בחודשים האחרונים זה הרגיש כאילו כמה במאי קולנוע וטלוויזיה נמצאים בשליחות להראות לנשים צעירות ממעמד הפועלים והמעמד הבינוני כיצד להימנע מעתיד של מחקרים חסרי טעם (או של לא) ואחריהם שנים של עבודה עגומה בשכר נמוך. הבמאים לא מעודדים נשים להטריד את ראשיהן הקטנים והיפים בניתוח מצבן פוליטית - מה זה יעזור? העולם תמיד היה מחולק לעשירים ועניים (אם כי העשירים נעשים עשירים יותר, והעניים עניים יותר). ולמה לדאוג כשיש לך את כל מה שאתה צריך כדי להצליח בחיים - נוער, בריאות, מראה?
קח את הסרט האחרון 17 בנות מאת דלפין ומוריאל קולין, בהשראת סיפורם של 17 תלמידות תיכון בארה"ב שנכנסו להריון במקביל (2008): הבמאים העבירו את הסיפור לנמל הים הצרפתי לוריין, והציגו גרסה רומנטית של הריון בגיל העשרה כמרד נגד העולם המחניק של ההורים והמורים. כמובן, הטענה שאמהות מתבגרת היא חתרנית מתעלמת מהמידה שבה התרבות הפופולרית בארה"ב - ובאירופה - מקדמת אותה במשך שנים. היה את הסרט האמריקאי מ-2007 ג'ונו, ואז סדרת MTV אמא ו 16 ובהריון; לטלוויזיה הצרפתית היה 16 תשובות... et bientôt maman (16 ובקרוב אמא), קלם, מאמא טרופ טוט! (קלם, אמא מוקדם מדי) ו Ados et déjà mamans (בני נוער וכבר אמהות). השיר Aurélieמאת קולונל רייאל היו 23 מיליון צפיות ביוטיוב, לשמחתם של מתנגדים להפלות: "אורלי רק בת 16 ומצפה לתינוק / החברים והמשפחה שלה אומרים שהיא צריכה לעשות הפלה / היא לא מסכימה, היא רואה דברים אחרת / היא אומרת שהיא מרגישה מוכנה שיקראו לה אמא..."
ההשקפה של מפורסמים על חיים מוקסמים (הריון חסר דאגות, משפחות מאושרות) מרמזת שאמהות היא ההישג הגדול ביותר של האישה. למרות האקלים התרבותי הזה, הסטטיסטיקה נשארת יציבה לעת עתה: יש כ-4,000 לידות של בני נוער מדי שנה בצרפת, פי 10 פחות מאשר בארה"ב. אבל נשים עשויות למצוא את השהייה בבית אטרקטיבית יותר כעת, כאשר יש סיכוי גבוה יותר שייאלצו לעבוד במשרה חלקית, או בשכר נמוך: תעסוקה כבר לא מבטיחה עצמאות כלכלית לנשים.
כמובן שתמיד יש דרך להרוויח - על הגב. הסרט החדש שיצא לאקרנים אלס, מאת Malgoska Szumowska, עוסק בזנות סטודנטים, שצומחת כל כך מהר עד שכמה אוניברסיטאות פתחו בקמפיינים נגדה. אחת משתי הנשים המובילות שלה אמורה גדלה באחוזת מועצה, ולומדת למבחני כניסה לאוניברסיטה, אבל אין לה זמן לשנות כי היא מותשת מהעבודה במסעדות מזון מהיר. השני הגיע זה עתה מפולין, והשכרת חדר בפריז עולה ביוקר. הם מתחילים למכור את עצמם, ולאחר מכן יצרו קשר עם עיתונאית (ג'ולייט בינוש), המצטיירת כתוקעת, בעלת דעות קדומות וחסרות מימוש מינית, כי היא מעולם לא מכרה את עצמה. Elles מנציח את כל הקלישאות המיזוגניות הישנות: גברים בורגניים (לקוחות) רגישים ואומללים; נשים בורגניות הן גרוטסקיות, אחראיות לתסכול שלהן כיוון שהן אינן יכולות להבין שחובתה של אישה היא לתת, וסיפוק חייב לנבוע מנתינה, לא מקיחה, מהנאה.
הסרט אומר שהזנות והכפיפות הנשית שלה הם האמת של המיניות, והוא גורם להן רגשנות ורומנטיזציה: סצנות עם לקוחות נוגעות ללב, מקסימות, שובבות, עם שירי אהבה וגיטרה. תכונה, "Call Girls", במגזין Express (8 בפברואר 2012), נקטה דעה דומה: "האמזונס המסוגננת והמשוחררת מצאה את מקומה ב-ABC של להיות אישה, באותו אופן כמו... אם חד הורית - שהיא לפעמים, בגלל נסיבות מצוקה." יש שפה עדינה!
ב-4 בפברואר בשלב הבא, מוסף אופנה של שחרור, הציגה את הזונה היוקרתית לשעבר זאהיה דהר, המפורסמת בכך ששכבה עם שחקן כדורגל צרפתי כשהייתה מתחת לגיל 18, והמעבר שלה ללנז'רי יוקרתי. קרל לגרפלד אמרה שהיא באה מ"שורה ארוכה של קורטיזניות צרפתיות", "מסורת צרפתית טהורה שכל העולם העריץ והעתיק". היצירה כינתה את סיפורו של דהר "אגדה מודרנית", "משב אוויר רענן בחברה מעמדית" - כך שבכל זאת אין תקרת זכוכית.
למרות שלא כולם יתפתו לסיפורו של דהר, התקשורת ממשיכה לעודד נשים לטפח את עצמן כאובייקטים ולא כאנשים, ומקדמת את הרעיון שאופנה ויופי הם מפתחות לקידום חברתי. נראה שהמשבר הפיננסי והיעדר סיכויים אינדיבידואליים וקולקטיביים החיו נשיות ארכאית, הנתפסת כנכס בחברה חסרת רחמים ותחרותית - אם כדרך לסגת מאותה חברה (כעקרת בית) או להתבסס בה ( בתור פאם פטאל). כך או כך היא מגדירה את עצמה ביחס לצרכים ולציפיות של אחרים.
"רחוק מהאידיאלים... של נשים חזקות, אינטלקטואליות וחופשיות, לנשיות כעת נראה שיש רק הגדרה אחת - פיתוי - ויש לה רק מטרה אחת - אמהות. קודם כל גברים וילדים!" כותבת הפסיכולוגית Maryse Vaillant, הרואה בהגדרה זו ביקורת על האינטלקט והמיניות של בני גילה. אמר דהרהַבָּא שכשהייתה צעירה, באלג'יריה, היא הייתה מהשורה הראשונה בכיתה, אהבה מתמטיקה וחלמה להיות טייסת חברת תעופה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו