כעת ברור כי הבעיות של כלכלת יוון – וגוש האירו – לא נפתרו ולא ניתן לפתור על ידי הזרמה גדולה של מימון חירום מה-ECB ו-IMF. ממשלת יוון מתבקשת ליישם צעדי צנע שיגרמו לירידה גדולה בהכנסות ובתעסוקה לא רק עכשיו אלא בעתיד הנראה לעין, ושלא יתקנו את חוסר האיזון הקיים אלא יחמירו אותם.
המדינות העניות בעלות חובות כבדים (HIPCs) של אפריקה יכלו לספר ליוונים דבר או שניים על התהליך הזה. הם יכלו לספר להם כיצד הצעדים הדפלציוניים שנכפים על ממשלות גורמים לפעילות הכלכלית להיכנס לספירלה יורדת ההורסת יכולות קיימות וסיכויים לצמיחה עתידית, ודוחקת חלקים גדולים מהאוכלוסייה לקיום חומרי שביר וחסר ביטחון. הם יכלו לספר להם איך זה לא בר קיימא ביסודו, כי הירידה בתוצר מקשה על שירות החוב, שבתורו לא רק הולך ומצטבר, אלא אפילו מתרחב, בגלל הריבית שלא שולמו שמוסיפים כל הזמן לקרן ולאחר מכן הצטרפו, כך שהחוב של המדינה רק ממשיך לעלות גם ללא זרמים חדשים. הם יכלו לומר להם איך בסופו של דבר לא תהיה אלטרנטיבה לארגון מחדש של החוב, כי הבעיה רק תגדל בהיקף גם עם (ובחלקו בגלל) צעדי הצנע המופעלים בקפדנות ביותר. הם יכלו לספר להם על החוויה שלהם מכמה עשורים אבודים של נסיגה כלכלית, שיכולה הייתה להימנע אילו ארגון מחדש של החוב היה מתרחש הרבה קודם לכן וננקטה מערכת שונה של מדיניות להתאוששות כלכלית.
הניסיון הזה צריך להצביע על הלקח המובן מאליו: שאין חלופה לארגון מחדש גדול של החוב היווני, הכרוך בהפסד שנלקחו על ידי המלווים הבינלאומיים שלא נקטו גילוי נאות בפעולת ההלוואות מלכתחילה. אם זה לא יקרה עכשיו, זה בכל מקרה יצטרך לקרות מתישהו בעתיד, לאחר שיצר מצוקה חומרית רבה ביוון.
למה בכלל לא מדברים על מסקנה כל כך ברורה? ארגון מחדש של החוב היווני יהיה כרוך בתספורת די גדולה עבור הבנקים הגרמניים והצרפתים שהלוו הרבה במהלך הפריחה, ויסייע ליצור את חוסר האיזון שהפך את הכלכלה היוונית לפחות תחרותית מזו של גרמניה, למשל. אי אפשר לתת לזה לקרות, ולכן נטל ההסתגלות מוטל כולו על העם היווני, במשך כמה דורות, במה שברור שיהיה תהליך בלתי בר קיימא.
זה מחמיר. מדינות אחרות שנראה שיש להן בעיות פוטנציאליות כמו יוון כבר מתקדמים לעבר צעדי צנע ומדיניות מאקרו-כלכלית מתכווצת שאמורה לאיים על ההתאוששות הכלכלית החלשה ולחולל או להעצים את המיתון הבא. ספרד הודיעה זה עתה לא רק על הידוק המדיניות המוניטרית, אלא על התכווצות פיסקלית הכרוכה בקיצוץ בשכר ובפנסיות במגזר הציבורי ועוד הרבה דברים אחרים. זה מדהים במיוחד, מכיוון שעד לפני שנתיים ספרד ניהלה עודף פיסקאלי (הגירעון היה בגלל המגזר הפרטי) והגירעונות האחרונים שלה הם לחלוטין תוצאה של המשבר.
אירלנד כבר עוברת את החבילה הדפלציונית הקיצונית ביותר הכוללת ירידה משמעותית בתוצר וצמצום ההוצאה הציבורית בכל מיני תחומים מתשתיות פיזיות ועד חינוך. המדינות הבלטיות, לא רק לטביה, שיש לה תוכנית של קרן המטבע הבינלאומית, אלא אסטוניה שבה הכאב נגרם מעצמן, חוות ירידה דרמטית בהכנסות, תעסוקה ושכר בגלל חבילות הצנע הקשות שלהם. ברומניה היה המחזה המדהים של המשטרה שיצאה לרחובות כדי למחות נגד ירידות שכרם. בבריטניה כבר מדברים על הממשלה החדשה אמצעים לצמצום הגירעון על ידי קיצוץ בהוצאות והעלאת מסים עקיפים.
כל המדינות הללו מקווים שהן יכולות לייצא את דרכם מתוך הבלגן הזה, אבל זה פשוט לא אפשרי מכיוון שהמספרים לא מסתכמים. אז המדינות הללו - ובאמצעות התאגדות, שאר אירופה - למעשה דנות את עצמן לתקופה של קיפאון או ירידה בהכנסות, עם כל הבעיות הכלכליות והחברתיות שייצרו.
איך אפשר להתייחס למערכת כל כך לא הגיונית של מדיניות כל כך ברצינות? הבעיה היא שכוחו של הפיננסים - בפוליטיקה, בתקשורת ובקביעת מדיניות כלכלית לאומית ובינלאומית - נותר ללא ירידה למרות ההגזמות והכישלונות האחרונים שלו. לכן ארגון מחדש של חובות ציבוריים אינו עומד על הפרק; זו הסיבה שהדיבורים על איזון פיסקאלי כמעט ולא מזכירים מסים על הון, והרבה פחות על אותם מגזרים פיננסיים שנהנו מחילוץ גדול במימון ציבורי ומחזיקים כעת כדי לפדות את הידיים שהאכילו אותם.
ג'יאטי גוש הוא פרופסור לכלכלה וכיום גם יו"ר המרכז ללימודי כלכלה ותכנון, בית הספר למדעי החברה, באוניברסיטת ג'ווהרל נהרו, בניו דלהי, הודו. עם CP Chandrasekhar, היא כתבה יחד משבר ככיבוש: למידה ממזרח אסיה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו