הדמוניזציה הבלתי פוסקת של עיראקים המחויבים להפסקת השליטה הזרה בארצם היא קב אידיאולוגי מרכזי לשמירה על הכיבוש האמריקאי. למרוח את ההתנגדות המזוינת כחבורה של בריונים רצחניים מבינים היטב מתכנני מלחמה אמריקאים כחלק מכריע בעבודה יעילה נגד ההתקוממות. (1) ברור, התקפות אכזריות ונוראיות על אזרחים עיראקים בוצעו על ידי כמה כוחות הטוענים שהם חלק מההתנגדות. אבל יש ראיות חזקות מממשלת ארה"ב ונתוני מודיעין עצמאיים המצביעים על כך שהתופעה הזו הופרצה ונקרעה מהקשרה, ויצרה תפיסה ציבורית שגויה המשמשת לתמוך בתמיכה המקומית בכיבוש.
קחו בחשבון את הדו"ח המודיעיני שהופק ב-22 בדצמבר 2004, על ידי המרכז היוקרתי למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים, בראשותו של אנתוני קורדסמן, שכותרתו "ההתקוממות העיראקית המתפתחת: מצב בסוף 2004". (2) קורדסמן מעביר ביקורת בוטה. של העיוורון של ממשלת ארה"ב לגבי היקפה ואופייה של המרד: "[ארה"ב] איטה להגיב לצמיחת המרד העיראקי בעיראק, להודות שזה היה בעיקרו ביתי, ולהודות שהיה לו פופולריות משמעותית תמיכה.â€
עם זאת, החלק המסקרן ביותר בדו"ח הוא סט סטטיסטיקות שנאספו על התקפות שביצעה ההתנגדות מספטמבר 2003 עד אוקטובר 2004, מאורגנות לפי סוג היעד, מספר ההתקפות ומספר ההרוגים והפצועים. הנתונים, המתוארים כאילו נאספו על ידי "ועדת תיאום לא ממשלתית" מאורגנים בטבלה בדוח. אספתי את הנתונים ספציפית הנוגעים ל"מספר התקפות/תקריות" והצגתי אותם כגרפיקה בתרשים הכלול בקישור הניתן ללחוץ למטה:( http://www.lefthook.org/Charts/CSIS.jpg )
אפשר לראות בבירור שמספר ההתקפות על "כוחות הקואליציה" עולה בהרבה על זה של כל קטגוריה אחרת ברשימה. ואכן, התקפות על כוחות כיבוש צבאיים, ובהרחבה בעיקר כוחות צבא ארה"ב, מהוות 75% מכלל ההתקפות. בינתיים, מטרות אזרחיות מהוות רק 4.1% מהתקיפות. מציאות זו עומדת בסתירה בולטת לתמונה הכללית שצויירה בעיתונות של התקוממות נרקיסיסטית, חסרת שכל ומרושעת שפשוט נטויה לכאוס והרס.
יש לציין גם כאן שבעוד שה-CSIS זוכה להכרה נרחבת ואנתוני קורדסמן מופיע בקביעות בעיתונות המיינסטרים, אף אחד מהגופים הליברלים הרגילים לא קלט את הדו"ח, הזכיר את הנתון הזה במיוחד או דן בהשלכות הפוליטיות שלו. . זה כנראה משום שהוא מהווה איום על קו הפרו-כיבוש שלהם ועל פילוסופיית הנטל של האדם הלבן, המעמידה את העיראקים כחסרי אונים מכדי להציל את עצמם. הפרסום היחיד שבדק את המסמך הזה בן יותר משלושה חודשים הוא הירחון המרקסיסטי סקירה סוציאליסטית בינלאומית. (3)
לא ניתן לפטור את הסטטיסטיקה כמקרה. 11 באפריל ניו יורק טיימס מאמר שכותרתו "U.S. מפקדים רואים קיצוץ כוחות אפשריים בעיראק - מלווה בגרף המייצג את התקפות ההתנגדות לפי מספר ולפי פרופורציה לתקופה של מרץ 2003 עד מרץ 2005, בחלוקה לקטגוריות הבאות: התקפות על כוחות ארה"ב ובעלות הברית, אזרחים, כוחות עיראקים, ומטרות אחרות. מקור הנתונים הוא סוכנות הביון הביטחונית. בגלל שאין קישור ישיר לגרף ובגלל שה פיהגרפיקה המקוונת מעט מטושטשת, חידדתי את התמונה ופרסמתי אותה כאן לעיון, שוב כקישור שניתן ללחוץ עליו: ( http://www.lefthook.org/Charts/NYTimes.jpg )
שוב ברור כי התקפות על אזרחים מהוות רק חלק קטן מכלל ההתקפות, באופן עקבי ולאורך זמן ממושך. שימו לב גם שלמרות שבחודשים האחרונים נערך מאמץ עצום להכשיר כוחות ביטחון עיראקים חדשים להילחם במרד, שיעור ההתקפות שכוונו נגד הכוחות העיראקים המתהווים שאומנו על ידי ארה"ב כמעט ולא עלה, אם בכלל. בהתחשב בכך שהיווצרותם של הכוחות החדשים הללו מורכבת ברובה על פי קווים אתניים, הגרף סותר את התפיסה שהייתה איזושהי התפרצות מסיבית של התקפות עדתיות מצד ההתנגדות.
מדוע ההתפתחויות הללו נעלמו מעיניהם? סיבה אחת - או ליתר דיוק, תירוץ - היא שלמרות שכוחות צבא הם המוקד של רוב מכריע של התקפות, ההרוגים האזרחיים שולטים. בהסתכלות על מקרי מוות ופציעות בתקופה שנבדקה בדו"ח CSIS, אנו רואים כי 451 "כוחות הקואליציה" נהרגו ו-1,002 נפצעו, בעוד 1,981 אזרחים נהרגו ו-3,467 נפצעו. הסיבה הברורה ביותר לסתירה זו היא שהפצצת קבוצה של אזרחים עיראקים בשוק תניב הרבה יותר נפגעים מאשר תקיפת חיילים מאומנים מקצועיים הנתמכים בשריון צבאי מתוחכם.
משקיפים ציניים יתעקשו על הפער בין חלוקת התקפות לבין נפגעים מסביר ההפצה הזו, כאילו יש איזושהי מזימה כוללת של ההתנגדות למקד התקפות על הצבא בדיוק בגלל שדרושים פחות משאבים כדי להרוג אזרחים. השקפה כזו מניחה בראש ובראשונה מבנה פיקוד מרכזי ומאוחד, וזה לא קיים. היא גם מניחה שמורדים שיש להם מוטיבציה לבצע התקפות זהירות ומתואמות בדרכים שנועדו במיוחד למזער את סיכוייהם למוות ישמחו לפוצץ את עצמם בפיגועי ההתאבדות שאפיינו את ההתקפות הקטלניות ביותר על אזרחים: הצעה מגוחכת אלא אם כן נניח המורדים הם גם סכיזופרנים.
סביר הרבה יותר שזרמים לאומניים בתוך ההתנגדות מתעמתים ותוקפים את כוחות ארה"ב וסמלים אחרים של הכיבוש בעוד שגורמים פנאטיים ואופורטוניסטיים בשוליים עורכים התקפות עדתיות מרהיבות שזכו תמיד לסיקור תקשורתי סנסציוני. ואכן, הדו"ח האחרון של פטריק קוקבורן מ-11 באפריל 2005 מעיראק מוכיח בדיוק את ההערכה הזו. הוא כותב: "הפיצול הוא בין קנאים איסלאמיים, המוכנים להרוג כל מי שקשור מרחוק לממשלה, לבין לאומנים עיראקים שרוצים להתרכז בתקיפת 130,000 חיילי ארה"ב בעיראק. הופיע על קירות ברמאדי," קוקבורן מצטט אימאם סוני רמאדי שאמר, "[הקנאים] הכתימו את תדמיתנו והשתמשו בג'יהאד כדי להשיג רווחים אישיים." (4)
והקנאים האלה נעזרים בנדיבות במאמציהם על ידי ממשלה אמריקאית שכל כך להוטה לאפיין את כל ההתנגדות כמעבר לחיוור. סוכני מודיעין אמריקאים בעיראק הודו, למשל, ששילמו לאנשים כדי להמציא סיפורים על הזרקאווי העדתי האנטי-שיעי הקנאי:
"בעיקרון שילמנו עד 10,000 דולר ארה"ב (13,700 דולר) פעם לאופורטוניסטים, פושעים ואנשי סיכוי שהעבירו את הבדיה וההשערה על זרקאווי כעובדה יצוקה, מה שהופך אותו לנקודת החוליה של כמעט כל תקיפה בעיראק, אמר סוכן אחד.
"בחזרה, החומר הזה התקבל בתודה והיווה בסיס להחלטות מדיניות. היינו צריכים נבל, מישהו שניתן לזהות שהציבור יוכל להיאחז בו, וקיבלנו אחד.†(5)
ההערכה שרוב כוחות ההתנגדות אינם עוסקים בהתקפות עדתיות ואכזריות על אזרחים נתמכת עוד יותר באירוע פוליטי גדול. ב-9 באפריל, קבוצה של מפגינים שיעים ברובם שמנתה אולי 300,000, לפי הערכות שצוטטו על ידי לוס אנג'לס טיימס, זרם לכיכר פירדוס שם הוסר פסלו של סדאם לפני שנתיים ודרש בקול רם להפסיק את הנוכחות האמריקאית בעיראק. במה שחואן קול מתאר כ"ההפגנות הפופולריות הגדולות ביותר בעיראק מאז 1958" (6) (בהנחה שרק 150,000 הפגינו), המפגינים שרפו את בוש, בלייר וסדאם בדמותו, בקריאות "לא, לא לאמריקה! לא, לא לכיבוש!״ מפגין אחד לכד את הלך הרוח הפופולרי בתמציתיות, והכריז: ״אמריקה היא אם הטרור. כל הפיצוצים מתרחשים כי הם כאן.†(7)
האם מספר כה עצום של שיעים היה מגיע כדי למחות על הכיבוש אם היו חושבים שרוב ההתנגדות המזוינת הסונית, גם מתנגדת לכיבוש, מנסה להרוג אותם? ואכן, מספר סונים הצטרפו להפגנות, שכן כמה אימאמים סונים קראו לחסידיהם לעשות זאת במהלך תפילת יום השישי. (8)
בסופו של דבר, השילוב של נתונים מודיעיניים, מציאות פוליטית בשטח וקצת שכל ישר בסיסי מצביעים על העובדה שההתנגדות איננה עדר סטריאוטיפי של ברברים חומים חסרי כישורים ומטורפים שהועלו לעתים קרובות כל כך בדמיון המערבי. ככל שנבין זאת מוקדם יותר, כך נוכל לסיים את הברבריות של המלחמה עצמה.
M. Junaid Alam, 22, הוא עורך שותף של Left Hook (http://www.lefthook.org ), ולומד באוניברסיטת Northeastern בבוסטון. ניתן להגיע אליו ב [מוגן בדוא"ל]
הערות:
1. ראה את הציטוט המקדים למאמר/דו"ח המעולה של מארק דנר על עיראק, כאן: http://www.markdanner.com/nyreview/042805_Iraq_election.htm
2. http://www.csis.org/features/iraq_deviraqinsurgency.pdf
4. העצמאי
5. http://fairuse.1accesshost.com/news2/age14.html
6. JuanCole.com
7. טיימס
8. http://www.rfi.fr/actufr/afp/une/050409200742.iw5ba5fq.asp (צרפתית)
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו