קודם כל, אני לא רוצה לכתוב על אלאור אזריה. הוא צופן: בריון מגחך, קטן מימדים מי רצח פלסטיני חסר ישע כי מדינת ישראל שמה רובה לידיו, השחיתה אותו באידיאולוגיה גזענית והקשיחה את מצפונו עם כיבוש צבאי של 50 שנה בגדה המערבית - שאליו צירף אזריה עוד קורבן במרץ האחרון.
על אדם כזה אין מה לומר יותר.
אבל אני כן רוצה לכתוב כמה מילים על פאדי קונבאר, האב הפלסטיני הצעיר ל-4, שב-8 בינואר הפך לעוד קורבן של הכיבוש הישראלי.
כן, הפאדי קונבאר ההוא - הפאדי קונבאר שחייו מסוכמים כעת בתקשורת תחת המילה היחידה "מחבל", כי הוא השתמש במשאית שלו כדי להרוג 4 חיילים מכוח האויב שכבש את אדמתו לפני שחבריהם ירו בו. הפאדי קונבאר שמותו אפילו לא נספר ב כותרות שצרח על "4 הרוגים בפיגוע בירושלים" - ארבעה חיילים, כלומר - כי אי אפשר להזכיר פלסטיני מת באותה נשימה עם ישראלים, בדיוק כפי שהעיתונים שהתאבלו על המדכאים שלו לא יכלו לחסוך בדיו כדי לזהות נכון את המקום של מותו של קונבאר כ"מזרח ירושלים הכבושה".
למה לכתוב על פלסטיני שמת בהרג חיילים ישראלים? לא בגלל שאני מאשר את המעשה האחרון שלו עלי אדמות; ולא בגלל שאני לא מודע לסבל שזה גרם.
לא, אני כותב על פאדי קונבאר כי גם הוא היה קורבן של הכיבוש העקוב מדם של ישראל; כי, כמו שאר התושבים של ג'בל מוקאבר – הכפר המזרח-ירושלמי בו התגורר – הוא נמק תחת שמירה מזוינת מרגע לידתו ועד לרגע בו נורה למוות בידי אויבים; כי גם לו הייתה משפחה, שאבלה לא יצוין בעיתונות הישראלית, האמריקאית או היהודית.
ואני כותב על פאדי קונבאר כי אם אף אחד לא יעשה, הוא יישכח – ואני אשתתפתי במחיקת חיי אדם לא פחות מהחיילים שהרגו אותו (אולי מיותר, אפילו בסטנדרטים ישראליים) אחרי מה שהיה, עד כמה שידוע לי, המעשה האלים היחיד בחייו.
מי היה פאדי קונבאר?
פאדי קונבאר היה בן 28, אב ל-4 ילדים קטנים. אם היה לו עבר פלילי, זה לא דווח. נראה שהוא לא השתייך לאף ארגון פלסטיני לאומני. (כל כך הודה אפילו ראש ממשלת ישראל, שלמרות זאת רמז שקונבר כנראה היה קשור איכשהו לדאעש.) כנראה שקונבר פשוט הגיע לנקודת שבירה. לטענת בני המשפחה, ההתקפה שלו על קציני צה"ל הייתה כנראה "תגובה למתרחש באל-אקצא", שם פלישות מתנחלים התקפות חיילים על פלסטינים יש יותר ויותר להפוך לנורמה.
קרובי משפחתו של קונבאר צוטטו בחשבונות עיתונות שאמרו דברים כאלה, אבל הכתבים לא כתבו על הצער שלהם - אם כי עמיתיהם בעיתונות היו להקפיד לציין כל מילת אבל ו כל דמעה שנשפכה עבור החיילים הישראלים ההרוגים. גם משפחתו של קונבאר לא תקבל שיחת טלפון מלאת חמלה מראש הממשלה, כמו משפחתו של אזריה עשתה זאת לאחר מעצרו, כדי להבטיח להם שממשלת ישראל מבינה את מצוקתם. התגובה הישראלית לסבלם של בני משפחתו של פאדי קונבאר הייתה לזרוק 5 מהם לכלא הישראלי.
העיתונות לא שואלת איזה פשע אותם אבלים אמורים לבצע, או מדוע קרובי משפחה של ישראלים שהורגים פלסטינים אינם זוכים ליחס דומה. אחרי הכל, אנחנו יודעים את התשובה, לא?
בינתיים, הכפר של קונבאר ג'בל מוקאבר נמצא תחת ענישה קולקטיבית. בתים ומכוניות נבזקים; הכניסות לכפר חסומות בלוחות בטון; חיילים ישראלים "פירקו אוהל אבלים שהוקם כדי לקבל מבקרים בכבוד לקונבאר". הדברים הללו צוינו כדין בתקשורת, אבל אין הערות לגביהם ואין זעם ציבורי, כפי שהיה קורה אם דברים דומים היו קורים ליהודי ישראל. אף אחד אפילו לא מוחה על שיבוש האבל הפלסטיני; פלסטינים כבושים צפויים לחיות ולמות בשתיקה.
לאירועים כאלה יש היסטוריה, שכולנו מכירים אותה, אבל התקשורת מתיימרת לשכוח אותה. באוקטובר 2015, המוכתר של ג'אבל מוקאבר סיפר מה היא טיימס של ישראל, "אל-אקצא אינו דו קיום. זה עשרים קווים אדומים. כל פגיעה בו מציתה שריפה מג'נין לרפיח. ואני אומר לכם: תפסיקו שיהודים עולים לאל-אקצא... ביום שנתניהו יודיע על כך, האלימות תסתיים".
אבל ממשלת ישראל לא עצרה את זה. להיפך, זה הגביר את פלישות היהודים לאל-אקצא – ממוקם במה כל 15 שופטי בית הדין הבינלאומי מוסכם, בשנת 2004, הוא "שטח פלסטיני כבוש". הפלישות הללו, וההתקפות על מוסלמים שמלוות אותן לעתים קרובות, גרמו בסופו של דבר לפעולת תגמול נואשת מצד תושב ג'בל מוכבר הכבוש - בדיוק כפי שהזהיר המוכתר שלה. עדיין נתניהו מתקשר המעשה של קונבאר "לא התגרה" ו רמז בחושך שדאעש חייב להיות מעורב. והעיתונות הישראלית לא אומרת כלום.
מה יש לו מומחים אומרים? כשהם בכלל דנים בקונבאר - וזה לא לעתים קרובות - השאלה היחידה שנראית מעניינת אותם היא האם התביעה הרכה של אלאור אזריה מנעה איכשהו את קציני צה"ל מלהרים את קונבאר מהר ככל האפשר. הם לא דנים כיצד מראהו של פלסטיני משתטח ומדמם שמוחו מפוצץ על מדרכה בחברון - והתמיכה הציבורית האדירה בפשע זה - עשויה להשפיע. פלסטינים. לא, אזכור דברים כאלה עלול לערער את טענת התעמולה שכל התנגדות פלסטינית היא "בלתי מתגרה" - למרות שחודשים לפני הרצח של אזריה, תושב אחר של ג'בל מוכבר אמר לכתב ישראלי שדווקא מעשים כאלה מעודדים תגובה אלימה מצד פלסטינים אחרים.
אין שום דבר חדש בכל זה. לפני יותר משנה, אפשר בקלות לאתר "עשרות קטעי וידיאו" ברשת המציגים "חיילים יורים בגב של פלסטינים לא חמושים בגב, או מגג, בפנים... ב-99 אחוז מהמקרים, החיילים לא מקבלים עונש כלל או עונש חסר משמעות". אבל התקשורת עדיין מעמידה פנים שאלאור אזריה היה החייל הישראלי הראשון מזה שנים שרצח פלסטיני מהגדה המערבית, ושההרשעה המרוככת של אזריה - בהריגה, לא ברצח - מצדיקה את מערכת המשפט הצבאית של ישראל.
ולגבי העלבון הוסיפה השופטת מאיה הלר לפגיעה בהרשעה הבלתי מספקת, על ידי כלאחר יד. מתייחס לקורבן של אזריה כ"מחבל" - אם כי מלבד עדות חיילים בשירות עצמי, צה"ל לא הציג ראיות אמיתיות לכך שההרוג אי פעם פגע באיש, ולמרות תקיפה של חייל לבוש מדים בשטח כבוש אינו "טרור" לפי החוק הבינלאומי – לא, אין סיכוי שהתקשורת תזכיר זֶה. כשם שלפלסטינים תחת כיבוש אין זכות להתעצבן על כך שמתייחסים אליהם כמו בקר, כשם שאין להם זכות להתנגד לרודפים שלהם, אין להם זכות להיות מתוארים באותה שפה שחלה על כולנו.
מה שמחזיר אותי לפאדי קונבאר. שוב, אני לא מאשר את פעולת הנקמה האלימה שבה הוא שם קץ לחייו. אבל אני מתעקש שאם ניתן למחוק את כל זהותו וההיסטוריה של פלסטיני תחת המילה "טרוריסט", פשוט בגלל שהוא פגע בחיילים פולשים, בדיוק אותו הדבר צריך להיות נכון לגבי הישראלים שהוא הרג, שכל אחד מהם לבש ביודעין את מדים של צבא המוקדש לכיבוש אדמה פלסטינית - עם כל האלימות כלפי אזרחים שכיבוש כזה כרוך בהכרח.
אחד מאותם חייליםלמעשה, תושב ההתנחלות הבלתי חוקית אלון שבות בגדה המערבית, התחנן להתקבל לצה"ל כי זו "מחובתו לשרת" בכיבוש. אני לא רואה איך אדם כזה נעלה מוסרית על פאדי קונבאר. עם זאת, הוא נכלל בעיתונות הישראלית והיהודית, אותה עיתונות שמזכירה את שמו של קונבאר רק כדי לאגד אותו לכינוי מרושע.
ובדיוק שם, אני מתעקש, נמצא המוסר הכפול הציני שבלעדיו ייגזר גורלה של הכיבוש של ישראל. ישראל לא הייתה יכולה לענות ילדים פלסטינים אם כל הישראלים (והאמריקאים והיהודים) יזכרו את שמותיהם ופניהם של אותם ילדים באותו אופן שבו אנו זוכרים את השמות והפנים של קורבנות ישראלים. ישראל לא הייתה יכולה להרוס בתים פלסטינים אם כולנו הכרנו את האנשים שחיו בהם, וידעו מה הם הפסידו כשאיבדו הכל. ישראל לא יכלה להרוג פלסטינים ללא עונש אם אותם פלסטינים היו אמיתיים עבורנו; זה לא היה יכול להתרבות עוד אזריה אם לא היה יכול למחוק את כל הפאדי קונבארים מהתודעה הציבורית.
זו הסיבה שאלו מאיתנו המשתמשים בכתיבה שלנו בזיכרון סלקטיבי שכזה, בורות רצונית כזו של הסבל הפלסטיני, הם שותפים לפשעי הכיבוש. ברגע שהאנושיות של העם נשללת, אין גבולות למה שניתן לעשות לו - משהו שיהודים צריכים לדעת טוב יותר מכל אחד. זה בלתי נסבל שעיתונאים יהודים תורמים כעת לאותו תהליך מרושע.
לכן אני מתאבל על פאדי קונבאר יחד עם שאר קורבנות האלימות של הכיבוש - פלסטינים וישראלים. וזו הסיבה שאני מתאבל גם על עיתונות שהפכה לפשע על ידי שילוב תעמולה עם חדשות, על ידי היפוך תפקידים של מדכא ומדוכא, ועל ידי סלילת הדרך להשמדת גופות אנושיות באמצעות שימוש לרעה בשפה אנושית ודיכוי האדם. זיכרון.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו