בין המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20, שכונת פובלנו בברצלונה הפכה לאתר של מהפך מרתק. מפעלים, מפעלי עיבוד וחנויות קטנות פרחו כשהתיעוש הפך את הביצות הטובעות על גדות נהר בסוס למרכז מיושב בצפיפות, שבמרכזו תעשיית הטקסטיל. הם גם הרעילו את הנהר הזה, ותנאי החיים מהם סבלו התושבים החדשים היו רעילים ביותר.
חסרי הגנה בריק האנומי של ההדרה המבנית, העובדים שהיגרו מברצלונה, אראגון ולנסיה כדי למצוא עבודה באזור שלא אוכלס קודם לכן, בנו בתים משלהם. היגיינה הייתה בעיה, ומגיפות תכופות של טיפוס, כולרה ואבעבועות שחורות יצרו שיעור תמותה נורא. תנאי עבודתם כללו שעות ארוכות בצורה בלתי נתפסת, שכר נמוך, ארוחות לא מספקות וחשיפה לפסולת מזיקה. עם זאת, אותם עובדים התגברו על התנאים הללו באמצעות עזרה הדדית וסולידריות, תוך שימוש באוטונומיה שלהם להתארגנות בקואופרטיבים ובאגודות, כמו גם תחת הדגל של אחד האיגודים הבולטים ביותר בתולדות תנועת העבודה: הקונפדרציה הלאומית האנרכו-סינדיקליסטית. דל טראבאחו (CNT).
כיום, שכונת פובלנו נותרה עמוסה על ידי רבים מאותם מפעלים היסטוריים, כעת נטושים ומחכים להריסה כדי לפנות מקום לעץ. פרויקט 22@, מודל תכנון עירוני מסיבי שנועד להביא "חדשנות" לבסיס פרודוקטיבי מיושן על ידי מסירת 3.2 מיליון מ"ר של שטח רצפה לחברות בנייה, לוגיסטיקה, IT ונשק גדולות. עם זאת, במרחק הליכה מחופי הבסוס, אחד מהמפעלים הללו רחוק מלהיות ריק. הוא ידוע בשם הר ציון, וכיום הוא הבית ומקום העבודה של קהילה של כ-800 עובדים עולים.
למרות שגרים שם אנשים מכל העולם, קהילת הר ציון מורכבת ברובה מגברים ממערב אפריקה שעובדים באיסוף גרוטאות מתכת בכל רחבי ברצלונה. אחרים הם אמנים, מוזיקאים או עובדים זמניים לסירוגין במגזרים החל מחקלאות ועד בנייה. רק לפני שנתיים, לרובם הייתה עבודה מסוכנת אך רשמית, בתים שכורים והמסמכים שלהם מסודרים. חלקם אף נרשמו באוניברסיטאות. אבל קריסת בועת הדיור והמשבר הכלכלי שהיא גרמה הרסו את כל זה.
"מצבם של המהגרים החיים בפובלנו מתועב", אומר Mutuma Ruteere, הכתב המיוחד של האו"ם בנושא צורות עכשוויות של גזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים ואי סובלנות קשורה. "התנאים שם לא אנושיים ומשפילים. למאות העולים המתגוררים שם אין גישה לשירותים הבסיסיים ביותר, כמו חימום, מים נקיים או מתקני בריאות. ברור שהתנאים לא מתאימים לשיכון אנשים".
תנאי המחיה של קהילת הר ציון אינם ההיבט היחיד במצבם המהדהד עם ההיסטוריה של פובלנו. אנשים מתכנסים גם דרך רשת של מוסדות אוטונומיים ומקומיים, במאמץ קולקטיבי להגן על זכויותיהם של כל חברי הקהילה, ללא קשר לסטטוס התיעוד שלהם. אסיפות מקומיות, אגודות שכונות ואפילו כמה מחברי מועצת העיר השמאליים שיתפו פעולה באמצעות Xarxa de Suport als Assentaments (רשת התמיכה בהתנחלויות) כדי להפעיל לחץ על ממשלת העיר למצוא פתרון הוגן.
הדוגמאות הבולטות ביותר לעזרה הדדית ולסולידריות הן הפעולות שמבצעות קהילת הר ציון עצמה. אמנם אין זה סוד שסטטוס לא מתועד (בין אם זה נובע מכניסה לא מתועדת ובין אם זה נובע מכניסה לא מתועדת או פג תוקף של מסמכים) יכול לאלץ אנשים להסתמך על העבודה המסוכנת יותר המאפיינת את הכלכלה הבלתי פורמלית או הבלתי חוקית למחיה, העובדים שגרים בהר ציון לקחו מסלול אחר. בנוסף לעבודה שהם עושים באיסוף גרוטאות מתכת ברחבי העיר, הם פתחו בפרויקט מיחזור זכוכית. ובעוד שרבים מהאמנים בקהילה משתמשים בחפצים שהם אוספים באמנות שלהם, אחרים כן מוזיקאים בסצנת הדיבוב, הרגאיי, הדאנסהול והמוזיקה האפריקאית התוססת של ברצלונה. כל העבודה שהם עושים מאורגנת בצורה רוחבית, בשיתוף פעולה, והם נוקטים כעת בצעדים להכשרת פעילותם הכלכלית על ידי יצירת קואופרטיב משולב. הם גם הביעו כי יהיו מוכנים לשכור את השטח בתעריף מוזל.
"יש מצור פוליטי, דחיקה שמבצעת המוסדות", אומר שריף, אחד מתושבי הר ציון הנוכחיים, "האזרחים תומכים בנו, אבל הפוליטיקאים רוצים להפוך אותנו לעבריינים". עד עכשיו, בעוד שממשלת העיר המנוהלת כיום על ידי מפלגת הימין הלאומנית Convergència i Unió (CiU) נקטה בסגנון רטורי רך ומרגיע כדי לדון בקהילת הר ציון, התגובות בפועל של מוסדות הציבור היו מעורפלות במקרה הטוב, ועוין במקרה הרע. בדיון שנערך לאחרונה בבית המשפט על עתידו של הר ציון, 50 תושבים נאלצו להמתין בחוץ שכן השופטת קבעה כי למרות "המשבר ההומניטרי שיגרום פינוי", עליה לפסוק לטובת הבעלים להחזיק ברכוש פרטי. .
בינתיים חברת החשמל אנדסה, בשיתוף עם המשטרה הקטאלונית, עשתה את שלהם תרומה לתהליך באמצעות ניתוק החשמל לבניין, מתוך מאמץ ברור ללחוץ על התושבים לנטוש את המקלט היחיד העומד לרשותם. לבסוף, ממשלת CiU נדחה ההצעה המקורית של הר ציון, המציעה תוכנית הכשרה לעבודה ושהייה של 40 יום במקלטים מקומיים במקום.
הר ציון אמור להתפנות ב-18 ביולי. נראה שקשה להאמין שאחרי שראיתי את הצעדים החיוביים שנקטו הקהילה ושכניהם בפובלנו, העיר ברצלונה תוציא פתאום 800 איש לרחוב. עוצמת השפל של המשבר הכלכלי המשפיע על דרום אירופה מתגלה כמכריע מדי עבור שירותי הגנה סוציאלית ציבוריים ופרטיים, ואפילו מיני-גואנטנמוס שהם מרכזי הכליאה של מהגרים בספרד אינם מסוגלים להתמודד עם זרם כה מסיבי של אנשים.
פינוי בסדר גודל כזה לא יהיה רק הפרה מאסיבית של זכויות אדם ודיכוי תרגיל ראוי לשבח מאוד של אוטונומיה של עובדים וניהול עצמי; זה יהווה גם המצאה פוליטית של פצצת זמן חברתית. על ידי חסימת הדרך המוסדית לקראת פתרון הוגן, קהילה שלמה של אנשים תיאלץ להסתמך על הדינמיקה המזיקה של הכלכלה המחתרתית.
אפשר היה לחשוב שזה חכם עבור עיריית ברצלונה לבחון את האופן שבו ההיסטוריה שלה עדיין מהדהדת במקומות כמו פובלנו.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו