הלם, חוסר אמון, ייאוש, כעס, מהומות רחוב, שריפת צמיגים ועימותים עם אכזריות משטרתית פקדו את איראן, בעקבות הבחירות לנשיאות שהחזירו את אחמדינג'אד לניצחון מוחץ בסיבוב הראשון של ההצבעה. כולם חזו לפחות נגר. רבים האמינו שעם השתתפות מסיבית בבחירות של כ-82%, מוסאווי יהיה בסופו של דבר המנצח.
איך אחמדינג'אד הצליח לנצח בבחירות האלה? ראשית, המנהיג העליון, חמינאי, והמעגל סביבו הגיעו להחלטה הסופית שעליו להישאר בשלטון. אחמדינג'אד הוכיח שכשכינה של המנהיג, הוא יבצע ללא עוררין את פקודותיו של חמינאי. במפגן תמיכה באחמדינג'אד סובה-א סאדק, הארגון הרשמי של נציג המנהיג העליון בחיל המשמר האיסלמי, הכריז ב-8 ביוני כי "עלינו לוודא שאנשים שרוצים להיכנע למערב לא יהיו נבחר."
על בסיס החלטת המנהיג, החלו מכונת הבחירות של המשטר, המסגדים, הקרנות הדתיות, המיליציה ומשמרות המהפכה האסלאמית לגייס את גושי הבוחרים שלהם. למוסדות הדת האלה יש מיליוני אנשים במשכורת החודשית שלהם, והמשטר תמיד סמך על הקולות שלהם.
אחמדינג'אד גם היה מסוגל לסמוך על ה"מכונה" האמינה שלו. בין ההחלטות הראשונות שקיבל כשהפך לנשיא ב-2005 הייתה הדחת מושלים פרובינציאליים ותת-אזוריים, ראשי ערים ואפילו ראשי כפרים, והחלפתם במקורביו בעיקר ממוסדות הצבא והביטחון. הוא נסע בקביעות לעיירות וכפרים שונים עם שקי כסף שחולקו בין תומכיו. העלייה המסיבית במחירי הנפט בתקופת נשיאותו סיפקה לו יותר הזדמנויות להוציא בנדיבות. במהלך הימים שקדמו לבחירות, הלשכה לחשבונות של הפרלמנט חשפה כי למעלה ממיליארד דולר לא טופלו. נהנים מהתרומות החינמיות הללו, פקידים מקומיים ומולה באזורים כפריים ובעיירות קטנות יוכלו בקלות לגייס מצביעים לטובת אחמדינג'אד.
עם זאת, למרות כל ההכנות הללו לאיסוף קולות, אחמדינג'אד והממסד הצבאי/ביטחוני והקליק הפקידותי השמרני הופתעו מההתגייסות ההמונית של מעמד הביניים העירוני המשכיל, הנשים והנוער, שבהיעדר מועמד טוב יותר, התגייס סביב מיר חוסיין מוסאווי. ככל שהתקרבו ימי הבחירות, הפכה התנועה נגד אחמדינג'אד לגדולה ונועזת יותר בתביעתה לשינוי. בעצרות רבות, במיוחד באוניברסיטאות, אחמדינג'אד זכה ללעג, שריקו בוז והתמודד עם מקהלה של "שקרן, שקרן". הוא נאלץ לבטל כמה מנאומיו ובמקרים מסוימים נאלץ לקפוץ במהירות למכוניתו כדי להימלט מהמפגינים.
היקף התנועה הפרו-מוסבי היה כה גדול וצבר תאוצה עד כדי כך שהממסד הבין שבמקרה של בחירות חוזרות, אחמדינג'אד בהחלט יפסיד והחברה האזרחית תרוויח יותר קרקע ותציג דרישות קיצוניות יותר. נבהל מההסתברות לאבד את הרוב המכריע של הקולות באזורים עירוניים גדולים, החל מחנה אחמדינג'אד בהכנות לזיוף ו"הנדסת" ההצבעה. המנגנון העיקרי לכך היה משרד הפנים בפיקודו של סאדק מחסולי, מקורבו ואיש סודו. בהיעדר משקיפים בלתי תלויים, לשכת הבחירות יכולה לתמרן בקלות את ההצבעות. הם החליטו באומץ כי יש להכריז על אחמדינג'אד כמנצח בסיבוב הראשון, ועם מרווח מספיק גדול כדי להעלים כל ספק; ככל ששקר גדול יותר, האמינות שלו טובה יותר!
הממסד היה ערוך גם לדיכוי במקרה של מרידות. כמה ימים לפני יום הבחירות, הודיע ראש המחלקה המדינית של חיל המשמר האסלאמי כי הם "יפסקו כל ניסיון למהפכה קטיפה". בנוסף למערך האדיר ממילא של מנגנוני הדיכוי שלו - המשמר האיסלאמי, הצבא והמשטרה הסדירה, מיליציית הבסיג' והכוחות המיוחדים - המשטר גם גייס מספר לא מבוטל של צעירים דרך תחנות גיוס בערים גדולות, וסיפק להם טוסטוסים. וטלפונים סלולריים. כנופיות אלו נמצאות בכוננות ובכל פעם שיש הפגנה או התכנסות נגד המשטר הן נשלחות לתקוף מפגינים. חלק מהאופנועים שנשרפו על ידי תומכי מוסאווי בהפגנות הרחוב היו שייכים לכנופיות אלו.
מה שהמשטר לא ציפה הייתה התגובה המסיבית של הבוחרים בעקבות פרסום תוצאות הבחירות שנרקחו. ראוי גם לציין כי המשך העימותים בין שני הפלגים העיקריים של המשטר הגיעו לנקודה קריטית כאשר המועמדים חשפו בפזיזות זה את המעילה, השחיתויות והתארים המזויפים של זה במהלך הדיונים. זה קיטוב עוד יותר את המשטר הפקידותי ואת הסכסוך הגלוי בין שני הפלגים העיקריים בתוכו. התמיכה של פלג אחד בגוש השלטוני הקשתה על דיכוי המרד על ידי ציבור הבוחרים הממורמרים והמפגינים.
שני הפלגים עומדים כעת בפני מבוי סתום מורכב; אם מוסווי יחזור בו, זו תהיה התאבדות פוליטית עבורו, שתהפוך אותו לדמות מתפשרת נוספת כמו הנשיא לשעבר חתאמי. אם הצד של אחמדינג'אד ייסוג, הלגיטימיות של הממסד הצבאי-ביטחוני והמנהיג העליון תחטוף מכה נוספת (וכמעט בלתי הפיכה).
יש כמה שאלות מרכזיות וקשות ברגע הפוליטי הקריטי הזה: איזו סיעה תיסוג? אם המחנה ה"רפורמי" יימשך, והמרד הציבורי יתרחב, האם המשטר יפנה לדיכוי עקוב מדם וטוטאלי עוד יותר? האם במקרה זה הפגנות הרחוב יועלו לתנועה מהפכנית במטרה להפיל את כל המשטר האסלאמי, או האם היא תיסוג ותתפוגג? האם במקרה שהתנועה ה"רפורמיסטית" אכן נסוגה, האם גם המרד הציבורי יגווע, או שמא גורמים מסוימים ייפרדו מהשאר וילכו בדרך קיצונית ועצמאית יותר בהתמודדות עם המשטר?
יש לציין ששני פלגי המשטר חוששים מהסלמה בלתי נשלטת של המתחים ומאי ציות אזרחי, ויתכן בהחלט שהם מגיעים לאיזשהו ויתורים באמצע. אם זה יקרה, ללא ספק תהיה לכך השפעה שלילית על התנועות בתוך החברה האזרחית. חלק מהקבוצות יקבלו את הפשרות, חלקן יתאכזבו ויהוו דה-פוליטיזציה, ואחרות ימשיכו בהתנגדותן באופן עצמאי. עם זאת, למרות שהאירועים שלאחר הבחירות עשויים להיראות כמהפכה חדשה, תנועת המחאה אינה במצב ואין לה את האמצעים הארגוניים לאתגר את המשטר האסלאמי בשלמותו בהתקפה ישירה.
אף על פי כן, יהיו תוצאות הבחירות הללו והסכסוכים בין הפלגים אשר יהיו, זו נקודת המפנה הקריטית ביותר ב-30 שנות הרפובליקה האסלאמית. החברה האזרחית התוססת להפליא בראשות תנועת הנשים, הנוער, המורים והעובדים, פעלה בזהירות ובנבונה. הם נכנסו להליך הבחירות עם דרישות ספציפיות והצביעו נגד המועמד המועדף של הממסד.
אם הם היו מחרימים את הבחירות, מחשש לתת לגיטימציה לסטטוס קוו, המשטר לא היה בבלגן ההרסני שהוא נמצא בו כעת. עם שיעור השתתפות נמוך יותר, אחמדינג'אד היה זוכה ברוב הקולות, המשטר לא היה זוכה נאלצו לנקוט בזיוף המביש, הם לא היו מתמודדים עם המורת רוח ההמונית ומהומות הרחוב, והמשטר לא היה צריך לדכא באכזריות הפגנות רחוב שלווים, מה שהופך את עצמו מבוזה עוד יותר בעיני האיראנים ושאר המדינות. עוֹלָם. המשטר, במובן מסוים, הצליח להכריז על המועמד המועדף עליו כמנצח, אך הפך בעצמו למפסיד בתהליך. החברה האזרחית האיראנית צועדת צעד אחר צעד לקראת ביסוס ההגמוניה הנגדית הדמוקרטית והחילונית שלה.
פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת יורק ופרשן תקשורת על המזרח התיכון. מאמר זה פורסם לראשונה ב-15 ביוני 2009.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו