מקור: הגרדיאן
Oב-30 באפריל, תחנת הכוח הגרעינית אינדיאן פוינט 30 מייל צפונית לעיר ניו יורק נסגר. במשך עשרות שנים סיפק המתקן את הרוב המכריע של החשמל הנטול פחמן בעיר, כמו גם משרות טובות של איגודי עובדים לכמעט אלף איש. הרגולטורים הפדרליים ראו שהמפעל בטוח לחלוטין.
מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, דמות מפתח מאחורי המהלך, אמר כי סגירת אינדיאן פוינט קירבה אותנו "צעד גדול יותר להשגת יעדי האנרגיה הנקייה האגרסיביים שלנו". קשה ליישב את האופטימיות הזו עם הנתונים שיצאו לאחרונה. החודש המלא הראשון ללא הצמח ראה עלייה של 46% בעוצמת הפחמן הממוצעת של ייצור חשמל במדינה בהשוואה לתקופה שבה אינדיאן פוינט פעלה במלואה. ניו יורק החליפה אנרגיה נקייה מאינדיאן פוינט במקורות דלק מאובנים כמו גז טבעי.
זה סיוט שהיינו צריכים לראות מגיע. בגרמניה, כוח גרעיני יצר כשליש מייצור החשמל במדינה בשנת 2000, כאשר קמפיין בראשות המפלגה הירוקה הצליח להבטיח סגירה הדרגתית של מפעלים, תוך ציון דאגות בריאות ובטיחות. בשנה שעברה, נתח זה ירד ל-11%, כאשר כל שאר התחנות אמורות להיסגר עד השנה הבאה. מאמר שנערך לאחרונה מצא כי שני העשורים האחרונים של סגירות גרעיניות מדורגות הובילו לעלייה בפליטת CO2 של 36.3 מגה טון בשנה - כאשר זיהום האוויר המוגבר עלול להרוג 1,100 אנשים מדי שנה.
כמו ניו יורק, גרמניה שילבה את המעבר שלה מכוח גרעיני עם התחייבות להוציא בצורה אגרסיבית יותר על אנרגיה מתחדשת. עם זאת, הסגירה הראשונה של המפעלים במדינה פירושה שפליטת הפחמן גדלה למעשה, שכן פער הייצור הושלם מיד באמצעות בניית מפעלי פחם חדשים. באופן דומה, בניו יורק הפער יתמלא בחלקו על ידי בניית שלושה מפעלי גז חדשים. עבור הגרמנים, השקעה באנרגיה מתחדשת אמנם העניקה בסופו של דבר דיבידנדים, אבל היא במידה רבה החליף את תפוקת המפעלים הגרעיניים הישנים במקום להפחית את צריכת הדלק המאובנים הקיים. עוצמת הפחמן של החשמל הגרמני היא גבוה יותר מהממוצע באיחוד האירופי.
עם זאת, אפילו השקעה אגרסיבית יותר באנרגיה מתחדשת לא הייתה פותרת את הבעיה של גרמניה. יש רק א קומץ כלכלות גדולות שכבר פיטרו בעיקר את הרשתות שלהם; לכולם יש בסיס של גרעיני או הידרואלקטריות (או שניהם), ואז, במידה רבה יותר או פחותה, מוסיפים מקורות מתחדשים כמו רוח ושמש מעליהם. הסיבה לכך היא שגרעין והידרו מסוגלים לספק חשמל בכל פעם שאנו זקוקים לו. המקורות ה"יציבים" הללו של חשמל נקי אינם צריכים לחכות עד שהשמש תזרח או שהרוח תנשב כדי להפעיל את מאווררי ההנשמה בבתי החולים שלנו. סוללות וצורות אחרות של אגירת אנרגיה הן נהדרות, ואנו זקוקים להרבה יותר מימון של מחקר ופיתוח כדי להפוך אותן לטובות עוד יותר, אבל עד שיתרחשו קפיצות טכנולוגיות ענקיות, בר-קיימא מעכבים על ידי הצורך במזג אוויר שיתופי.
במקומות אחרים בעולם, גם במקום בו השקענו בטכנולוגיה מתחדשת, ללא גרעין או גיאוגרפיה נכונה המאפשרת הידרואלקטריות, לא הייתה לנו ברירה אלא להסתמך על דלקים מאובנים כדי למלא את הפער.
אז למה, בהתחשב בהימור בהתחממות כדור הארץ, יש עדיין כל כך הרבה עוינות לכוח גרעיני?
חלק מהפרנויה נטוע ללא ספק באסוציאציות מתקופת המלחמה הקרה של כוח גרעיני שליו עם נשק גרעיני מסוכן. אנחנו יכולים וצריכים להפריד בין שני אלה, בדיוק כמו שאנחנו מסוגלים להפריד בין פצצות גרעיניות לרפואה גרעינית. ועלינו גם לדחוק נגד נרטיבים פופולריים סביב צ'רנוביל ואסונות אחרים שפשוט לא ניתן לשכפל עם טכנולוגיה מודרנית. כורים מתקדמים ורבים קיימים מתוכננים עם מערכות בטיחות פסיביות - הם אינם זקוקים להתערבות אקטיבית של בני אדם או מחשב כדי לכבות אותם במקרה של חירום. במקום זאת, צמחים אלה משתמשים בכוחות טבעיים כגון כוח הכבידה כדי להשבית אותם, תוך שמירה על ניטור פעיל כגיבוי. בתור עיתונאי המדע ליי פיליפס אומר זאת, "זה לא אפשרי פיזית יותר עבורם להתמוסס מאשר שכדורים יתגלגלו באופן ספונטני במעלה גבעות."
יש כמה דאגות לגיטימיות לגבי פסולת גרעינית, אבל התפיסה הציבורית מונעת ממידע מיושן. כמות הפסולת המיוצרת על ידי המפעלים הצטמצמה באופן דרמטי, ואת רוב מה שנשאר ניתן למחזר כדי לייצר יותר חשמל. גם דאגות אלו אינן ייחודיות במיוחד לגרעין. אנרגיה מתחדשת מייצרת פסולת משל עצמה - סולרית, למשל, דורשת מתכות כבדות כמו קדמיום, עופרת וארסן, שבניגוד לפסולת גרעינית לא מאבדות את הרעילות שלהן עם הזמן. כמאמר במדע מציין: "סוללות רכב חשמליים נוכחיים באמת לא מתוכננות למיחזור" ועלולות להוות בעיות בריאות הציבור כאשר תאי הסוללה מתפוררים במזבלות.
התנגדויות אחרות לכוח גרעיני, כמו ההסתמכות על כרייה, גם הן אינן ייחודיות לגרעין. מתחדשים דורש מיצוי הרסני כדי לחשוף ליתיום ומינרלים קריטיים אחרים. התשובה לחששות הללו היא פשוטה: עלינו לדרוש מהמדינה תקנות סביבתיות ועבודה ולהגן על תנאי עבודה טובים כשיקול העיקרי שלנו. אבל התנגדות לחילוץ הכרחי מבחינה חברתית כעניין עקרוני פשוט לא עולה בקנה אחד עם הרצון לחיות בעולם שיכול לענות על צרכים אנושיים בסיסיים.
אני לא לבד שמביע את התחושות האלה. מעבר לשימור מתקנים גרעיניים קיימים, התמיכה של האמריקאים בבניית מפעלים חדשים היא עכשיו ב 50%, גבוה משמעותית מאשר בשנים עברו. בשמאל הפוליטי, במיוחד, שבו ההתנגדות לגרעין זרזה לראשונה לפני עשרות שנים, נראה שיש מהפך. לאחר היסוס ראשוני, אלכסנדר אוקסיו-קורטז אמרה את העסקה החדשה הירוקה שלה משאיר את הדלת פתוחה לכוח גרעיני. יותר חסר בושה היה גיבוי ממפלגת הלייבור של ג'רמי קורבין, נשיא ברזיל לשעבר לואיז אינסיו לולה דה סילבה והנשיא האקולוגי-סוציאליסט לשעבר של בוליביה אוו מוראלס.
גרעיני הוא רעיון שזמנו הגיע ונראה כאילו חלף, אבל אולי יש לו עתיד. לאלו מאיתנו שמחפשים פתרון לשינויי האקלים, המעט שאנו יכולים לבקש הוא שאף מפעל כמו אינדיאן פאוור לא ייסגר עד שתהיה לנו אלטרנטיבה נקייה, מהימנה וניתנת להרחבה כבר במקום.
בהסקר סאנקרה הוא העורך המייסד של מגזין יעקבין ובעל טור בארה"ב בגרדיאן. הוא המחבר של המניפסט הסוציאליסטי: המקרה לפוליטיקה רדיקלית בעידן של אי שוויון קיצוני
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו