תנאי הכרחי לעיתונאים תאגידים הוא שיכבדו את המוסכמות האידיאולוגיות של מנהלי השכר שלהם ושל כוח המדינה - מקור חיוני ל"חדשות" ולהערות "מושכלות", אחרי הכל. יחד עם זאת, העיתונאי התאגיד אוהב להקרין תדמית המשרתת את עצמה כחוקר אמיץ, אלוף בדמוקרטיה ומנחה דיונים הוגנים ומאוזנים. לעתים קרובות מדי, כמובן, הציבור יכול לראות דרך המצעד.
הוו אדוארדס, קורא החדשות של ה-BBC, סיפר פעם אנקדוטה על כך שגבר 'כועס' נהג ברכבת:
"זמן קצר לאחר שחזרתי מלשקר גאה [עיר בדרום אפגניסטן ובירת מחוז הלמנד] ב-2008, התעמתתי עם גבר ברכבת לכיוון לונדון. בשיחה עזה שנמשכה לא יותר מחמש דקות, הוא העלה חששות בסיסיים לגבי הסיקור של ה-BBC על אפגניסטן. כולם היו קשורים בדרך כלשהי לאופי היחסים של התקשורת הבריטית עם הכוחות המזוינים.
"הוא זעם על הדיווח ה"מעוות" שלנו, מעמדנו כ"אסירים" של הכוחות במהלך שהותנו בהלמנד, ומסירובנו המכוון לכאורה לדווח על "האמת". אה כן. האמת.' (ריצ'רד לאנס קיבל וג'ון מאיר, עורכים, אפגניסטן, מלחמה והתקשורת: מועדים וקווי חזית, הוצאת Arima, Bury St Edmunds, 2010, p. ix)
תגובתו המזלזלת האוורירית של איש ה-BBC - 'אה כן. האמת' – עשויה לשחק היטב על הדף, בשחור-לבן. אבל הוא לא מספר לקורא מה בעצם אמר למתמודד ברכבת, ואיך הסתיימו חילופי הדברים ביניהם. אחרי הכל, זה יכלול את גילוי דעתו של אדוארדס, מה שלכאורה אסור לעיתונאים ב-BBC לעשות!
במקום זאת, הוא נאנח בפילוסופיה ואומר לקוראיו ש'האמת' היא 'השאיפה החמקמקה ביותר' של העיתונאי, ומוסיף:
"בדיווחי מלחמה, החמקמקות הזו נלקחת לרמות מרתיעה אפילו יותר."
Huw Edwards גורם לדיווח מדויק להישמע כמו איזו בעיה חדה בכוח הכבידה הקוונטית, משהו 'חמקמק' שאולי לנצח יהיה מחוץ להישג יד. אבל הנוסע שלו ברכבת בוודאי צדק. שם יש לו 'fundamental concerns about the BBC's coverage of Afghanistan' – and Iraq, Israel-Palestine, Iran, Syria, poverty, global capitalism, impending climate chaos, and on and on. אבל אדוארדס - מישהו שהופקד על קריאת החדשות בעשר והתייחסות לתחרויות מלכותיות, לא פחות - הוא חלק ממעגל החדשות הבלעדי של ה-BBC המאופיין בחשיבה קבוצתית מוסדית שאינה מאפשרת דאגות יסודיות לגבי תפקידו של השדרן.
בתור הסוציולוג סטיוארט הול נכון מתבונן:
"התקשורת מגדירה עבור רוב האוכלוסייה אילו אירועים משמעותיים מתרחשים, אך גם מציעה פרשנויות חזקות כיצד להבין את האירועים הללו."
ובכל דיון 'אחראי' באירועים ובנושאים, הגבולות נקבעים בגבולות ניתנים לניהול המונעים אתגרים רציניים לממסד. כדוגמה מצוינת, ההיסטוריון מארק קרטיס מביא את תוכנית ה-BBC Question Time - בראשות דייוויד דימבלבי, איש תאגיד בכיר אחר (וקודם לכן). חבר במועדון בולינגדון) מופקד על פרשנות חיה של אירועי מדינה - כ"מיקרוקוסמוס של איך התקשורת פועלת":
״רק לעתים רחוקות מוזמנים קולות ביקורתיים. אם כן, זה כל כך נדיר שהדעות שלהם יכולות להישמע מגוחכות בהשוואה לדעות ה"נורמליות" וה"מאוזנות" של חברי הפאנל האחרים. מקובל שחברי הפאנל של שעת השאלות יבקרו אחד את השני מתוך הקונצנזוס המובחר, אבל לא שמישהו יבקר את כולם מחוץ לקונצנזוס הזה.' (רשת ההונאה, Vintage, 2003, p. 378)
קרטיס ממשיך:
"הראיות מדהימות לכך שחדשות ה-BBC והטלוויזיה המסחרית מדווחות על מדיניות החוץ של בריטניה בדרכים הדומות לאיברי תעמולה ממלכתיים פשוטים. למרות שבשום אופן לא מכוונת על ידי המדינה, התפוקה שלהם עשויה להיות באותה מידה; זה אפילו לא עדין. חדשות BBC, ITV וערוץ 5 פשוט לא מדווחות על שום דבר קריטי ברצינות על מדיניות החוץ הבריטית; היוצא מן הכלל הוא הדיווח המוזר בחדשות ערוץ 4. חדשות הטלוויזיה - מקור המידע של רוב האנשים - מספקות את העיוות התקשורתי הקיצוני ביותר... ממלאות תפקיד אידיאולוגי גדול עוד יותר מהעיתונות.' (שם., עמ'. 379)
תעמולה ערמומית
תפקיד אידיאולוגי זה היה ברור במהדורה 'המיוחדת' של BBC Newsnight ב-26 בפברואר 2013, שכותרתה 'עיראק: 10 שנים'. אחד האורחים על הבמה מול קהל מוזמנים היה הכותרת המפוארת 'עורך עניינים עולמיים', ג'ון סימפסון. לעיתונאי הוותיק יש אווירה של כובד ראש, כמו גרסה פוליטית-מדווחת של דיוויד אטנבורו, שעוזרת לקדם את הרעיון של חדשות ה-BBC כסמכותיות ותובנה. אבל תסתכל על דבריו באור הקר של השכל הישר, נטולי הטון הכבד וההצגה האיתנה, והם למעשה מכילים מעט מהות, הרבה פחות כל דבר שמאתגר ברצינות את הכוח (כפי שתיעדנו בעבר: ראה כאן ו כאן). אכן, לפעמים המילים האלה פשוט מטעות. לדוגמה, בשלב מסוים בתרומתו לניוזנייט סימפסון באמת אמר:
"זה היה הלם אמיתי לבלייר ובוש לגלות שסדאם נפטר בערמומיות מהנשק שלו לפני כן."
אילו כוחות נפש סודיים יכול להיות לסימפסון כדי לזהות 'הלם אמיתי' בתוך מוחם של בלייר ובוש? במקום שסדאם ייפטר מהנשק שלו 'בעורמה', מדוע סימפסון לא דיווח, כפי שהיה צריך לעשות לפני 10 שנים, שעיראק הייתה יעילה פורק מהנשק שלה?
באתר ה-BBC עצמו עדיין יש א תמליל של ראיון עם סדאם חוסיין, שערך טוני בן בפברואר 2003, שבו אומר סדאם: 'אין לעיראק נשק להשמדה המונית בכלל'. ואכן, ראש הנשק העיראקי הגנרל חוסיין כמאל, שערק מהמשטר ב-1995, אמר לי ה-CIA, המודיעין הבריטי ופקחי האו"ם שעיראק נפטרה מהנשק להשמדה המונית שלה בעקבות מלחמת המפרץ 1990-91:
"כל כלי הנשק - ביולוגי, כימי, טילים, גרעיני, הושמדו".
זה היה גילה בסוגיה של ניוזוויק מגזין שפורסם בפברואר 2003, לפני הפלישה לעיראק. אבל לא הועילו לעצור את המסלול שנקבע מראש למלחמה שקבע בוש, כשבלייר היה שותף מרצון. ואכן, כלב השמירה של התקשורת בארה"ב, FAIR, דיווח כי "אף עיתונים גדולים בארה"ב או תוכניות חדשות בטלוויזיה הלאומיות לא נגעו בסיפור; זה היה התעלם. ביושר, או אחרת, ג'ון סימפסון של ה-BBC לא הזכיר שום דבר מזה בניוזנייט.
מאוחר יותר, מגישת ניוזנייט קירסטי וורק פנתה להנס בליקס באמצעות קישור וידאו:
״אתה היית מפקח הנשק הבכיר. הוטל עליך לחפש ולמצוא נשק להשמדה המונית. אנחנו נמצאים כעת במצב שבו איראן עשויה בהחלט להיות בדרכה לנשק נשק להשמדה המונית."
זו הייתה הטיה שערורייתית של עיתונאי BBC בעל פרופיל גבוה, 'חסר פניות'. זה היה בהחלט קפקאי עבור עיתונאי בכיר ב-BBC, בדיון על האסון בראשות התעמולה של עיראק, לחזור על אותו סיפור הפחדה מומצא של נשק להשמדה המונית ביחס לאיראן, ככל הנראה בחוסר מודעות מוחלט!
אין הוכחות מוצקות כלל, רק השערות והחרפת פחדים מצד מדינות מערביות חזקות וישראל, שאיראן מפתחת נשק להשמדה המונית (ראה 'האיום' של איראן בעולם קפקאי מאת אדוארד ס. הרמן ודיוויד פיטרסון). אבל ההטיה הייתה מתמשכת בגישתה של קירסטי וורק לאורך ניוזנייט כ"מנחה" של ה-BBC. בָּה ראיון עם ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר, וורק אפילו שאל:
'אבל זה לא נורא באופן שבמדינה הזאת עכשיו אנחנו לא יכולים לצאת שוב למלחמה על בסיס מודיעין, נכון?'
אי ידיעתו של וורק לגבי הריאל-פוליטיק של המוטיבציה למלחמה היא בלתי נסלחת ובלתי מוסברת כמעט לחלוטין. המלחמה בעיראק בהחלט לא התנהלה "על בסיס מודיעין". במקום זאת, בתור הידועה לשמצה רחוב דאונינג מזכרים חשף, "המודיעין והעובדות תוקן סביב המדיניות". והמדיניות הייתה לפתוח במלחמת תוקפנות נגד עיראק.
ואכן, וושינגטון ולונדון קשרו קשר לפתות את סדאם לחסום כביכול את האו"ם, ובכך סיפקו עילה ערמומית למלחמה. כפי שאנו ציין בשנת 2005, "החדשות האמיתיות בתזכירי רחוב דאונינג" נאמרו על ידי הכתב מייקל סמית' ב- לוס אנג'לס טיימס:
"למרות שבלייר ובוש עדיין מתעקשים שההחלטה ללכת לאו"ם נועדה למנוע מלחמה, תזכיר אחד קובע כי מדובר, למעשה, ב"דריסת רגל לא נכונה" של חוסיין כדי לתת להם הצדקה משפטית למלחמה.
"בכירים בריטיים קיוו שניתן יהיה לנסח את האולטימטום במילים שיהיו כל כך לא מקובלות על חוסיין שהוא ידחה אותו על הסף. אבל הם היו רחוקים מלהיות בטוחים שזה יעבוד, אז הייתה גם תוכנית B... במילים פשוטות, מטוסים אמריקאים שסיירו באזור הדרומי של אי-טיסה הטילו הרבה יותר פצצות בתקווה לעורר תגובה שתיתן לבעלות הברית תירוץ לבצע מסע הפצצות בקנה מידה מלא, מלחמת אוויר, השלב הראשון של הסכסוך״.
המסקנה המוצלחת של סמית' הייתה ש'הדרך שבה "תוקן" המודיעין כדי להצדיק מלחמה הייתה חדשות ישנות.' במקום זאת:
"החדשות האמיתיות הן העסקה המפוקפקת של אפריל 2002 [כשביקר בלייר את בוש בקרפורד, טקסס] כדי לצאת למלחמה, השימוש הציני באו"ם כדי לספק תירוץ, והמלחמה האווירית החשאית והבלתי חוקית ללא גיבוי הקונגרס."
אלן גרינשפן, היו"ר הוותיק של מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב, כתב באופן מפורסם:
"אני עצוב שזה לא נוח מבחינה פוליטית להכיר במה שכולם יודעים: מלחמת עיראק היא במידה רבה על נפט". (עידן הסערה, פינגווין, ניו יורק, 2007, עמ'. 463)
ומייקל קלרה, פרופסור ללימודי שלום וביטחון עולמי ומחבר של מלחמות משאבים, שנצפה כי:
"השליטה בעיראק עוסקת בנפט ככוח, ולא על נפט כדלק. השליטה במפרץ הפרסי מתורגמת לשליטה באירופה, יפן וסין. זה לשים את היד שלנו על השפיץ'.
ייצוא דמוקרטיה במורד הקנה של אקדח
אבל ריאליזם כזה אינו מקובל אידיאולוגית, אולי אפילו לא מתקבל על הדעת, על כל מי שיש לו שאיפות להיות זוג ידיים בטוחות של ה-BBC; ולכאורה אסור לחדור לשום תסריט מוכן של BBC.
הסופר והאנליטיקאי הפוליטי נאפיז אחמד נכח בהקלטת הספיישל של ניוזנייט וניתנו לו כמה שניות לדבר מהקהל. ממש באותו יום שבו שודר הספיישל של ניוזנייט, הוא פרסם א לְחַבֵּר שחשפה והרסה את "שבעת המיתוסים" העיקריים העומדים בבסיס מסגרת הוויכוח המגבילה והמעוותת של ה-BBC. אלה כללו את הטענה המרושעת כי קבלת ההחלטות בוושינגטון ובלונדון הוטתה על ידי 'מודיעין שגוי', וכי החלטת ממשלת בלייר לצאת למלחמה מבוססת על תהליך פרלמנטרי לגיטימי. בקצרה, אומר אחמד:
"ניוזנייט התעלם מהעובדה המתועדת כעת שהמלחמה נוצרה למען מערך של יעדים אסטרטגיים צרים שלא באמת עמדו על האינטרסים של העם העיראקי... למרות שהעובדות היו זמינות באופן נרחב וקלות ברשומות הציבוריות, התוכנית של ניוזנייט במלאת 10 שנים למלחמה ערפלה אותן עד כדי כך שהשאלות האמיתיות והרציניות התעלמו במידה רבה.'
אם שאלה אחת וטעונה אחת ייצגה את השירות של ה-BBC לתעמולה ממלכתית, זה היה כשקירסטי וורק שאלה את עמיתה, העורך הדיפלומטי והביטחוני של BBC Newsnight, מארק אורבן:
'האם אתה חושב שהרעיון של ייצוא דמוקרטיה בקצה קנה של אקדח נעלם?'
קורא Media Lens, טוני שנטון, קרא תיגר על קירסטי וורק באימייל (26 בפברואר 2013):
"ברור שאתה מאמין שבריטניה פולשת למדינות אחרות כדי לייצא דמוקרטיה וחירות. לפיכך, תוכל בבקשה להסביר מדוע בלייר וקמרון ואחרים ממשיכים להיות חברים עם דיקטטורים אכזריים כמו ערב הסעודית ובחריין וכו'?
"האם נועם חומסקי לא צודק כשהוא אומר שבריטניה וארה"ב יתמכו במשטרים האכזריים ביותר כל עוד הם יישארו כפופים לאליטות המערביות?'
וורק הגיב (27 בפברואר 2013):
'תודה לך על הדוא"ל שלך. אתה זכאי לדעתך, אבל אני לא יודע איך אתה יכול להתיימר לדעת מה אני חושב, פשוט ניסחתי שאלה'.
שנטון השיב (28 בפברואר 2013):
'כידוע, איך אתה ממסגר ויכוח חושף הרבה על האמונות האידיאולוגיות שלך'.
השאלה הטעונה אידיאולוגית של וורק על המערב 'ייצא דמוקרטיה' מזכירה א אימייל מוזר פעם אחת נשלחה ל-Media Lens על ידי הלן בודן, אז מנהלת חדשות ה-BBC. היא צירפה שישה עמודים של ציטוטים של בוש ובלייר המוכיחים כביכול את כוונותיהם המיטיבות מאחורי הפלישה לעיראק!
הפונקציה של חדשות ה-BBC? שמירה על מאזן הכוחות!
ניק רובינסון מספק בספר תיאור תפקיד תמציתי של תפקידו כעורך פוליטי של ה-BBC בשידור חי מרחוב דאונינג:
"התפקיד שלי הוא לדווח על מה שבעלי הכוח חושבים ועושים ועל אלה שמנסים לתת להם דין וחשבון בפרלמנט". (Bantam Books, 2012, הקדמה).
הרעיון הזה של שידור בשירות הציבורי קיים מאז ימיו הראשונים של ה-BBC, כל הדרך חזרה לשנות ה-1920. תחנות מסחריות הלכו בעקבותיה. סטיוארט הוד, בקר לשעבר של הטלוויזיה של ה-BBC, הבחין פעם ב-BBC ובתחנות המסחריות שהם:
"פירש חוסר משוא פנים כקבלת אותו פלח דעה המהווה קונצנזוס פרלמנטרי". דעה שנופלת מחוץ לקונצנזוס הזה מתקשה למצוא ביטוי״. (ג'יימס קוראן וג'ין סיטון, כוח ללא אחריות: העיתונות והשידור בבריטניה, מהדורה 5, Routledge, לונדון, 1997, עמ'. 170)
מְחַבֵּר דן הינד מציין נכון שכאשר החברה כבר נשלטת על ידי אינטרסים תאגידיים, התקשורת התאגידית 'איזון וחוסר משוא פנים' מעדיפה מאוד את אלה שכבר הבטיחו כוח עצום, 'תוך כדי כך שההטיה הזו תיראה טבעית וצודקת כאחד.' (שובו של הציבור, Verso, 2007, עמ'. 56).
הינד מוסיף:
"...מנהלי ה-BBC נשארים משוכנעים שהם יכולים להבחין במה שהאוכלוסייה צריכה לדעת ושהם יכולים למסגר מחלוקות פוליטיות וכלכליות בצורה מאוזנת והוגנת. הרעיון של שירות ציבורי עוזר להם לראות את עצמם כאנשי מקצוע בעלי דעות גבוהות. זכותם להחליט מה זוכה לפרסום נובעת מההישגים הטכניים שלהם, מניסיונם ומחויבותם לאידיאולוגיה ספציפית למדי״. (שם., עמ'. 56)
ה'אידיאולוגיה הספציפית' הזו היא, כפי שהבהרנו במספר ספרים ובהתראות רבות, ההנחה הכוזבת שהממשלה ה'שלנו' תפעל מתוך כוונה מיטיבה, גם כאשר תגרום אסונות הומניטריים למדינות אחרות; ושהקפיטליזם בהנהגת תאגידים הוא מצב עניינים טבעי - או, לפחות, בלתי ניתן לערעור.
מנהלי BBC, עורכים בכירים ועיתונאים הפנימו את התפיסה השגויה הזו, כך שהם אינם מסוגלים להתייחס לתעמולה ודיסאינפורמציה ממלכתית בבדיקה ובספקנות הנדרשים. התוצאות של הכישלון הגס הזה לדמוקרטיה כוללות מלחמת קבע, קפיטליזם תאגידי משתולל ולמעשה אפס תגובה ממשלתית לאיום הכאוס האקלימי. האם לא הגיע הזמן, אם כן, לקמפיין בסגנון גנדי של אי ציות שליו כלפי התקשורת הארגונית, לא פחות מה היא BBC?
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו