אולי ההישג היפה ביותר של החיים הפוליטיים בסוף המאה העשרים היה התנועה הבינלאומית לדמוקרטיה שהפילה כמה עשרות דיקטטורות מכל תיאור אפשרי - אוטוריטריות, קומוניסטיות, פשיסטיות, צבאיות. זה קרה בכל היבשות, וזה קרה בשלווה. זה התחיל בשנות ה-1970, עם קריסת החונטה היוונית ושל משטרי הימין בפורטוגל ובספרד; זה המשיך בשנות ה-1980, קפץ באופן מסתורי לאוקיינוס האטלנטי, עם קריסת הדיקטטורות בארגנטינה, צ'ילה וברזיל; לאחר מכן, בקמרונות האוקיינוס השקט, היא טענה לדיקטטורה של פרדיננד מרקוס בפיליפינים. לבסוף, בתחילת שנות ה-90, הוא התפשט לדרום אפריקה, שם נכנע משטר האפרטהייד הלבן לשלטון הרוב, וחזר ליבשת אירו-אסיה, שם דשדשה האימפריה הסובייטית הגדולה בעצמה מעל בימת ההיסטוריה.
השחקנים בהדבקה השפירה הזו רכשו שם: חברה אזרחית. 'אזרחי': הם היו שלווים, כלומר הפצצה בבית הקפה, רצח הפקיד המקומי, פלישת הצנחנים לבניין הפרלמנט, לא היו הטקטיקה שלהם. 'חברה': הם הביעו רצון עממי, לא רצון של ממשלות. התנועה שברה או הקימה ממשלות. זה היה האדון שלהם.
אולם לאחרונה, התנועה עברה שינוי הן בבית והן בחו"ל. קבוצות בחברה האזרחית בחברות המשגשגות יותר החלו להעניק סיוע מבורך לחברות העניות יותר. אבל גם ממשלות הצטרפו. בניגוד לקבוצות אזרחיות פרטיות, ממשלות מטבען מעוניינות בכוח, ותנועות החברה האזרחית מימשו זאת בבירור. כאן באמריקה, הקרן הלאומית לדמוקרטיה נוצרה בתחילת שנות השמונים. ממומן על ידי הקונגרס ומנוהל על ידי מועצת המנהלים הכוללת פוליטיקאים פעילים וגמלאים משתי המפלגות, בכל זאת הוא מכנה את עצמו ארגון 'לא ממשלתי'. המשימה המוצהרת שלה הייתה לתמוך בדמוקרטיה כשלעצמה, לא בשום מפלגה פוליטית, אבל ההבחנה אבדה עד מהרה בפועל. רוב 10.5 מיליון הדולר שחולקו בניקרגואה במהלך הבחירות של 1990 הלכו לאופוזיציה לסנדיניסטים, שהוצבעו כדין מחוץ לשלטון. בשנת 2002 מימנה הקרן קבוצות בוונצואלה שתמכו בהפיכה המוצלחת לזמן קצר נגד הנשיא הוגו צ'אבס, שבה הושעו הפרלמנט, מערכת המשפט והחוקה של ונצואלה.
למחרת ההפלה, שאותה כינה עומר אנקרנסיון ממכללת בארד 'הפיכה של החברה האזרחית', הצהיר נשיא המכון הרפובליקני הבינלאומי, שקשור באופן רופף לרפובליקה הדמוקרטית ומהווה צינור לקרנות הקדש, "אתמול בלילה, בהנהגת כל מגזר בחברה האזרחית, העם הוונצואלי קם כדי להגן על הדמוקרטיה בארצו.' בנאום מטעם ממשלת ארה"ב, מזכיר העיתונות הנשיאותי ארי פליישר הצהיר כי ההפיכה 'התרחשה בצורה מהירה מאוד כתוצאה מהמסר של העם הוונצואלי.״ למעשה, העם הוונצואלי התנגד להפיכה, וצ'אבס, על אף נטיות הדיכוי שלו עצמו, חזר כמעט מיד לשלטון.
לאחרונה תרומות ההקדש הלכו לקבוצות באוקראינה שתמכו במועמד לנשיאות ויקטור יושצ'נקו, שהפך לנשיא לאחר שתוצאות הונאה שהונדסו על ידי מועמד ממשלת האופוזיציה התהפכו בלחץ עממי. בוונצואלה, התוצאה הייתה הרס, קצר ככל שיהיה, של כל המוסדות הדמוקרטיים, בעוד שבאוקראינה התוצאה הייתה הצלת הדמוקרטיה; ובכל זאת, בשני המקרים, שלמות החברה האזרחית, התלויה בעצמאות מממשלות, הושחתה בחלקה.
משהו דומה התרחש בינתיים בתוך ארצות הברית. המפלגה הרפובליקנית ותומכיה היו החלוצים, שיצרו את מה שאפשר לכנות חברה אזרחית צל ומבקשים למזג אותה באופן בלתי מורגש עם החברה האמיתית. הסנאטור לשעבר מניו ג'רזי, ביל בראדלי, סיכם את התהליך במאמר מאמר ב-30 במרץ בעיתון ניו יורק טיימס: תורמים גדולים הקימו צוותי חשיבה פרטיזניים שהתעניינו יותר בתעמולה מאשר בחשיבה; לאחר מכן המשיך להקים ארגוני חדשות לכאורה עצמאיים אך למעשה כפופים פוליטית כמו FOX News ותוכנית Rush Limbaugh. לאחרונה הופיעו כמה קמטים חדשים בתהליך: שימוש במשדרני חדשות מזויפים, העמדת פנים שהם מדווחים מתחנת חדשות עצמאית בזמן שהם עובדים בפועל עבור משרד ממשלתי, וכתבים מזויפים, כמו 'ג'ף גאנון', המתחזה שהותר על ידי הבית הלבן ישאל שאלות נוקבות של הנשיא במסיבות עיתונאים של הבית הלבן. יש גם את "פגישת העיירה" המזוייפת (עצם הסמל של החברה האזרחית) עם הנשיא, שבה קהל מוקרן שואל שאלות בדוקות מראש.
לאסטרטגיה של זיוף פעילות אזרחית יש מסורת ארוכה בתחום הזר. לדוגמה, ה-CIA למעשה חתך את שיניו תוך מניפולציה של תנועות פופולריות ואינטלקטואליות באירופה בסוף שנות ה-1940 וה-50. (אכן, ההיסטוריון אלן ויינשטיין, שהיה הנשיא בפועל הראשון של הקרן הלאומית, הגיב, 'הרבה ממה שאנחנו עושים היום נעשה בחשאי לפני עשרים וחמש שנים על ידי ה-CIA.') אבל הנוהג המקומי הוא עדכני יותר. אחת מנקודות המוצא הפחות מוכרות היא נשיאותו של ריצ'רד ניקסון, שפעם הורה לעוזרו צ'ארלס קולסון להפציץ את מכון ברוקינגס, ואז ביטל אותו. אבל היו לו גם כמה רעיונות מעשיים יותר. הוא אמר לפטריק ביוקנן, אז מנהל התקשורת שלו, שהוא רוצה איכשהו לא רק לנתק קרנות 'שמאליות' קיימות 'בלי שקל' אלא גם להקים מכון ימני שנראה כעצמאי אבל למעשה מנוהל. על ידי הבית הלבן. כפי שהעיר ביוקנן בתזכיר, "חלק מהיעדים המהותיים של המכון יצטרכו להיות מטושטשים, אפילו לקבור, בכל מיני פעילות אחרת שתהווה את עיקר עבודתו, שתעסיק אנשים רבים, ותספק הכיסוי למאמצים החשובים יותר.״ בעניין הזה, כמו בכל כך הרבה אחרים, המפלגה הרפובליקנית של היום היא המורשת של ריצ'רד ניקסון.
חלק מהדמוקרטים רוצים שהמפלגה שלהם תגיב בעין. מסיבות דחופות ומובנות, הם רוצים ליישר את המגרש. אבל העלות יכולה להיות גבוהה. בעולם כזה שום דבר לא יהיה מה שנראה. מאחורי כל בלוגר היה מסתתר הספין-מייסטר, מאחורי כל כתב יעמוד הפריצה הפוליטית, מאחורי כל מפגינה מקסימה שאוחזת בדגל שלה - ורד, כתום, סגול או ארז - תסתתר ידה הקרה של המדינה. בשם החברה האזרחית, החברה האזרחית תתקלקל.
ג'ונתן של, מחבר של העולם הבלתי ניתן לכיבוש, הוא עמית השלום של המכון הלאומי הרולד וילנס. הקורא של ג'ונתן של יצא לאור לאחרונה בהוצאת Nation Books.
זכויות יוצרים C2005 ג'ונתן של
מאמר זה יופיע בגיליון הבא של מגזין האומה. זה הופיע לראשונה באינטרנט ב טום, בלוג של מכון האומה, המציע זרימה קבועה של מקורות חלופיים, חדשות ודעות מאת טום אנגלהרדט, עורך ותיק בהוצאה לאור ומחבר סוף תרבות הניצחון / ו הימים האחרונים להוצאה לאור.]
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו