"אני מחשיב את ההישרדות של [הפשיזם] בתוך הדמוקרטיה כמאימת יותר מאשר הישרדותן של נטיות פשיסטיות נגד דמוקרטיה."
תיאודור וו. אדורנו
האמריקאים מתמודדים מדי יום עם האלימות של אי השוויון. לעשירים יש תוחלת חיים ארוכה יותר, שירותי בריאות טובים יותר, גישה להזדמנויות חינוכיות טובות יותר ושפע של מזון. [1] רבים חיים בבתים מפוארים בקהילות סגורות ומחזיקים בכמות לא פרופורציונלית של שליטה וכוח על המנגנונים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים העיקריים שמעצבים את חיי היומיום.[2] שלא כמו רוב האמריקנים, העשירים באופן אקסטרווגנטי מוגנים מפני מידת האלימות המסיבית הנוצרת על ידי עוני, בריאות לקויה, אבטלה, תנאים סוציאליים לא נאותים, דיור דל, שכונות לא בטוחות ואפילו אסונות סביבתיים. בעוד שהסופר-עשירים חיים גם בעידן של חוסר ביטחון בשל המודלים הכלכליים של השוק החופשי שהם תומכים בהם, הם בורחים במידה רבה מהשלכותיו באמצעות כמות העושר המגונה העומדת לרשותם המאפשרת להם לקנות פתרונות פרטיים לבעיות ציבוריות.[3] כפי שמציינת נעמי קליין, עושר כזה מציע יותר מיתרונות כלכליים. זה גם יוצר עולם שבו הפנטהאוז והאחוזה מתרחשים
להגן על עצמם מפני ההשפעות הפחות מלוחות של המודל הכלכלי שהפך אותם לעשירים כל כך. בשש השנים האחרונות ראינו את הופעתם של כבאים פרטיים בארצות הברית, שנשכרו על ידי חברות ביטוח כדי להציע שירות 'קונסיירז' ללקוחותיהם העשירים יותר, וכן את 'HelpJet' קצרת הימים - חברת תעופה שכר ב- פלורידה שהציעה שירותי פינוי חמישה כוכבים מאזורי הוריקן [שהמודעה שלה מצהירה בלי בושה]: 'בלי לעמוד בתור, בלי טרחה עם המונים, רק חוויה ממדרגה ראשונה שהופכת בעיה לחופשה. [4]
לבנקאים המושחתים, למנהלי קרנות הגידור ולאליטת השירותים הפיננסיים שגרמו למשבר הדיור ולמיתון הכלכלי של 2008 אין מעט חשש למצוא את עצמם חסרי בית או בחובות, גורל שספגו מיליוני אמריקאים, במיוחד צעירים. מנהלי קרנות הגידור שמזרימים מיליונים לבתי ספר צ'רטר כצעד ראשון לקראת הפרטתם אינם דואגים לשאוב משאבים יקרי ערך מבתי ספר ציבוריים, כי הילדים שלהם לומדים רק בבתי הספר הפרטיים המובחרים והיקרים ביותר, והם גם מקבלים תמורה נכבדה מכאלה. השקעות כזיכוי מס נדיב. [5] העברת עושר מהמגזר הציבורי למגזר הפרטי הפכה לספורט ולא לאחריות - מעשה נתעב של ביזה של האוצר הציבורי הנתפס אך ורק כעסקה פיננסית המנותקת מכל תחושת חובה אזרחית או שיקול אתי. העשירים האולטרה לא צריכים לדאוג להיות מובטלים, למרות שהחיפוש שלהם אחר רווחים מייצר מדיניות צנע שמוציאה מיליונים מהעבודה. [6] במקרה זה מה שמופיע הוא צורה פראית של קפיטליזם של קזינו יחד עם צבא של זומבים מתים מהלכים שחוגגים היפר-אינדיבידואליזם נרקיסיסטי שמשדר חוסר עניין סוציופתי כמעט באנשים אחרים ובחיים אזרחיים. עבור האליטה הפיננסית החדשה של העידן המוזהב השני, האתגרים של עולם גלובלי הם פרטיים, לא קולקטיביים, וניתן להתמודד איתם רק על ידי רדיפה אחר הרצונות, האינטרסים הפיננסיים והביטחון של עצמך.
חובות האזרחות והקיום החברתי בעולם החדש והאמיץ הזה של אי-שוויון חריף שבו "8% מהמרוויחים בעולם שואבים 50% מההכנסה של כדור הארץ הזה" [7] ננטשו לתכתיבים הצרים של התחום הפרטי, הצרכנות. ומושג עצור של אינדיבידואליזם וחופש. בארצות הברית, "ל-400 האנשים העשירים ביותר... יש עושר כמו 154 מיליון אמריקאים ביחד, זה 50% מהמדינה כולה [בעוד] ל-1 האחוז הכלכלי העליון של אוכלוסיית ארה"ב יש כעת שיא של 40% מכולם עושר, ויש להם יותר עושר מ-90 אחוז מהאוכלוסייה ביחד". [8] זה מחמיר. מחצית מהמשרות באמריקה "משלמים כעת 34,000 דולר או פחות בשנה... 42% מהמשפחות החד-הוריות עם ילדים מתחת לגיל 18 הן עניות [ו] ל-20.5 מיליון אנשים יש הכנסה שמסתכמת בפחות מ-9,500 דולר בשנה. זה חצי מהשכר. קו העוני, שמוגדר כיום ל-19,090 דולר למשפחה בת שלוש נפשות". [9] יתרה מכך, המיתוס של ניידות כלפי מעלה הוחלף במציאות של ניידות כלפי מטה, בהתחשב בכך שהשכר של רוב האמריקאים עומד על קיפאון; בני נוער עומדים כעת בפני עתיד של משרות בשכר נמוך, אם לא אבטלה ארוכת טווח, והזדמנויות כלכליות וחינוכיות קשורות כמעט אך ורק להכנסה ועושר. מה שהמעודדות לניאו-ליברליזם מסרבות להכיר בכך שהבחירות שאנשים עושים קשורות לאילוצים, ו"כמעט כל האילוצים קשורים קשר הדוק לנסיבות החומריות שבהן אנו נמצאים". [10]
ככל שהחזונות הציבוריים מתפוררים, מושג טובת הציבור נמחק לטובת המסלולים הצרים והפרטיים של האינטרס האישי והאושר האישי, המאופיינים בחיפוש אינסופי אחר סיפוקים מיידי, מוצרי צריכה ורווחים מהירים. הערך של כל דבר, החל מחינוך ועד שירותי בריאות, נמדד לפי מידת הרווחיות שלו למי שמתייחס למוסדות כאלה פחות כאל מוצר ציבורי מאשר כמקור לרווח פרטי. אין כאן דילמות אתיות, אלא רק הזדמנויות להגדלת השורה התחתונה ולהפוך את החמדנות לגבוה של הערכים והרצונות האנושיים. התנהגות כזו ניתנת לגיטימציה על ידי פניות לפילוסופיה תחרותית שבה כולם הם אויב שיש להעניש או משאב שיש לנצל, להשתמש בו ובסופו של דבר להשליך בחיפוש אחר הצלחה אישית וכלכלית. האזרחים הוחלפו בצרכנים, והחיפוש אחר רווחים ללא קשר לעלויות החברתיות יצר חברה שבה צבירת הון גוברת על כל דאגה לגבי הגינות וצדק. תמונות מצב של אי-שוויון הולך וגובר הן סימפטומטיות של חברה שהתנתקה מכל תחושת אחריות מוסרית וחברתית. אין ספק, מותם האחרונים של מאות עובדים במפעלים לא בטוחים בבנגלדש מדברים על האופן שבו בני אדם חד פעמיים הפכו תחת מערכת מונעת שוק שבה הרצון לקבל כוח אדם זול של חברות כמו וול-מארט, סירס, דיסני ואחרות. עדיפות על הבריאות, הכבוד והחיים של עובדים עניים.
הרמות ההולכות וגדלות של חוסר הצדק בכל פן של החיים בקושי מעוררות זעם משום שהן עטופים במכונת דימיון המייחסת אי שוויון לסדר הדברים הטבעי, מעשה טבע שבו עבודה קשה וזכות שוררים בעושר גדול ובנחמות למעטים. והתרוששות לרבים. עם זאת, אפילו המיתוס השחוק הזה כמעט ולא מתעורר יותר. היבול הנוכחי של אנשי כספים סופר-עשירים הוא יותר מדי יהיר ונוח מכדי לספק רציונל לעושר ולכוח הקיצוני שלהם. כל צורות האלימות נלקחות כעת בחשבון, אם לא מתעלמים ממנו, בקריאה לצמיחה כלכלית, המונעת על ידי הפחדנות של התקשורת המיינסטרים הפועלת כמשרתים בשכר לעשירים והבלטה ההולכת וגוברת של מנגנון פוליטי שמתעשר בהטבות הניתנות. על ידי צבא של לוביסטים תאגידיים. [11]
המחזה של העידן המוזהב החדש מתגלה בהכנסות העצומות ובכמויות העושר הבלתי נתפסות שנצבר על ידי האחוז העליון. לדוגמה, מנהל קרנות הגידור סטיבן כהן מ-SAC Capital Advisors לקח הביתה 1 מיליארד דולר ב-1.4, בעוד ריי באליו, מייסד Bridgewater Associates, הרוויח 2012 מיליארד דולר ודיוויד טפר מ-Appaloosa Management הרוויח 1.7 מיליארד דולר באותה שנה. [12] פול בוכהייט מדווח כי האחים קוך מרוויחים כ-3 מיליארד דולר לשעה על ההשקעות שלהם, בעוד של-47 האחוזים העניים ביותר מהאמריקאים אין עושר. [13] בעוד שצעירים רבים עומדים בפני עתיד חסרי עבודה, מיליארדרים כמו ביל גייטס, ליאון קופרמן ואחרים עושים יותר מאשר לנקז עושר והכנסה מהחברה הגדולה יותר; הם גם הורסים את אותם מוסדות המשרתים את טובת הכלל, מערערים את האינטרס הציבורי, ומגבירים את המרכיבים הבסיסיים ביותר של הסכם חברתי בר-קיימא. בוכהייט טען כי "הכנסה עליונה אחת יכולה לקנות דיור לכל חסר בית בארצות הברית". [14] לא רק שהעשירה והחזקה מעצבת מדיניות המורידה את שיעורי מס החברות תוך כדי דימום של מדינות של הכנסות נחוצות, אלא הן גם מנסות לפצות על אובדן ההכנסות הציבוריות על ידי סגירת בתי ספר ציבוריים בערים כמו פילדלפיה, שיקגו וניו יורק. הצנע הפך לתכסיס חסר רחמים "לקצץ בהוצאות עד לנקודה שבה הממשלה [נעשית] בלתי ניתנת לזיהוי". [15]
המדיניות הניאו-ליברלית הממומנת על ידי האליטה הפיננסית החדשה מקצצת את המימון לתוכניות כמו הד סטארט, מבטלת תוכניות ארוחת בוקר לילדים עניים ומציגה אנשים על תלושי מזון כמטילים חופשיים. העלבון חסר הבסיס האחרון הוא אכזרי במיוחד שכן תוכנית הסיוע בתזונה משלימה (SNAP) היא חיונית לילדים בעלי הכנסה נמוכה החיים בעוני קיצוני מכיוון שהיא "מפחיתה מאוד את חוסר הביטחון התזונתי... מה שבתורו, משפר מאוד את סיכוייהם מצליחים בבית הספר וגדלים להיות מבוגרים מצליחים ופרודוקטיביים."[16] ההנדסה של המפלגה הרפובליקנית של מה שנקרא סיקווסטר לא עוסקת באיזון התקציב. מדובר במלחמה במיעוטים עניים ובצעירים בעלי הכנסה נמוכה, בבתי ספר ציבוריים, במדינת הרווחה, באיגודים ובתוכניות חברתיות לנשים ולאוכלוסיות מוחלשות אחרות. אי שוויון כזה של כוח ועושר מייצר כמויות אדירות של סבל אנושי למיליוני אמריקאים שנדחקים לשוליים לפי גיל, גזע, מגדר, מוגבלות ומעמד סוציו-אקונומי.
בטקסס, 1.5 מיליון אנשים בעלי הכנסה נמוכה יאבדו את שירותי הבריאות בגלל האתוס של קפיטליזם פראי שנאכף ללא הפוגה על ידי המושל ריק פרי וחבריו המחוקקים. תלמידי התנ"ך החובטים בקפיטליזם "שוק חופשי" "הצביעו נגד הרחבת Medicaid באמצעות 100 מיליארד דולר בקרנות פדרליות המוצעות במסגרת חוק הבריאות של הנשיא אובמה", והתעקשו ששירותי הבריאות בחסות הממשלה מבזה אופי ומתגמלת אנשים המתויגים על ידי השמרנים כעצלים. ובזוי.[17] כמובן שהאוכלוסיות הנחשבות כאן פנויות הן מיעוטים בעלי הכנסה נמוכה ומיעוטים עניים, מתוכם 35 ו-32 אחוזים, בהתאמה, סובלים מבריאות לקויה ומקיצור תוחלת חיים. כפי שמציין גורן ת'רבורן, אי השוויון אינו קשור רק לפער בין העשירים לעניים: הוא עוסק באי השוויון בתוחלת החיים בין מיוחסים למקופחים.[18] קו ההפרדה בחברה האמריקאית אינו עוד בין אלה שעשו זאת לבין אלה שמנסים לחקות את הצלחתם. להיפך, הגבול המפריד הוא בין אלה שחיים חיים של פריבילגיה ונוחות בלתי נתפסת לבין אלה שנאבקים כדי לשרוד ולהישאר בחיים.
יש כאן יותר על כף המאזניים מאשר אלימות סמלית המחפצת את הפגיעים ומייצרת חוסר רגישות לבעיותיהם. יש את האלימות האמיתית שמחמירה את הבריאות הלקייה, מקצרת חיים ומייצרת מנגנון של מוות אינדיבידואלי וחברתי. מרטין לותר קינג ג'וניור צדק כשהצביע על שתי אמריקה, וקבע בתובנה ש"אמריקה האחרת" מאוכלסת על ידי אנשים "הנספים באי בודד של עוני בעיצומו של אוקיינוס עצום של שגשוג חומרי". [19] מה שהוא לא ראה בעיני רוחו זה שאלו הנחשבים לחלק מאמריקה האחרת נתפסים כעת לא כחסרי תנאים, אלא כחד-פעמיים לחלוטין. בסדר החדש של קפיטליזם של קזינו, אנשים ממשיכים לחיות בשכונות עוני שורצות עכברושים, אבל הם גם מאוחסנים יותר ויותר בבתי כלא ובבתי סוהר, המדורגים כיום כמוסדות הבולטים ביותר של מדינת הרווחה. ואם הם לא מתים בבתי הכלא, הם מתים ממחלה שנגרמה בגלל כישלון הממשלה להסדיר את העסקים הגדולים.
כפי שרלף נאדר ציין לאחרונה,
ההשפעות של דה-רגולציה נמתחות לכל תחומי החיים. לפרקטיקות מונעות הרווח של תאגידים גדולים יש l
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו