"בוא לארוחת ערב כשהמלחמה נגד עיראק תסתיים," אמר ג'מיל כשפתחתי את דלת המכונית. זה עתה החנה את הסדאן, במרחק קצר מהמחסום הצבאי של בית לחם, זה הקרוב לירושלים.
״זה מה שאתה קורא להכנסת אורחים?״ שאלתי.
״למה אתה מתכוון?״ הוא שאל, בתורו.
"ובכן, תאר לעצמך שהזמנתי אותך לארוחת ערב, אבל אמרתי לך לבוא רק בשנת 2008?" עניתי, עם חיוך קטן על פניי.
"אתה צודק," הוא אמר. "מלחמת 1967, שאתם הישראלים קוראים לה מלחמת ששת הימים, עדיין נמשכת 35 שנים לאחר תחילתה. כמו כן, האמריקנים חשבו שהם יביסו את הווייטנאמיים במהירות, אבל בסופו של דבר כבשו את המדינה במשך שנים רבות, והרגו שלושה מיליון בני אדם, שלא לדבר על 58,000 החיילים האמריקאים שמתו.
"במחשבה שניה," הוא המשיך, "אולי כדאי שתבוא לארוחת ערב בשבוע הבא ולא תחכה עד שהמשבר העיראקי יסתיים."
יצאתי מהמכונית של ג'מיל ועליתי למשאית הממתינה. השעה הייתה בערך 5:00, ובדיוק סיימנו לספק אוכל ל-9 כפרים הנמצאים בפאתי הדרומיים של בית לחם. כעת היינו בדרכנו חזרה לירושלים.
מוקדם יותר באותו יום, פעילי תאאיוש - שותפות ערבית-יהודית - העבירו 100 טונות של מזון לכפרים קטנים בכל רחבי הגדה המערבית, בידיעה שהאוכלוסייה הפלסטינית כבר החלה לסבול מהמלחמה נגד עיראק.
אני לא מתייחס רק להפסקת התקשורת הנוגעת ל-180 הפלסטינים שנהרגו על ידי הצבא הישראלי מאז ינואר 2003. חשוב לא פחות הוא הכישלון של העולם להגיב למשבר ההומניטרי המתחולל בשטחים הכבושים - משבר רק הולך ומעמיק עקב עוצר וסגירות מורחבים שהוטלו בעקבות פרוץ המלחמה.
הבנק העולמי פרסם לאחרונה דו"ח המראה כי השפעות המצור הצבאי הישראלי מבשר רעות. עשרים ושבעה חודשים לאחר התפרצות ה אינתיפאדה, 60 אחוז מאוכלוסיית הגדה המערבית ורצועת עזה חיים תחת קו העוני הבינלאומי של 2 דולר ליום. מספר העניים גדל פי שלושה מ-637,000 בספטמבר 2000 לכמעט 2 מיליון כיום (מתוך אוכלוסייה כוללת של 3.5 מיליון), כאשר יותר מ-50% מכוח העבודה מובטלים.
אנשים לא יכולים להגיע לעבודה או לשדות שלהם, ונאמר שלמעלה מחצי מיליון פלסטינים תלויים כעת באופן מלא בסיוע מזון. צריכת המזון לנפש ירדה ב-30% בשנתיים האחרונות, וקיימת תת-תזונה חמורה ברצועת עזה - המקבילה לרמות שנמצאו בכמה מהמדינות העניות שמדרום לסהרה - כפי שנמצא במחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
המשבר הזה הוא שהוביל את טאאיוש לצאת לקמפיין מזון. עם זאת, הקמפיין לא נועד רק לספק סיוע הומניטרי, אלא יש לו גם ממד פוליטי מכריע.
באזורים שונים בגדה המערבית, האוכלוסייה הפלסטינית נלחמת מדי יום כדי להחזיק באדמתה, למרות ההטרדות, ההפחדה והאלימות המתמדת של המתנחלים היהודים והצבא הישראלי. ביקורי אספקת המזון והסולידריות שמארגנת תעאיוש נועדו לחזק את הפלסטינים, הנאבקים כנגד כל הסיכויים, שכן ממשלת ישראל הורסת ללא הרף ובשיטתיות את תשתית הקיום שלהם.
יתרה מכך, בכניסה לשטחים צבאיים סגורים שוברים פעילי השלום את המצור הצבאי, ובכך מערערים את המחסומים הפוליטיים, הפיזיים והפסיכולוגיים שהציבה ממשלת ישראל - מחסומים החוסמים בכוונה כל פעולות של הזדהות עם הפלסטינים הכבושים וחוסמים את שיתוף הפעולה בין שני עמים. ואכן, חומות ההפרדה שישראל מקימה רק ימשיכו לטפח את זרעי השנאה, ובכך יוסיפו שמן לסכסוך המתמשך.
בחזרה למחסום, משאית האוכל נסעה באיטיות לעבר השומרים. יחד עם חבריי למטייל התבקשתי להתפטר על ידי שוטרי ישראל; לאחר מכן נעצרנו למספר שעות מאחר שליהודים אסור להיכנס לבית לחם.
בזמן שעורך הדין שלנו עשה שיחות טלפון כדי להבטיח את שחרורו, ניהלתי שיחה קצרה עם אחד השוטרים.
"עד לפני שנה," אמר, "לפלסטינים עדיין היה נצנוץ בעיניים. עכשיו הכל נעלם, סימן לייאוש מוחלט.â€
"כשמישהו מתייאש, אין לו מה להפסיד," לחשתי ושאלתי את השוטר אם הוא חושב שזה יוביל לעוד פיגועי התאבדות.
"לא," הוא אמר. "זה סוג אחר של ייאוש, יותר כמו זה שחוו היהודים בגטאות האירופים."
נווה גורדון מלמד פוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון, ישראל, ותורם ישראל האחרת: קולות של סירוב והתנגדות (עיתונות חדשה 2002). ניתן להגיע אליו ב [מוגן בדוא"ל].
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו