בעודי כותב זאת ביום של מחאה עולמית (26 באוקטובר 2002), ממשלת ארה"ב והתאגידים שבבעלותם ערוכים לתרגיל נוסף בפלילים בינלאומיים. הפעם מדובר בהסלמה משמעותית של המתקפה המתמשכת על עיראק. כשרוב העולם עומד בפני פעולה כזו, הנשק הראשון המועדף יהיה תעמולה.
רבות מטקטיקות התעמולה של ימי המלחמה שנעשה בהן שימוש היום שוכללו ושוכללו במהלך מלחמת העולם הראשונה. במה שכונה "אולי העבודה היעילה ביותר של תעמולת מלחמה בקנה מידה גדול שהעולם היה עד לו אי פעם", הוועדה למידע ציבורי, המנוהלת על ידי איש העיתון הוותיק ג'ורג' קריל, השתמש בכל צורות התקשורת הזמינות כדי לקדם את המטרה האצילית מאחורי מלחמת העולם הראשונה, כלומר להפוך את העולם בטוח לדמוקרטיה. ועדת קריל (כפי שנודעה) הייתה הסוכנות הממשלתית הראשונה לתעמולה מוחלטת בהיסטוריה של ארה"ב; היא פרסמה 75 מיליון ספרים וחוברות, היו לה 250 עובדים בתשלום, וגייסה 75,000 דוברים מתנדבים הידועים כ"גברים של ארבע דקות", שהעבירו את המסרים התומכים במלחמה בכנסיות, בתיאטראות ובמקומות אחרים של התכנסויות אזרחיות. הרעיון, כמובן, היה לתת למלחמה סיבוב חיובי. במשך כל תשעה עשר החודשים שאמריקה השתתפה במלחמה הראשונה שסיימה את כל המלחמות, הממשלה אסרה על פרסום כל תצלום המציג חיילים אמריקאים מתים.
לפני שמישהו מאותם אמריקאים בלתי נראים באמת יכול היה למות, האומה הייתה צריכה להיות משוכנעת שלעשות את חלקה במסע של טבח המוני מאורגן זה רעיון טוב. "זה לא רק צבא שעלינו לאמן ולעצב למלחמה", הכריז אז הנשיא וודרו וילסון, "זו אומה שלמה".
עידן דעת הקהל המטופח החל ברצינות.
קמפיין המוכנות לגייס את דעת הקהל האמריקנית לטובת הצטרפות למלחמת העולם הראשונה נתמך בקול רם על ידי אנשים כמו טדי רוזוולט, יחד עם US Steel והרוקפלרים, הכל בשם היכרות עם האמריקאים עם "האיום מעבר לים". למרות שווילסון זכה בבחירה מחדש ב-1916 בהבטחה לשלום, לא עבר זמן רב עד שהוא ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה והציע לחמש ספינות סוחר אמריקאיות - אפילו ללא סמכות קונגרס. עם הכרזת המלחמה על גרמניה בדצמבר 1917, הכריז הנשיא, "קונפורמיות תהיה הסגולה היחידה וכל אדם שיסרב להתאים יצטרך לשלם את הקנס".
היו מוכנות לחלוק עונשים כאלה קבוצות כמו ליגת המגן האמריקאית, אגודה ארצית של 100,000, שבמהלך המלחמה ערכו 40,000 "מעצרים של אזרחים" של כל מי שנראה להם כחתרן. האקדמיה עשתה את שלה בפיטורי מורים שהעזו להטיל ספק במאמץ המלחמתי. פרופסורים במכללה הודחו רק בגלל שהציעו שאנשים גרמנים טובים ורעים קיימים, כמו בכל קבוצה אחרת
ניקולס מורי באטלר היה נשיא אוניברסיטת קולומביה במהלך המלחמה הגדולה. "אני אומר את זה בכל הדגש האפשרי", הוא הכריז, "שאין מקום באוניברסיטת קולומביה לכל אדם שפועל, מדבר או כותב בגידה. זו האזהרה האחרונה לכל אחד מאיתנו שלא מחויב בכל הלב, המוח והכוח להילחם איתנו כדי להפוך את העולם בטוח לדמוקרטיה".
עם הזמן, ההמונים קיבלו את המסר והגיעו לגובה קדחתני של מה שנקרא פטריוטיות:
€14 מדינות העבירו חוקים האוסרים על הוראת השפה הגרמנית.
"איווה ודרום דקוטה הוציאו מחוץ לחוק את השימוש בגרמנית בפומבי או בטלפון.
€ מחוף לחוף נשרפו ספרים בשפה הגרמנית באופן טקסי.
"הסימפוניה של פילדלפיה וחברת המטרופוליטן של ניו יורק הוציאו את בטהובן, וגנר ומלחינים גרמנים אחרים מהתוכניות שלהם.
€ שמות הרועים הגרמניים קיבלו את השם אלזס.
כרוב כבוש נודע בשם "כרוב חירות".
"אפילו עיתונים איריים-אמריקאים נאסרו מהדואר מכיוון שאירלנד התנגדה לאנגליה - אחת מבעלות בריתה של אמריקה - כעניין עקרוני.
ביוני 1917 התקבל חוק הריגול. נכתב בחלקו: "מי, כאשר ארה"ב נמצאת במלחמה, יגרום או ינסה בכוונה לגרום לחוסר כפיפות, חוסר נאמנות, מרד או סירוב לתפקיד בכוחות הצבא או הימי של ארצות הברית, ייענש בקנס. של לא יותר מ-10,000 דולר או מאסר של לא יותר מ-20 שנה, או שניהם". מעשה זה הטיל רשת רחבה וחירויות האזרח נרמסו. בוורמונט, למשל, שר נידון ל-15 שנות מאסר על כתיבת חוברת, שחולקה לחמישה אנשים, שבה טען כי תמיכה במלחמה היא פסולה עבור נוצרי.
אולי היעד הידוע ביותר של המעשה היה ציין הסוציאליסט יוג'ין V. Debs אשר, לאחר שביקר שלושה עמיתים סוציאליסטים בכלא ביוני 1918, דיבר ממול לכלא במשך שעתיים. הוא נעצר ונמצא אשם, אבל לפני גזר הדין אמר דבס לשופט: "כבודו, לפני שנים, זיהיתי את קרבה שלי עם כל היצורים החיים, והחלטתי שאני לא יותר טוב מהמרושע ביותר. על פני כדור הארץ. אמרתי אז, ואני אומר עכשיו, שבעוד שיש מעמד נמוך יותר, אני בתוכו; בעוד שיש יסוד פלילי, אני ממנו; בזמן שיש נשמה בכלא, אני לא חופשי".
יוג'ין דבס נשאר בכלא עד 1921. בערך תשע מאות אחרים עשו זמן גם הודות לחוק הריגול, שעדיין נמצא בספרים כיום.
המאה העשרים כונתה המאה של רצח העם, אבל היא הייתה גם מאה של תעמולה (באופן חלקי כדי להצדיק את כל הרציחות הללו ולעצב אותן מחדש באור חיובי יותר). ממלחמת העולם הראשונה ועד למאה החדשה, מעט השתנה באופן שבו התערבויות זרות נמכרות באגרסיביות לציבור זהיר, מלבד הטכנולוגיה שבאמצעותה מופצים השקרים. בכתיבה לפני יותר ממאה שנים, האנרכיסטית אמה גולדמן מתארת את מצב הרוח הלאומי בתחילת מלחמת ספרד-אמריקאית:
"אמריקה הכריזה מלחמה עם ספרד. החדשות לא היו בלתי צפויות. במשך מספר חודשים לפני כן, העיתונות והדוכן היו מלאים בקריאה לנשק להגנה על קורבנות הזוועות הספרדיות בקובה. הייתה לי הזדהות עמוקה עם הקובנים והמורדים הפיליפינים ששאפו לזרוק את העול הספרדי... אבל לא היה לי אמון במחאות הפטריוטיות של אמריקה כסוכנות חסרת עניין ואצילה לעזור לקובנים. לא נדרשה חוכמה פוליטית רבה כדי לראות שהדאגה של אמריקה היא עניין של סוכר ואין לה שום קשר לרגשות הומניטריים. כמובן שהיו הרבה אנשים אמינים, לא רק במדינה בכלל, אלא אפילו בשורות הליברליות, שהאמינו בטענה של אמריקה".
התחנה הבאה: בגדאד.
מיקי ז' הוא מחבר הספר הקרוב, The Murdering of My Years: אמנים ופעילים עושים סוף (Soft Skull Press), וניתן להגיע אליו בכתובת [מוגן בדוא"ל].
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו