבוחר, ושכתוב חוקי הסנאט כדי לבלום את השימוש בפיליבסטר כדי לחסום חקיקה ."
מטרות אלו הן כולן מטרות חשובות הניתנות לתמיכה בפני עצמן. עם זאת, יחדיו כמוקד מרכזי של קמפיין לאומי מחייב בחינה מדוקדקת יותר. לא מספיק שהמטרות ניתנות לתמיכה; הם חייבים גם להיות מסוגלים לעורר מספיק לחץ חברתי כדי לחולל שינוי. הדגשת שלושת היעדים הללו דורשת משימות ארגון ספציפיות, וחושף הרבה על נקודת המבט הפוליטית של העומדים מאחורי יוזמת הדמוקרטיה.
האמת היא שהמטרות שאומצה על ידי היוזמה אינן יכולות להוביל מאמץ לארגן ולגייס את רוב האנשים העובדים. הסיבה לכך היא שהרפורמות הנידונות אינן מתייחסות ישירות לנושאים המשפיעים באופן מיידי על מיליוני עובדים. כל עובד יכול להבין את התועלת של תוכנית עבודה ומדוע עליו לתמוך באופן פעיל ביצירתה. הקשר של רפורמת מימון קמפיינים ליצירת מקומות עבודה פחות מוחשי.
אין בכוונת היוזמה לפנות לעובדים ולהפעיל אותם בצורה רחבה. במקום זאת, המעצבים שלה רואים דרך לקראת פתרונות פרוגרסיביים המכוונים אך ורק כלפי פוליטיקאים "לתקן" את המערכת הפוליטית על ידי משחק בגבולות הצרים של חוקיה. המפתחות לשינוי מתקדם נותרים בידי צוותי חשיבה ופוליטיקאים בעלי כוונות טובות, ומשאירים את הרוב מחוץ לתהליך.
זו העמדת העגלה לפני הסוס. רפורמות פרוגרסיביות אינן נוצרות מהוואקום של מעגלים קטנים של קובעי מדיניות. תמיד היה זה כוחן של תנועות חברתיות גדולות, שלא חוששות להתעמת עם מי שמנצל ומדכא אותן, שהיו המנוע לשינוי. כל תקווה להשיג התקדמות אמיתית חייבת להתחיל מהבנה זו.
במקום זאת, העומדים מאחורי יוזמת הדמוקרטיה מזהים הזדמנויות להשיק קמפיינים בנושאים שלהם, בעיקר על סמך אילו פוליטיקאים הם רואים כבעלי ברית ואלו שהם רוצים לייחד לתבוסה בקלפיות. התוצאה הבלתי נמנעת תותיר את המארגנים לדבוק בקווים של המועמדים הדמוקרטיים במקום לאחד אנשים על סמך האינטרסים המעמדיים העצמאיים שלהם.
כפיפות זו של צורכי העובדים למפלגה הדמוקרטית במימון תאגידים היא שאפשרה את הירידה של עשרות שנים ברמת החיים, הירידה בהתארגנות האיגודים והצמיחה הדרמטית באי השוויון הכלכלי. המשך הגישה המפסידה הזו של היוזמה חושפת שיתוק פוליטי מול מלחמת מעמדות חד-צדדית מתעצמת המתנהלת לטובת העסקים הגדולים והעשירים.
על כף המאזניים, כפי שמוכיח העסקה הגדולה המתפתחת, הרווחים שהושגו בעקבות מאבקים בעשורים הקודמים כמו ביטוח לאומי, מדיקר, חינוך ציבורי ועוד תוכניות ציבוריות נחוצות רבות, שלא לדבר על המשך האבטלה הגבוה, הירידה בשכר, הפחתת ההטבות וההידרדרות הסביבתית. . חמדנות ארגונית היא הכוח הפוליטי השולט. המפלגה הדמוקרטית חולקת אחריות עם הרפובליקנים לכך.
נקודות המבט הפוליטיות של היוזמה לגבי מסע הלובינג הלאומי שלהם מזלזלות במידה ניכרת בחומרת המצב הכלכלי בו אנו נמצאים. דרוש שינוי חברתי יסודי שלא ניתן להשיג באותן שיטות ישנות וחסרות יעילות שהופעלו בעבר. המאמצים שלנו צריכים לשקף נקודת מבט פוליטית מציאותית זו.
ניגשים לאתגר
עובדים, מובטלים, סטודנטים וגמלאים צריכים להתארגן כדי לשים את האינטרסים המאוחדים שלנו בחזית ובמרכז הבמה הפוליטית, תוך הסתמכות על הכוח הקולקטיבי שלנו. יצירת אחדות כזו היא התקווה היחידה להפוך את הכיוון הפוליטי של המדינה הזו, כך שהצרכים שלנו יטופלו ברצינות. הזירות העיקריות לתנועה חברתית כזו הן ברחובות, בבתי הספר ובמקומות העבודה. הכלים שלה הם בעיקר הפגנות המוניות וכן שביתות, כיבושים וצורות אחרות של פעילות קולקטיבית.
בניית מערכה לאומית המסוגלת להפעיל את הכוח הזה לכוח מאורגן צריכה להתבסס על הנושאים המשפיעים על הרוב המכריע של האנשים העובדים, והם החשובים ביותר עבורם. בנוסף, יש להכיר בכך שכל רפורמה פרוגרסיבית שתדרוש מקמפיין כזה תבוא על חשבון האינטרסים הכלכליים של מי ששולטים במערכת הפוליטית בארה"ב: העשירים.
הקריטריונים לדרישות של קמפיין לאומי צריכים להתבסס על מה שהמספר הגדול ביותר של עובדים מוכן להילחם עבורו ואיך המאבק הזה מקדם באופן שיטתי את ההתארגנות העממית ואת ההבנה הפוליטית.
נכון לעכשיו, עם האיומים המתקרבים של קיצוצים ב-Grand Bargain, התחלת קמפיין לאומי להתנגדות לצעדי הצנע הללו הכרחי. עם השיעור הגבוה המתמשך של אבטלה, קיים גם צורך דחוף להתארגן לתוכנית עבודה ציבורית פדרלית לבנייה מחדש של התשתית שלנו, כמו גם צעדים לשינוי שינויי האקלים.
אנו זקוקים לשירותים חברתיים משופרים, לחינוך ציבורי ולתוכניות פרישה במימון מלא, כמו גם מקומות עבודה לכולם כדי לשפר את בריאות הקהילות שלנו. העסקים הגדולים, הבנקים, וול סטריט והעשירים חייבים להיות מחויבים במס מספיק כדי לשלם על כך, שכן בידיהם רוכז העושר - ומשום שהם מקבלים הטבות מס כבר עשרות שנים על חשבון ה-99%.
נושאים מסוג זה הם שהמספר הגדול ביותר של אנשים יהיה מוכן לעמוד מאחוריהם אם יראו שיש מאבק אמיתי. עצרות קטנות ברחבי המדינה, שזה במידה רבה כל מה שנעשה עד כה, לא יכולות לעשות את העבודה. במקום זאת, הלייבור וכל הפרוגרסיביים חייבים להקדיש את מאמציהם לחינוך ולארגון הדרושים כדי ליצור את ההפגנות הגדולות ביותר האפשריות בניגוד לכיוון שהן הרפובליקנים והדמוקרטים לוקחים את האומה.
יש לציין גם שלהוצאת כסף גדול מהפוליטיקה, הרחבת לוח ההצבעות ושכתוב חוקי הסנאט יש סיכוי טוב יותר להצליח כתוצר לוואי של קמפיין כזה מאשר הגישה שבה דוגלת יוזמת הדמוקרטיה.
היוזמה היא, במקרה הטוב, הסחת דעת יקרה ממאמצים כה עצומים אך הכרחיים. לא ניתן להוליד תנועה חברתית מסיבית על ידי נקודות המבט הפוליטיות המוגבלות של "מנהיגים" כאלה. או שפקידי האיגוד והכוחות הפרוגרסיביים יקדמו ויתחייבו משאבים רציניים לבניית מה שצריך כדי לעשות את ההבדל, או שאחרים ימלאו את החלל.
מארק וורפאל הוא דייל איגודי עובדים, פעיל צדק חברתי וכותב עבור Workers Action ו Occupy.com. הוא ניתן להגיע ב [מוגן בדוא"ל].
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו