מקור: טריביון
צילום מאת מארק ריינשטיין/Shutterstock.com
מה שנדרש היה סוג של 'תרפיה בהלם' כדי לאפס באופן דרמטי את הציפיות ולעודד אנשים להסתגל לנורמה חדשה שבה המדינה קטנה יותר, האיגודים היו פחות חזקים ואנשים היו צריכים להיות אחראים לרווחתם.
כפי שצריך להיות ברור מהשפה ששימשה לתיאור הבעיה, הייתה גם ביקורת מוסרית אורבת מתחת לפני השטח של התיאוריה הניאו-ליברלית. המדינה גדלה מדי על רקע הוצאות אנטי-מחזוריות קיינסיאניות מתמדות, וכעת היא הטתה את תוצאות השוק לטובת מושחתים זלזלים ולא חוסכים קשי יום. אנשים היו צריכים ללמוד לסמוך על עצמם, ולא על המדינה או, במשתמע, זה על זה: השיטה הייתה כלכלה, המטרה הייתה לשנות את הנשמה.
במילים אחרות, המפנה הניאו-ליברלי יצר שינוי עמוק בהבנה הדומיננטית של היחסים בין הפרט והקולקטיב. "החברה" - במידה שהיא בכלל הייתה קיימת - נתפסה כמסה טוטליטרית, שהתגלמה ב"בורג של מסע בין כוכבים", המכונה לעתים קרובות "הקולקטיב", שנגדה הפרטים המחוספסים של הארגון נלחם ללא הרף.
במקום להבין את עצמנו כאינדיבידואלים שהיו תלויים ואחראים זה בזה, הפרט נראה כחלקיק מבודד, צף בחופשיות בחלל - מתנגש מדי פעם בחלקיקים אחרים, אבל באמת אף פעם לא נטמע בקהילה, בכיתה, או חברה.
השינוי העמוק הזה באופן שבו אנו מבינים את עצמנו ואת העולם קיבל חיזוק על ידי השינויים החומריים שהוכנסו בעידן הניאו-ליברלי. צורות ביטוח סוציאלי, שכולם פרשו לתוכם ורובם נסוגו, פורקו והוחלפו בסירי ביטוח אישיים – מחשבון החיסכון, דרך הפנסיה הפרטית ועד הבית. 'רווחה מבוססת נכסים', שבה היה צפוי לצבור נכסים שעלולים להתפרק במקרה של אבטלה או מחלה, היא צורת הביטוח הדומיננטית שקיימת כיום.
באותה מידה, המעבר מהוצאות ציבוריות לפרטיות, ומחוב ממשלתי למשקי בית, חיזק גם את הנרטיב של הסתמכות עצמית על אחריות קולקטיבית. צריכה היא פעילות אינדיבידואלית עמוקה שמחזקת את תחושת השוני שלנו, ועליונות או נחיתות זה מזה - גם אם הטעמים וההעדפות שלנו מעוצבים באופן עמוק על ידי החברה הרחבה יותר.
וחוויית החבות יכולה להיות מאוד מבודדת - בעוד שאפשר להתאגד עם עובדים אחרים כדי להתמקח עם בוס, אתה לא יכול להתמקח עם הבנק שלך (אלא אם כן אתה עשיר מאוד). סביר יותר שחייב יחוש בושה וחרדה אישית ממצבו מאשר כעס צדקני על סוג החברה שתוליד מעמד של אנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם להסתדר.
המגיפה פגעה בחברה שהפכה מבודדת ואינדיווידואלית יותר מאי פעם. בעשור שאחרי המשבר הפיננסי, כאשר התברר מאוד שהקפיטליזם זוייף לטובת אלו בפסגה, הנרטיב הניאו-ליברלי של אחריות אינדיבידואלית התחזק באכזריות באמצעות אידיאולוגיית הצנע: זו האחריות האישית של כל אחד להחזיר לו. חובות (מלבד, כמובן, הבנקאים עצמם).
כל המבנה של מדינת הרווחה נקרע לגזרים. צורות הביטוח הקולקטיבי שנותרו - מאבטלה ועד תמיכה בנכות - פורקו והוחלפו בצורות משפילות לחלוטין של "שכר עבודה" שנועדו לעודד "אחריות אישית". בינתיים, העשירים נהנו מתמיכת מדינה גדולה יותר - בצורה של חילוץ בנקים ויצירת כסף שהופנו כלפי המגזר הפיננסי - מאי פעם.
כאשר קוביד-19 פגע בבריטניה, הוא פגע במסה גדולה של אנשים שהפכו מבודדים זה מזה באופן עמוק. ההבנה שלמעשה כולנו מחוברים עודדה התעוררות של עזרה הדדית וסולידריות קולקטיבית, כמו גם שפע של תמיכה ציבורית באלו ששמים את חייהם על הסף כדי להגן על כולם.
אבל לא עבר זמן רב וההיגיון הניאו-ליברלי התייצב מחדש. הממשלה החליטה שהדרך הטובה ביותר להסיט את האשמה מהטיפול המחריד שלה במגיפה (כשלעצמה תוצאה של הרס יכולת המדינה שהייתה מורשת של כמה עשורים של שלטון ניאו-ליברלי) היא להעביר אותה על יחידים. וזה עבד.
הציבור נוטה כעת להאשים את עצמו בהתפשטות הנגיף מאשר המדינה, שזרקה כסף על ענקיות מיקור חוץ שנכשלו לחלוטין ביישום מערכת יעילה של בדיקות ומעקב; ששילמה לאנשים ללכת למסעדות כשהיה ברור לגמרי שהנגיף לא בשליטה; ואשר פתחו מחדש בתי ספר ללא יכולת לנהל את התהליך.
רבים מהשמאל מסתכלים על הסקרים ותוהים איך אנשים לא מאשימים את ממשלתו של בוריס ג'ונסון במתרחש. האנשים שחיים באי זה מתוארים כמל"טים מחבלים בעצמם שאינם מודעים לאינטרסים שלהם. למעשה, ההתפשטות הבלתי מעורערת של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית יצרה עולם שבו אין לנו את מי להאשים מלבד עצמנו - כי איננו יכולים לדמיין שום דבר מעבר לעצמנו.
גרייס בלייקלי היא כותבת צוות בטריביון ומנחת הפודקאסט השבועי שלנו "עולם לנצח".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו