סיפורה של פרזנה, שתורגמה על ידי בתה זרג'ונה ונכתבה על ידי מאיה אוונס.
כשהייתי בת שש, החיים היו טובים, לא ידעתי שום דבר מחוץ לעולמם של אמי ואבי. בכפר שבו גרתי אפשר היה לראות את בתי הבוץ מרחוק. הרי באבא נמתחו למרחוק לנצח. באביב הכל היה ירוק שופע, המים זרמו מההרים שהזינו את הנחל מול הבית שלנו, כל הזמן אפשר היה לשמוע מים זורמים. אנשים עבדו קשה על האדמה כל יום בהרים רעו כבשים ועיזים או עבדו בחנויות בבזאר. נשים הכינו לחם בטנדורים. החיים בכפר טופי היו קשים אבל אנשים היו מאושרים.
בדיוק התחלתי ללמוד אולי חודש כשהמלחמה התחילה. הרוסים הגיעו לבמיאן וזו הייתה תחילתה של מלחמה על אפגניסטן. כשהמסוקים החלו להטיל פצצות על הכפר שלנו, האנשים ברחו להרים כדי לחיות במערות. לפעמים שתי משפחות היו חיות במערה במשך חודשיים או שלושה. העמסנו אוכל ושמיכות על חמור וחצינו את שבילי ההרים הסלעיים לשלום המערות. במהלך היום הגברים היו יוצאים לחתוך אספסת והנשים לפעמים נסעו חזרה לחוות כדי לאסוף ירקות. נשארתי במערה ושיחקתי עם הבובות שלי והאחים שלי, אחות גדולה ושני אחים גדולים.
לקח הרבה זמן עד שהמלחמה הרוסית הסתיימה, אולי שניים או שלושה נשיאים עברו. היה קשה לגדול בלחץ מתמיד. אנשים תמיד פחדו והם לא יכלו לנסוע בחופשיות. כשהייתי בת שתים עשרה יצא לי לנסוע עם סבתי לקאבול כשהיא הייתה בשליטת 'אגרוף הברזל' הרוסי. למרות שקאבול הייתה מלאה ברוסים אז, ו'גברים רעים' שהיכו אנשים, נשים אפגניות לבשו חצאיות קצרות ולפעמים לא לבשו מטפחות ראש. אני זוכר שפעם הייתי באוטובוס ואישה התפעלה מהצעיף שלי בעבודת יד מבמיאן. האישה ליטפה אותו ואמרה שמעולם לא ראתה צעיף כמו שלי וביקשה שאחזיר לה אחד מבמיאן.
קאבול הייתה נקייה אז, לא כמו היום. הנהרות, שכיום מכילים יותר אשפה ממים, היוו מקור חיים ופנאי עבור האפגנים, עם אנשים שדגו על הגדות ואף שוחים. הרחובות לא היו עמוסים והאוויר היה נקי. אני זוכר שראיתי את הטנקים הרוסים עוזבים להילחם בעמק פאנג'שר. כשהחיילים עזבו הם היו מאושרים אך כשחזרו הם הוכו, נושאים את הרוגים והפצועים שלהם מקרב. הניצחון הזה הפך את שמו של המפקד הטאג'יקי אחמד שיר מחסוד, לתהילה לנצח בהיסטוריה של אפגניסטן כ'אריה של הפאנג'שיר'.
אחרי המלחמה אנשים היו עניים מאוד ולא היה הרבה אוכל. אפגנים רבים הפכו לפליטים באיראן כולל שני אחיי. אחד האחים שלי נסע ברגל בבגדי נשים כדי לא להיאלץ להפוך ללוחם. אלה שעדיין גרים בכפר חזרו לעבוד בחוותיהם, גידלו תפוחי אדמה וחיטה והחזיקו פרות. סבתא שלי ואני תכננו ללכת בעקבות האחים שלי אבל אחותי הגדולה, שהתחתנה לאחרונה בקאבול, נכנסה להריון אז סבתי נשארה לעזור לה עם התינוק.
עד שהמלחמה הסתיימה הייתי בן שלוש עשרה והוחלט שאתחתן. זה היה סתיו כשהתחתנתי. זה היה יום מרגש ולמרות שזו לא הייתה ההחלטה שלי, הבנתי שאני חייב לקבל את זה. בעלי רחמוני היה בסביבות גיל תשע עשרה והיה חתיך וחביב. גדלנו באותו כפר אז כבר הכרתי אותו. כולם הכירו את כולם בכפר שכן היו רק כ-32 משפחות.
אמא וחמי הביאו סוכריות לחתונה וזרקו אותן באוויר כמו קונפטי. הנשים ניגנו בתוף הדוריה ורקדו, בזמן שהן שרו שיר התבגרות מיוחד. כשהלכתי לגור עם המשפחה של בעלה זה היה מאוד קשה מכיוון שזו הייתה משפחה גדולה, היו לו שלושה אחים וארבע אחיות פלוס סבא וסבתא. אחד האחים כבר התחתן אז גם אשתו גרה בבית. בעלי היה עדין והוא היה מטאטא את הרצפה ומבשל. אחיו היה אומר שהוא לא גבר אמיתי אבל אני אהבתי אותו והערכתי את טוב ליבו. בניגוד לבעלים אחרים הוא מעולם לא היכה אותי.
כל יום כיבסתי את הבגדים, אספתי אספסת מהאדמה וחלבתי את הכבשים והפרות. האספסת גדלה באופן טבעי ליד תפוחי האדמה והחיטה וידענו שהגידולים יגדלו אם האספסת תגדל. הגברים היו כולם חקלאים והיו מבלים את היום בעבודה על האדמה.
ואז החלו הלחימה שוב ורבים מהגברים הצטרפו למוג'האדין, אבל לא לרחמוני, הוא נשאר לעבוד על האדמה מכיוון שהוא לא אהב את האלימות.
הגברים היו נלחמים זה בזה בעיקר בהרים אבל לפעמים הגיעה אלימות לכפר. לעתים קרובות ראיתי זורקי להבה - מיכלי גז מונעים באוויר על ידי להבה. הקרבות היו בין חמש קבוצות והם היו יורים לעבר כל מי שהסתובב. הקבוצות השונות נוצרו על פי קווים אתניים ונתמכו על ידי מדינות שונות. 'נסאר' נעזרו באמריקאים, 'Harakat' ו'Scepor' נתמכו על ידי איראן, 'ג'מיאט' היו טג'יקיים ופשטונים והייתה גם 'שורה'. כולם נלחמו ב"ג'אנג-א-דוקהלי" - "המלחמה בפנים".
שמעתי מהאנשים בכפר שלי שאמריקה היא מדינה רחוקה אבל לא ידעתי לאן. שמעתי שמות של מדינות אחרות כמו איראן, רוסיה ופקיסטן, אבל רק כשאנשים בכפר דיברו על מאיפה הנשק הגיע.
הייתי בן חמש עשרה כשנולד ילדי הראשון חאמד. החיים היו קשים בגלל המוג'הודין אבל בגלל בעלי רחמוני הייתי מאושרת. שנה לאחר מכן נולד בני השני לולה, אז ארבע שנים מאוחר יותר בתי הראשונה זרגונה הייתה הברכה השלישית שלנו.
אחרי המוג'האדין הדברים לא היו ברורים. נג'יבאללה הפך לנשיא וחשבתי שהוא טוב לעם. אני זוכר שהקשבתי לרדיו בבית, התחממתי מלהבות התנור שלנו. שמעתי את קולו של נג'יבאללה מתפצפץ דרך הרדיו, כשהמסר שלו קורא לשלום ומבקש מהלוחמים בהרים לרדת, לקבל שלום וחיים. אבל הם לא הקשיבו. לא הבנתי למה הם ממשיכים להילחם, אולי זה קשור לעסקי הנשק, אבל אני לא יודע.
בשלב זה הבת השנייה שלי קארימה הגיעה, ואז הבנים הצעירים שלי עבדול ואריף מכינים שישה. החיים בשבילי היו אותו דבר, עדיין יצאתי לאסוף אספסת לפרות, כיבסתי בגדים וטיפלתי במשפחה שלי. בתי הבכורה זרגונה העריצה את אביה ומעולם לא אהבה להיפרד ממנו. לפעמים הוא אהב לישון בחוץ מתחת לכוכבים ולמרות שפחדה מהתולעים באדמה, היא הייתה מתעקשת לישון לידו, נרגעה לקול הנחל שעבר על פני ביתם. רחמוני היה להוט שבנותיו ילמדו בבית הספר. זה היה זה שרשם את זרגונה בגיל שש והוא זה שלעתים קרובות הביא אותה מבית הספר.
ואז הטליבאן הגיע לקאבול.
שמעתי מאחרים בכפר שהטליבאן הרג את כולם, במיוחד את החזאות, אבל לא האמנתי לסיפורים האלה. ואז יום אחד חזרו גברים מהמוג'האדין לכפר ואמרו הטליבאן באים, ושאפילו הם מפחדים. בהתחלה הטליבים הגיעו במכונית ואחר כך רכובים על סוס. הם נשאו רובים וסכינים ארוכות. אז הבנתי שהסיפורים ששמעתי נכונים.
לא היה זמן, זה היה כאוס. רחמוני ואני אספנו את כל הילדים שלנו, חוץ מחמד ועבדול שהיו נעדרים. אבל המשפחה נאלצה לברוח על נפשה - מיד. במשך היום חצינו הרים, ובאותו לילה ראינו את עשן הבתים הבוערים שהטליבאן הצית. כמעט נמלטנו לביטחון של פסגות ההרים, שם הטליבאן לא ימצא אותנו.
לא היינו המשפחה היחידה שברחה. בקבוצה שלנו היו אחיו של רחמוני ומשפחתו ועוד שני גברים. הלכנו כמעט יום כשהיינו מודעים לקולות הטליבים הקרובים, אז התכופפנו בצללים המוצלים מתחת לצוק תלוי. כולם היו קפואים למקום המסתור שלהם. קארימה אמרה שהיא צמאה אבל עדיין לא זזנו מכיוון שיכולנו להרגיש שהסכנה קרובה. הנשים התפללו שהטליבאן לא יראה אותן; היינו צריכים להישאר מוסתרים רק עוד כמה שעות ואז בין הערביים היה מסתיר את הבריחה שלנו אל ההרים שבהם לא נמצא.
אדם שלא הכרנו עבר במקרה על פניו, הוא לא היה טאליב והוא לא חש בסכנה הקרובה. הוא ראה את הקבוצה מסתתרת מתחת לסלע וקרא להם לצאת החוצה. קולו חתך את דממת ההרים.
הלבשתי את בני הצעיר לולה בבגדים שלי, כך שהוא נראה כמו ילדה, אבל לא היה להסוות את רחמוני, אחיו ושני הגברים האחרים. זרגונה נצמדה לאביה כשהטליבים הורו לגברים לצאת ממקום המחבוא שלנו. רחמוני לקח את הצעיף שלו ועטף אותו סביב זרגונה בת השבע, בתו שמעולם לא אהבה להתרחק ממנו, הוא אמר לה לא לפחד ושהוא תמיד יהיה איתה.
חמש דקות אחר כך שמענו קול ירי.
הטליבאן אמר לנשים ולילדים לחזור הביתה. ההלם לא יכולתי לדבר והרגליים שלי הפסיקו לעבוד. הייתי צריך לרדת מההר בגרירת עצמי לאורך האדמה. למחרת החלטנו לנסות למצוא את רחמוני אבל ירד שלג וקר מאוד. חיפשנו אך לא מצאנו אותו.
אמו של רחמוני הבינה שהגברים נהרגו אז היא יצאה למצוא את הגופות. היא גילתה אותם לא רחוק מהמקום שבו הופרדנו, חפרו בורות והם נקברו במקום שבו הם נהרגו.
רחמוני, בעלי האדיב והחתיך איננו.
עכשיו הייתי צריך לחשוב על חייהם של ששת ילדיי. בהתחלה לא רציתי לספר לערף ולכרימה שהטליבאן הרג את אביהם, בנוסף לא היו לי חדשות על בני הבכור חאמד ועבדול בן הארבע. שאלנו את האנשים שחזרו מההרים אם הם ראו אותם, אבל הם לא ראו. אחרי עשרים יום אמרו האנשים בכפר שהם בטח נהרגו על ידי הטליבאן, אבל לבסוף אחרי ארבעים ימים ארוכים הגיע בן דוד להגיד שהם בטוחים בבית של דודה.
החיים היו כמעט בלתי אפשריים בלי רחמוני. שניים מאחיו ואביו נהרגו אף הם. שאלתי את משפחתו שנותרה אם אוכל לקבל את חלקו באדמה, אחד האחים הסכים אבל השני לא. אבל עכשיו הייתי ראש משפחה וכמו גבר אפגני תבעתי את חלקת האדמה שלי. האבטחה עדיין הייתה גרועה, האיום של הטליבאן עדיין התנשא בכבדות אז מכרנו את הבקר שנותר שלנו ותכננו לעזוב. קנינו שני שקי קמח ללחם והעמסנו את החמור שלנו. אני מוביל את משפחתי הצעירה כשטיילנו במשך שבועות; ישן על ראשי גבעות ומתחת לכוכבים, מתחמק מהטליבים. עבדול עדיין היה מהלך איטי והיה צריך לשאת את עריף, אבל בכל זאת שמרתי על המשפחה שלי ביחד ובטוח.
לבסוף הגענו לפאתי קאבול ומצאנו אישה חביבה שרוצה לחלוק את ביתה הגדול עם משפחה שלא היו בה גברים. בעלה ואביה עזבו שניהם לפקיסטן והשאירו אותה עם שלושה ילדים ואת הבית שישמרו עליו. החדר שקיבלנו היה יפה, שכן אביה של האישה החביבה היה עשיר. לולה, כיום בת אחת עשרה, הצליחה למצוא עבודה בחנות מקומית וגם הלכה להרים עם חאמד כדי לאסוף שיחים כדי לתדלק את הטנדור ולמכור למשפחות אחרות.
נשארנו בבית הזה שישה חודשים עד שקרובים בבמיאן אמרו לנו שבטוח לחזור, שהטליבאן הלך. עשינו את המסע הארוך חזרה לכפר שלנו, למרות שעכשיו היה חורף אז המסע היה מפרך במיוחד. אספנו עצים ושיחים במשך היום כדי לשרוף בלילה.
כשחזרנו לבית שלנו גילינו שמישהו אחר היה שם. התמונות על הקיר נשרפו, קופסת בגדים שהשארנו בפינה נזרקה החוצה, ועל הרצפה היו כדורים. סבתא שלי סיפרה סיפורים על הפיכתי לטבחית של הטליבאן. הם היו קוראים לה 'אמא' ומביאים לה עוף לבשל או קמח להכנת לחם. הטליבים שכבשו את הכפר היו שונים מהטליבים שבאו לראשונה והרגו והכו נשים על כך שלא לובשות גרביים. הטאליבים האלה קיבלו את סבתא שלי ואפילו נתנו לה צעיף חדש כי זה שלבשה היה חשוף חוט.
כשהאמריקאים הגיעו, הטליבאן נותר במכוניות עם רשת הסוואה מתוחה על פני הגגות.
אני זוכר חבילות מזון שנשמטו מהשמיים ואחד השכנים שלי רץ החוצה לשדה, בלי לדעת על מוקש קרקע שמישהו נטע במהלך אחת מהמלחמות הרבות. ואז הגיעו חיילים זרים אבל אנשי הכפר לא שאלו שאלות. זו הייתה תקופה של שלום למרות שכולם היו עניים ואנשים רבים נהרגו או עזבו.
הדברים היו יקרים. חמד עבד על האדמה ולולה מכרה דברים ברחוב כמו מסטיק, גרביים, גפרורים ואגוזי מלך - אגוז מלך בקליפתו היה 2 אפגנים (בסביבות 2p). קארימה וזרגונה עבדו בבית בכבס בגדים ובאיסוף מים מהמעיין, הם גם חזרו לבית הספר.
אחרי כל כך הרבה נסיעות והיינו רעבים ומפוחדים, מצאנו תקווה לחיות.
הראיון הזה התקיים כשפרזנה נסעה מבמיאן לקאבול לטקס הסיום של זרגונה. כיום הכבישים מבמיאן אינם בטוחים ביותר מכיוון שהם מפוקחים על ידי הטליבאן, דאעש ופושעים. אם אוטובוס נעצר אנשים אומרים שהם נוסעים לראות משפחה או לבית חולים, אם יימצאו סטודנטים או עובדי ממשלה הם צפויים להיות מוצאים להורג. אם יתגלו זרים הם ייחטפו או יהרגו. דגל לבן על בית מסמן את הטליבאן.
Zarghuna היא חברה במתנדבי השלום של אפגניסטן, היא האדם הראשון במשפחתה שהפך לבוגר מכללה, האישה הראשונה בכפר שלה ואחת ה-APV הראשונות. היא תרגמה את סיפורה של אמה והוסיפה פרטים מזיכרונותיה. פרזנה הייתה גאה מאוד לראות את בתה מסיימת את לימודיה.
זה נכתב גם בשבוע א דו"ח UNAMA פורסם כי מספר שיא של 3,948 אזרחים נהרגו ב-2016 ו-7,920 נפצעו. מאז 2009, הסכסוך המזוין באפגניסטן גבה את חייהם של 24,841 אזרחים ופצע 45,347 אחרים.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו