החקלאים של אירטה, כפר ליד עיירת השוק טול כרם בגדה המערבית, עדיין יכולים לראות את אדמתם. אבל לא הייתה להם גישה אליו כבר יותר משנה מכיוון שהתעלות, החומות והתיל של "גדר הביטחון" של ישראל נמצאים בין בתיהם בראש הגבעה לבין השדות. כעת הצבא הישראלי מאיים באופן רשמי להחרים את 500 הדונם שאסור להם לגשת (1). גורלה של אדמה זו נחרץ כמעט בוודאות: אחוזת תעשייה תוקם על פני הגדר, במימון משותף של הרשויות הישראליות ויזמים פלסטינים. לחקלאים, שנותרו ללא קרקע, לא תהיה ברירה אלא לעבוד במפעלים החדשים תמורת שכר מינימום שנקבע בקושי שליש מהמינימום הרשמי של ישראל.
טול כרם לא לבד. בעוד שהגדר עוד ארוכה מסיום (200 ק"מ מתוך 700 ק"מ מתוכנן נבנו), שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, אהוד אולמרט, לוחץ על הקמת שרשרת אחוזות תעשייה לאורך אורכו. חלק מחלקי הצבא, במיוחד אלו העוסקים בסיורים בשטחים הפלסטיניים, רואים בפרויקט זה המשך של הגדר.
"תראה, זה יהיה נחמד מאוד", אמר מפקד המטה הצבאי של טול כרם בזמן שבדק שער בחומה, החודר לשטח פלסטיני בכמעט 3 ק"מ. מנהל חטיבת המזרח התיכון במשרד התעשייה והמסחר, גבי בר, אמר: "נקים פה פארק תעשייה ויהיה בסדר גמור. הפלסטינים באמת צריכים אתרים כאלה".
אם המצב הביטחוני לא היה עדין כל כך, ייתכן שהאחוזות הללו יוקמו באזור שכם: כפי שהוא, הסדרתן לאורך החומה היא אופציה פחות מסוכנת. הרעיון אינו חדש. לאחר הסכמי אוסלו של 1993 גורמים ישראלים ופלסטינים הסכימו על תוכנית ליצירת תשעה אחוזות תעשייתיות לאורך הקו הירוק (2) בגדה המערבית ובעזה. מג'נין בצפון ועד רפיח בדרום, האחוזות היו אמורות לספק מקומות עבודה לכ-100,000 פלסטינים. עם תחילת האינתיפאדה, היה צריך לגנוז את התוכניות. ימים שלמים לתוך המרד, המון זועם של פלסטינים שרף את אחוזת ניצני השלום העוברית ליד טול כרם. אחוזה נוספת, ליד הסכר בארז על הגבול בין רצועת עזה לישראל, הותקפה תכופות על ידי ההתנגדות הפלסטינית.
עם זאת, האחוזות עדיין מתפקדות ול-4,500 פלסטינים יש עבודה באחוזת ארז בעוד 500 עובדים בניצני השלום של טול כרם. אבל עד עכשיו איש לא שקל לבנות אזור תעשייה חדש לאורך הקו הירוק. הרעיון קם לתחייה בגלל החומה. מחסום זה החריף את הבעיה הכרונית ממילא של האבטלה הפלסטינית (45% בגדה המערבית ו-60% בעזה); 120,000 פלסטינים שעבדו בישראל באופן חוקי או לא לפני שנת 2000 אינם יכולים עוד ללכת לשם. ועשרות אלפי איכרים מופרדים כעת מאדמותיהם על ידי החומה. עם זאת, עסקים ישראלים מרגישים בטוחים לגבי אחוזות ליד החומה בגלל רמת האבטחה הגבוהה.
האירוניה האכזרית היא שהחומה היא המפתח להצלחתם של אחוזות תעשייה ישראליות-פלסטיניות משותפים. אלו שלצד החומה עומדים בדרישות החשובות ביותר של כל צד: ביטחון לאנשי עסקים ישראלים ותעסוקה לעובדים פלסטינים. אולמרט אמר זאת: "אחוזות התעשייה פותרות הן את בעיית האבטלה הפלסטינית והן את בעיית עלות העבודה הגבוהה לעסקים ישראלים, שעוברים כעת למזרח הרחוק, והם עושים זאת ללא סיכון, שכן הפלסטינים ינצחו. לא לחצות את הקו הירוק" (3).
בדצמבר 2003 אף הגדיר אולמרט תוכנית שמזכירה את החזון הכמעט נשכח של שמעון פרס על מזרח תיכון חדש. בכנס ירושלים בהשתתפות מנהל היחסים הבינלאומיים במשרד הכלכלה הפלסטינית, סאיב במיה, הצהיר אולמרט: "לא אתן לפוליטיקה להתערב בפיתוח הקשרים הכלכליים עם שכנינו הפלסטינים". הוא כנראה שכח שממשלתו ניתקה את כל היחסים הרשמיים עם הרשות הפלסטינית באמצע 2001 (4).
בינואר 2004 התארח אולמרט בכנס שארגן התעשיין הישראלי הנודע סטף ורטהיימר, שעומד מאחורי תוכנית לבניית 100 אחוזות תעשייה באזור. ורטהיימר אמר: "עדיף להעסיק אנשים בעבודה במקום לתת להם לפנות לטרור". עם זאת, עסקים ישראלים אינם מונעים על ידי פילנתרופיה או על ידי הבטחה לשלום. "מדוע לדעתך אחוזת התעשייה ארז עדיין אטרקטיבית עבור 200 מפעלים שנשארו במקום למרות כל הפיגועים?" שאל גבי בר. "המניע החשוב ביותר הוא השכר הנמוך המשולם לעובדים: בסביבות 1,500 שקל (332 דולר) לעומת 4,500 שקל (995 דולר), שהוא שכר המינימום בישראל. מה שכן, המעסיקים לא חייבים לציית לחוקי העבודה בישראל".
יש גם תוכנית, אמר בר, ליצור מובלעות פלסטיניות בשטח ישראל, שוב פטורות מחוקי העבודה של ישראל. אבל האיגוד המקצועי המוביל בישראל, ההיסטראדוט, מתנגד לכל סוג של אפרטהייד בין עובדים ישראלים לפלסטינים.
ייתכן שלישראלים תהיה סיבה נוספת להשקיע לאורך החומה. המפעל הגדול ביותר באחוזת התעשייה בטול כרם, גשורי, מתמחה בחומרי הדברה ומוצרים כימיים נוספים. עד 1985 הוא היה ממוקם ליד עיר החוף הישראלית נתניה, אך תושבים מקומיים התלוננו על ריחותיו הנוראיים והוא הועבר לגדה המערבית. הרשות דרשה ללא הצלחה להרחיק את גשורי מטול כרם. מנכ"ל המפעל, רענן גשורי, פתח את שעריו לכל מי שרוצה לבדוק שהוא בטוח. אבל אם זה לא יתקבל בנתניה, זה לא סביר שישכנע את תושבי טול כרם.
תעשיינים ישראלים רבים עשויים כעת לעקוב אחר גשורי על ידי העברת המפעלים המזהמים ביותר שלהם לאזורים שבהם החוקים הסביבתיים המחמירים של ישראל לא יחולו. למרות הניסיון של גשורי, בר מתעקש שהפלסטינים ייהנו מהאחוזות הללו: "ופלסטיני מרוויח יותר בארז מאשר בעזה". הוא צודק. על פי דו"ח ממארס של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, כ-40% מהפלסטינים סובלים מ"חוסר ביטחון תזונתי" - הם רעבים - בעוד 60% חיים מתחת לקו העוני שארגונים בינלאומיים מעריכים ב-2.10 דולר ליום. אז פלסטינים צריכים להיות שמחים להיות מסוגלים לעבוד ולהאכיל את משפחותיהם. אבל באילו תנאים?
עבד אל-מאלכ ג'אבר הוא ראש החברה לפיתוח האחוזה הפלסטינית (Piedco), שחקן מפתח בבניית אחוזות התעשייה. ג'אבר, הטוען כי הוא מקורב לשר התעשייה הפלסטיני, מאהר אל-מסרי, נחוש בדעתו למצוא את הכסף לבניית שתי האחוזות הראשונות, הנתפסות כחיוניות להחייאת כלכלת ישראל והדרך היחידה להציל את פלסטין. כלכלת אירו. הכלכלות קשורות קשר בל יינתק: ב-2001, שנה לאחר תחילת האינתיפאדה, 86% מהיבוא לשטחים הפלסטיניים הגיע מישראל, ו-64% מהיצוא הפלסטיני הלך לישראל. הרשות הפלסטינית היא שותפת הסחר השלישית בחשיבותה של ישראל אחרי האיחוד האירופי וארצות הברית.
"כדי ששיעור האבטלה בפלסטין יישאר ברמה הנוכחית, שהיא כבר גבוהה מאוד, הכלכלה הפלסטינית תצטרך לצמוח בקצב של 7% או 8% בשנה, וזה בלתי אפשרי", אומר ג'אבר. "אז אנחנו צריכים לחשוב על אמצעי נוסף. לכן אני רוצה לבנות אחוזות תעשייתיות על הגבול. ישראל היא מדינה מפותחת וחלק מהכלכלה הגלובלית. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לעשות בזה שימוש. כרגע אנחנו הולכים לגיהנום במהירות של מאה מייל לשעה. אני רוצה להחזיר לאנשים קצת תקווה".
שתי האחוזות הראשונות של ג'אבר ייבנו בג'לאמה, מצפון לג'נין, ממש מול אירטה. ג'אבר אומר שהוא "רכש קרקע פרטית מפלסטינים" וזיהה אתרים נוספים ליד בית לחם. הוא מתכנן להקים שתי אחוזות נוספות, אחת ברפיח בדרום רצועת עזה, ואחרת בתרקומיה, ליד חברון בגדה המערבית. כל אחד מהם יספק לפחות 15,000 מקומות עבודה, והפרויקט כולו עשוי ליצור עד 100,000. כוח העבודה הפוטנציאלי של הגדה המערבית מוערך ב-560,000.
נראה שכבר הייתה התעניינות מצד המשקיעים. "לא הייתי מוציא 40 מיליון דולר אם לא היה לי לקוח אחד", אומר ג'אבר, שמקווה שהאחוזה הראשונה תופעל תוך 18 חודשים. לפי החישובים שלו, עלויות הייצור יהיו נמוכות ב-70% ממה שהיו בישראל, הודות למשכורות נמוכות ושכר דירה נמוך. ג'אבר עושה כל שביכולתו כדי לגרום לישראלים להרגיש שהאחוזות בטוחות. "אני לא תמים", הוא אומר. "כדי שהאחוזות הללו יעבדו, נצטרך לחתום על הסכמי אבטחה מיוחדים".
גבי בר מפורש יותר באיזו צורה ייראו ההסכמים הללו. "התנאי הבסיסי הוא שהביטחון בעיזבונות חייב להיות מסופק על ידי ישראלים בלבד. כי אם מפעל ממוקם באזור שבשליטתנו, אז אפשר לומר שאותו מפעל ממוקם בישראל. הסחורה שלה לא תצטרך לעבור בדיקות רבות כמו אלה שמגיעות, למשל, ממפעל בשכם".
השליטה בביטחון היא אחד ההבדלים העיקריים בין התוכנית החדשה לאלו שנערכו לפני האינתיפאדה. אז, לדברי מנהל משרד התעשייה בפיקודו של אהוד ברק, פרופסור ראובן חורש, הייתה לפלסטינים אחריות מוחלטת על האחוזות: המשמעות הייתה העברת טכנולוגיה גדולה מישראל לפלסטין, אבל לא יותר מזה. כעת תהיה לישראלים אחריות מלאה לביטחון למרות שהקרקע והניהול נותרו בידיים פלסטיניות.
"לומר דברים כאלה לא עוזר לנו", אומר ג'אבר. יש שמץ של כעס בקולו; הוא מודע היטב לרגישויות הפלסטיניות. הפלסטינים רגישים במיוחד לרעיון שישראל תכפה עליהם באופן חד צדדי את רצונה. אז שאלת המפתח היא: האם אחוזות התעשייה הן שיתופי פעולה אמיתיים בין שני הצדדים או פשוט פעולות ישראליות לטובת הישראלים? הסימנים האחרונים מצביעים על כך שהתרחיש השני סביר יותר. שר הפנים הישראלי השתמש בעיתון ערבי כדי לומר לחקלאים בכפרים מצפון-מזרח לג'נין ב-29 בינואר כי כ-6,000 דונם מאדמתם אמורים להיות מוחרמים בתוך שבועיים, "כדי לסדר את הארגון האזורי של אחוזת התעשייה שחק". כלומר, קרקע פלסטינית נוספת נלקחה מבעליה כדי להגדיל את האחוזה הזו, שנמצאת בצד הישראלי של החומה אך חלק מהשטח שנכבש ב-1967. גבי בר טוען שאינו מודע לצווי ההחרמה הללו. אבל הוא מודה שהרחבת אחוזת התעשייה הזו היא יתרון גדול לישראל ואומר שהישראלים יצרו קשר מקדים עם הפלסטינים הנוגעים בדבר כדי להשיג מטרה זו.
החקלאים של שני כפרים, סילת אל-חרית'יה וטורה אל-שרקיה, נשבעים שאיש לא דיבר איתם. גורמים פלסטינים אמרו להם שהם לא יודעים דבר על כך. דברים מתנהלים באותו אופן בטול כרם. פאיז אל-טניב, חבר באיגוד האיכרים, אומר שלאיכרים בעירתח ובפארון היה מכתב מרשויות הצבא המודיע כי 500 הדונם בצד הישראלי של החומה יוחרמו על ידי הצבא. אדמה זו האכילה בעבר כ-50 משפחות. מאז שהחומה נבנתה, הם לא יכלו להשתמש בה.
אחוזת התעשייה טול כרם ייבנה על 500 הדונם הללו, למרגלות הגבעה של אירטה. פקידי הצבא אמרו את זה לאיכרים. ולפי אל-טניב, אנשי עסקים פלסטינים מציעים לקנות או לשכור חלק מהקרקע. שמה של Piedco, החברה של Jaber, הוזכר. "איך בניית אחוזה תעשייתית תעזור לנו?" שואל אל-טניב ברוגז. "אתה מונע מ-50 משפחות את אדמתן רק כדי ש-50 אחרות יוכלו לעבוד במפעלים. אין טעם."
אחוזות התעשייה נראים יותר כמו עוד צעד חד צדדי עבור ישראל בהתנהלותה עם הפלסטינים. גבי בר מכחיש זאת ומתעקש שאם אחוזה כלשהי תוקם ללא שיתוף פעולה פלסטיני, היא תותקף מיד. אבל הוא מוסיף שאפשר להגיע להסכמה ברמה המקומית, מבלי לערב את הרשות. ג'אבר גם חושב שבניית האחוזות יכולה להתבצע ללא הסכם מדיני בין ישראל לרשות. כמובן שהוא מקווה שתושג הסכמה בקרוב: הרשות שינתה את חוק השקעות זרות, והסירה את כל המגבלות ממי שמעוניין להשקיע בעיזבונות.
ראש תנועת שמאל חדשה, היוזמה הלאומית הפלסטינית, ד"ר מוסטפא ברגותי, הרבה יותר סקפטי. "הפרויקטים האלה לא עבדו אחרי הסכמי אוסלו והם לא יעבדו עכשיו. זה רק תרגיל להסתיר את האמת הנוראה. אנשי העסקים הפלסטינים הללו אינם מודאגים מבעיות האבטלה של בני ארצם; הם רק דואגים לאינטרסים שלהם. התוכנית הזו הגיונית רק מנקודת מבט ישראלית. זהו חיזוק לאפרטהייד שבו הפלסטינים יכולים להיות לא יותר מאשר אומה של עבדים. אבל זה לא יעבוד."
* מירון רפופורט הוא עיתונאי בירושלים
(1) דונם הוא 1/10 דונם. (2) השם שניתן לקו שביתת הנשק בין ישראל לירדן לפני מלחמת 1967. (3) מעריב, תל אביב, 22 בספטמבר 2003. (4) ג'רוזלם פוסט, ירושלים, 16 בדצמבר 2003. תרגם גוליבר קראג
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו