בתור ספרו החדש של ג'ימי קרטר פלסטין שלום לא אפרטהייד מטפס ברשימת רבי המכר, תגובת המתנצלים של ישראל ממדרגת פסגות חדשות של טירוף. אבחן צמד דוגמאות טיפוסיות ואז אסתכל על הנשק האחרון להשתיק את קרטר.
אנלוגיה של אפרטהייד
שום היבט בספרו של קרטר לא עורר זעם יותר מאשר זיהויו של המדיניות הישראלית בשטח הפלסטיני הכבוש עם האפרטהייד. מייקל קינסלי ב"וושינגטון פוסט" כינה את זה "טיפשי ולא הוגן", העיתון "בוסטון גלוב" פרסם כי זה היה "פרובוקטיבי בצורה חסרת אחריות", בעוד הניו יורק טיימס דיווח כי קבוצות יהודיות גינו את זה כ"מסוכנת ואנטישמית". (1)
למעשה ההשוואה היא דבר שבשגרה בקרב פרשנים מושכלים. מהמפגש הראשוני שלה עם פלסטין התמודדה התנועה הציונית עם דילמה בלתי פתירה לכאורה: איך ליצור מדינה יהודית בשטח שרובו לא-יהודי? ההיסטוריון הישראלי בני מוריס מציין כי הציונים יכלו לבחור משתי אפשרויות בלבד: "הדרך של דרום אפריקה" - כלומר, "הקמת מדינת אפרטהייד, עם מיעוט מתנחלים ששולט בה על רוב ילידים גדול ומנוצל" - או "ה דרך העברה" – כלומר, "תוכל ליצור מדינה יהודית הומוגנית או לפחות מדינה עם רוב יהודי מוחץ על ידי העברה או העברת כל הערבים או רובם החוצה". (2)
במהלך תקופת המנדט הבריטי (1917-1947) מתנחלים ציונים עמלו בשתי החזיתות, והניחו את היסודות של משטר דמוי אפרטהייד בפלסטין תוך בחינת הסיכוי לגרש את האוכלוסייה הילידית. נורמן בנטוויץ', קצין יהודי בממשלת המנדט שלימד מאוחר יותר באוניברסיטה העברית, נזכר בזיכרונותיו כי "אחד הגורמים למרמור בין ערבים ליהודים היה המדיניות הנחושה של הגופים הציבוריים היהודיים להעסיק עובדים יהודים בלבד. מדיניות זו של 'אפרטהייד כלכלי' הייתה חייבת לחזק את התנגדות הערבים להגירה יהודית". (3)
אולם בסופו של דבר, התנועה הציונית פתרה את הדילמה ב-1948 בדרך של טרנספר: בחסות המלחמה עם מדינות ערב השכנות, הצבאות הציוניים המשיכו "לטיהור אתני" (מוריס) את מרבית האוכלוסייה הילידית, ויצרו מדינה שעשתה זאת. לא צריך להסתמך על מבנים אנכרוניסטיים של עליונות מערבית. (4)
לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית ואת עזה ב-1967 צצה מחדש אותה דילמה דמוגרפית ולצדה אותו צמד אפשרויות. שוב הציונים הניחו בו-זמנית את היסודות לאפרטהייד בשטח הפלסטיני הכבוש, ולעולם לא נטשו את התקווה שגירוש יוכל להתרחק במקרה של מלחמה. (5)
לאחר ארבעה עשורים של כיבוש ישראלי, הוקמו התשתית ומבנה העל של האפרטהייד. מחוץ לארץ לעולם-לא של יהדות ארה"ב המרכזית והתקשורת האמריקאית בקושי שנויה במחלוקת על המציאות הזו. ואכן, כבר לפני יותר מעשור בזמן שהעולם חגג את הסכמי אוסלו, אמר אנליסט ישראלי ותיק וסגן ראש עיריית ירושלים לשעבר מירון בנבנישתי, "מובן מאליו ש'שיתוף פעולה' המבוסס על יחסי הכוחות הנוכחיים הוא לא יותר מקבע. שליטה ישראלית במסווה, והשלטון העצמי הפלסטיני הזה הוא רק לשון הרע לבנטוסטניזציה". (6)
אם זה "מטופש ולא הוגן", "פרובוקטיבי בצורה חסרת אחריות" ו"מסוכן ואנטישמי" לעשות את השוואת האפרטהייד, אז רשימת הפרשנים שהשתבשו תמוהה למדי. לדוגמה, מחקר גדול משנת 2002 על שיטות ההתנחלויות הישראליות על ידי ארגון זכויות האדם הישראלי המכובד בצלם הגיע למסקנה: "ישראל יצרה בשטחים הכבושים משטר של הפרדה המבוסס על אפליה, תוך יישום שתי מערכות משפט נפרדות באותו אזור ו לבסס את זכויות הפרט על לאומיותם. המשטר הזה הוא היחיד מסוגו בעולם, והוא מזכיר משטרים חסרי טעם מהעבר, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה". פרסום אחרון של 'בצלם' על מערכת הכבישים שישראל הקימה בגדה המערבית שוב הגיע למסקנה כי היא "נושא דמיון בולט למשטר האפרטהייד הגזעני", ואף "טומן בחובו מידה רבה יותר של שרירותיות ממה שהיה במקרה של המשטר. היה קיים בדרום אפריקה". (7)
השותפים לאמונתו המרושעת של קרטר כוללים גם את מערכת העיתון המוביל בישראל "הארץ", שציין בספטמבר 2006 כי "משטר האפרטהייד בשטחים נותר על כנו; מיליוני פלסטינים חיים ללא זכויות, חופש תנועה או פרנסה, תחת עול הכיבוש הישראלי המתמשך", וכן חברת הכנסת הישראלית לשעבר שולמית אלוני, שגרירת ישראל לשעבר בדרום אפריקה אלון ליאל, הארכיבישוף הדרום אפריקאי וחתן פרס נובל למען שלום דזמונד טוטו ו"אבי" חוק זכויות האדם בדרום אפריקה ג'ון דוגארד. (8)
ואכן, הרשימה כוללת כנראה גם את ראש ממשלת ישראל לשעבר אריאל שרון. החוקר הישראלי גרשום גורנברג, בהצביע על "ההתקבעות שלו עם הבנטוסטנים", הגיע למסקנה כי "אין זה מקרי" שתוכניתו של שרון לגדה המערבית "מזכירה דמיון מדהים ל'אפרטהייד הגדול' שמקדם המשטר הדרום אפריקאי הישן". שרון עצמו הצהיר כי "מודל הבנטוסטן היה הפתרון המתאים ביותר לסכסוך". (9)
ההכחשה של מבקריו של קרטר מזכירה את ימי הזוהר של הדיילי וורק. קינסלי טוען כי "אף אחד עדיין לא חשב להאשים את ישראל ביצירת מדינה מזויפת כשהיא סוף סוף השלימה עם הקמתה של מדינה פלסטינית". בעולם האמיתי, מה שלטענתו "אף אחד עדיין לא חשב" לא יכול להיות נפוץ יותר. האקונומיסט מדווח בדרך כלל כי הפלסטינים התבקשו לבחור בין "מדינת גבינה שוויצרית, הכוללת את רוב הגדה המערבית אך רצופת התנחלויות, שבהן הנסיעות נפגעות מאוד", לבין ישראל "היוצאת מ-40% או 50". אחוזים משטח הגדה המערבית באופן חד צדדי, תוך שמירה על רוב ההתנחלויות שלה". (10)
התגובה הצורמנית לאזכור של קרטר את האפרטהייד נובעת כנראה לא רק מההדהודים הרגשיים של המונח אלא גם מההשלכות המשפטיות-פוליטיות שלו. על פי פרוטוקול נוסף א' לאמנות ז'נבה משנת 1949 וכן חוק בית הדין הפלילי הבינלאומי, "שיטות אפרטהייד" מהוות פשעי מלחמה. אין פלא, אם כן, שלמרות - או, ליתר דיוק, בגלל - ההתאמה שלו, קרטר נפגע כדי להתכחש למונח. (11)
נסיגה חלקית או מלאה?
על מנת להכפיש את קרטר, התקשורת ממשיכה לצטט את הרטוריקה המלהיבה של שותפו לשעבר במרכז קרטר, קנת שטיין. אולם בבדיקה, טענותיו של שטיין מתבררות כחסרות תוכן. קחו בחשבון את העיקרית מבין "הטעויות החריפות והבלתי ניתנות לסליחה" של קרטר שסטיין מונה. (12)
לדברי שטיין, קרטר מסיק בטעות על בסיס החלטה 242 של האו"ם שישראל "חייבת" לסגת מהגדה המערבית ומעזה. נכון שבעוד שאנשי תקשורת טוענים לעתים קרובות שהיקף נסיגת ישראל כפוף למשא ומתן, קרטר טוען בכנות כי "גבולותיה של ישראל חייבים לעלות בקנה אחד עם אלו ששררו מ-1949 עד 1967 (אלא אם כן ישונו על ידי חילופי קרקעות המוסכמים ביניהם), המפורטים פה אחד. אימצה את החלטת האו"ם 242, המחייבת את נסיגת ישראל מהשטחים הכבושים". (13)
למעשה ולזכותו ייאמר שקרטר עומד בדיוק בסימן.
זמן קצר לאחר מלחמת יוני 1967 התכנסה העצרת הכללית של האו"ם בישיבת חירום.
הייתה "כמעט תמימות דעים" על "נסיגת הכוחות המזוינים משטחן של מדינות ערב השכנות", ציין לאחר מכן המזכ"ל U Thant, כי "כולם מסכימים שלא יהיו הישגים טריטוריאליים על ידי כיבוש צבאי". (14)
כשהאסיפה הכללית לא הצליחה להגיע לקונצנזוס על החלטה מקיפה, עברו הדיונים למועצת הביטחון. בנובמבר 1967 אישרה מועצת הביטחון פה אחד את החלטה 242, שפסקה המקדימה שלה הדגישה את "אי קבילה של רכישת שטח במלחמה". הממסגר הראשי של 242, לורד קרדון מהממלכה המאוחדת, נזכר מאוחר יותר שללא ההצהרה המקדימה הזו "לא הייתה יכולה להיות הצבעה פה אחד" במועצת הביטחון. (15) 10 מתוך 15 חברי מועצת הביטחון הדגישו בהתערבותם את עקרון ה"אי-קבילות" ואת חובתה של ישראל לפרוש באופן מלא בעוד שאף אחד מחמשת החברים האחרים לא רשם מחלוקת כלשהי. (16)
ארצות הברית מצדה הבהירה שוב ושוב שהיא שוקלת לכל היותר התאמות גבולות קטנות והדדיות (ומכאן הסתייגות של קרטר בדבר "חילופי קרקעות מוסכם זה עם זה"). למנהיגים ירדנים נאמר בתחילת נובמבר 1967 כי "תידרש התאמה טריטוריאלית מסוימת" בגדה המערבית, אך "חייבת להיות הדדיות בהתאמות" ובהזדמנות שנייה, שארה"ב תמכה ב"תיקון גבול מינורי" אך ירדן " לקבל פיצוי על כל שטח שהיא נדרשת לוותר עליו". (17) כאשר ישראל הציעה לראשונה סיפוח של שטחי הגדה המערבית, ארה"ב השיבה בתוקף כי 242 "מעולם לא התכוון שישראל תוכל להרחיב את שטחה לגדה המערבית", וכי "לא יהיה שלום אם ישראל תנסה להחזיק נתחי שטח גדולים". (18)
בפרטיות מנהיגים ישראלים עצמם לא סבלו מאשליות לגבי המשמעות האמיתית של 242. במהלך מושב סגור של מפלגת העבודה ב-1968 התייעץ משה דיין לא לאשר את 242 כי "משמעות הדבר היא נסיגה לגבולות ה-4 ביוני [1967], ומכיוון שאנו נמצאים בשטח. התנגשות עם SC [מועצת הביטחון] לגבי ההחלטה ההיא". (19)
בחוות הדעת המייעצת שלו משנת 2004, "השלכות משפטיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש", אישר בית הדין הבינלאומי לצדק שוב ושוב את פסקת ההקדמה של החלטה 242 המדגישה את אי-קבילות הכיבוש הטריטוריאלי וכן את החלטת העצרת הכללית משנת 1970 תוך הדגשה כי "שום רכישה טריטוריאלית הנובעת מאיום או שימוש בכוח לא תוכר כחוקית". בית המשפט העולמי ציין עיקרון זה כ"פועל יוצא" של מגילת האו"ם וככזה "חוק בינלאומי מנהג" ו"כלל מנהג" המחייב את כל המדינות החברות באומות המאוחדות. ראוי לציין כי בנקודה מכרעת זו אף אחד מ-15 שופטי בית המשפט לא רשם כל דעה. (20)
חטאו האמיתי של קרטר הוא שהוא חתך ללב הבעיה: "שלום יגיע לישראל ולמזרח התיכון רק כאשר ממשלת ישראל תהיה מוכנה לציית לחוק הבינלאומי".
מחר: מכונת הסלים של דרשוביץ
של נורמן פינקלשטיין הספר האחרון הוא מעבר לחוצפה: על שימוש לרעה באנטישמיות וניצול לרעה של ההיסטוריה (הוצאת אוניברסיטת קליפורניה). אתר האינטרנט שלו הוא www.NormanFinkelstein.com.
הערות
(1) מייקל קינסלי, "זה לא אפרטהייד", וושינגטון פוסט (12 בדצמבר 2006); "ג'ימי קרטר נגד ג'ימי קרטר", מאמר מערכת, בוסטון גלוב (16 בדצמבר 2006); ג'ולי בוסמן, "ספר קרטר מעורר זעם עם השקפתו על 'האפרטהייד' של הישראלים", ניו יורק טיימס (14 בדצמבר 2006).
(2) בני מוריס, "ביקור מחדש ביציאת הפלסטינים של 1948", בתוך יוג'ין ל. רוגן ואבי שלים (עורכים), המלחמה על פלסטין (קיימברידג': 2001), עמ' 39-40.
(3) נורמן והלן בנטוויץ', זיכרונות מנדט, 1918-1948 (ניו יורק: 1965), עמ'. 53.
(4) ארי שביט, "הישרדות החזקים", ראיון עם בני מוריס, הארץ
(9 בינואר 2004).
(5) Norman Finkelstein, Image and Reality of the Israel-Palestine Conflict, second edition (New York: 2003), pp. xxvii-xxxi.
(6) מירון בנבנישתי, אויבים אינטימיים (ניו יורק: 1995), עמ'. 232.
(7) בצלם (מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים), תפיסת קרקעות: מדיניות ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית (מאי 2002), עמ'. 104. בצלם (מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים), דרכים אסורות: משטר הכבישים המפלה של ישראל בגדה המערבית (אוגוסט 2004), עמ'. 3.
(8) "הבעיה שנעלמה", מאמר מערכת, הארץ (11 בספטמבר 2006), רועי נחמיאס, "'הטרור הישראלי גרוע יותר'", ידיעות אחרונות (29 ביולי 2005) (אלוני), כריס מקגריל, "עולמות נפרדים: ישראל , Palestine and Apartheid” and “Brothers In Arms: Israel's secret pact with Pretoria,” Guardian (6 February 2006, 7 February 2006) (Tutu, Liel), John Dugard, “Apartheid: Israelis Adopt What South Africa Dropped,” Atlanta Journal -חוקה (29 בנובמבר 2006).
(9) גרשום גורנברג, "מפת הדרכים לאפרטהייד הגדול? ההשראה הדרום אפריקאית של אריאל שרון", אמריקן פרוספקט (3 ביולי 2003). עקיבא אלדר, "הבנטוסטנים של שרון רחוקים מהתקווה של קופנהגן", הארץ (13 במאי 2003).
(10) "Ever More Separate", כלכלן (20 באוקטובר 2005).
(11) ז'אן-מארי הנקאארטס ולואיז דוסוולד-בק, המשפט ההומניטארי הבינלאומי המנהגי, כרך א. I: Rules (Cambridge: 2005), עמ' 310-11, 586, 588-9. הביטוי המצוטט בא מתוך פרוטוקול נוסף I; הנוסח בחוק ה-ICC שונה במקצת.
(12) רייצ'ל זלקוביץ, "פרופסור מתאר את קרטר 'אי דיוקים'", גלגל האמורי (12 בדצמבר 2006).
(13) קרטר, פלסטין, עמ'. 208.
(14) "מבוא לדוח השנתי של המזכיר הכללי על עבודת הארגון, 16 ביוני 1966–15 ביוני 1967", באסיפה הכללית, רישומים רשמיים: מושב עשרים ושתיים, תוספת מס' 1א. האומות המאוחדות (15 בספטמבר 1967), פסקה. 47.
(15) לורד קרדון וחב', החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם: מחקר מקרה בדו-משמעיות דיפלומטית (וושינגטון, די.סי.: 1981), עמ'. 13.
(16) ג'ון מקהוגו, "החלטה 242: הערכה מחודשת של הפרשנות הימנית הישראלית של ביטוי הנסיגה בהתייחסות לקונפליקט בין ישראל לפלסטינים", ב-International and Comparative Law Quarterly (אוקטובר 2002), עמ' 866 -872.
(17) נורמן ג' פינקלשטיין, מעבר לחוצפה: על השימוש לרעה באנטישמיות וניצול לרעה של ההיסטוריה (ברקלי: 2005), עמ'. 289.
(18) שם.
(19) דניאל דישון (עורך), תיעוד המזרח התיכון, נ' 4, 1968 (ירושלים: 1973), עמ' 247.
(20) ההשלכות המשפטיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש, חוות דעת מייעצת (המשפט הבינלאומי 9 ביולי 2004), 43 IL M 1009 (2004), פסקאות. 74, 87,117.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו