ארביל, כורדיסטן – לאן שלא אסתכל, בנייני בטון גבוהים ובלתי גמורים, מלווים במנופי בנייה, מתנשאים מעל העיר. זה קצת מפחיד כי אני לא רואה שום תנועה בתוך או סביב אף אחד מהבניינים, אף אחת מהן.
הגעתי לארביל לפני חמישה ימים. מאז, פגישות, ביקורים משפחתיים, מאמצים ללמוד מחדש את שער החליפין והזדמנויות להכיר סביבה חדשה מילאו את זמני בשלווה. אני גם מתחיל להבין את המציאות הנוכחית איתה מתמודדים מיליוני מגיעים חדשים לארביל שברחו מבתיהם בחיפוש אחר מקלט. בפעם הראשונה שיצאתי מבניין הדירות בו אני מתארח עם חבר עיראקי, פנו אליי ילדים, נשים ונוער שהתחננו לכסף.
נציגים מ-UNHCR, (הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים), ו-IOM, (הארגון הבינלאומי להגירה), מסרו לי חדשות קשות כשנפגשו איתי.
בכורדיסטן יש 4 וחצי מיליון תושבים. כל אדם רביעי הוא פליט או עקורה פנימית. כלומר, האוכלוסייה גדלה ב-25%. יש כיום 245,000 סורים בכורדיסטן, ועוד מגיעים מדי יום. עקורים פנימיים (IDP) מונים למעלה ממיליון. ה-IOM אמר לי שרק בשבוע שעבר נעקרו 1 משפחות מאזור אנבר בעיראק.
בארביל, בשל מחירי הנפט הנמוכים והשחיתות המשתוללת, המורים, כמו גם כל עובדי הממשלה, אינם מקבלים את משכורתם. אנשי מקצוע בתחום הבריאות מדווחים על אין מספיק תרופות לריפוי אנשים חולים. לדוגמה, בארביל נותרו 1,200 חולי סרטן ללא טיפול.
ה-UNHCR נמצא במצב מגירה ומתכונן לגרוע מכל אם הכוחות המזוינים יבצעו מתקפה גדולה נגד מוסל. עשרות אלפים יעקרו. לאן הם ילכו? איך ידאגו להם?
האו"ם מעריך ששלושה מיליון בני אדם חיים כעת תחת שליטת דאעש. אחת הבעיות הגדולות ביותר שעומדות בפני סוכנויות האו"ם היא מציאת דרכים להגיע לאנשים האלה.
קתי קלי ואני דיברנו רגע לפני שנסעתי לארביל. שאלה שהיא הציעה שירתה אותי היטב בראיונות: מה לדעתך חשוב שאנשי ארה"ב יבינו? הנחתי את השאלה הזו גם ל-UNHCR וגם ל-IOM.
"תשומת לב רבה היא על סוריה ומשבר הפליטים האירופי. לא ידוע שיש 3.4 מיליון עקורים (עקורים פנימיים) בעיראק. הכורדים היו מאוד נדיבים, אבל עכשיו הם בקושי מחזיקים את הראש מעל המים. קיבולת הזינוק הושגה. אם יבואו עוד 100,000, זה לא יעלה על הדעת. כורדיסטן לקחה יותר פליטים מהאיחוד האירופי, ובכל זאת הם צריכים לכרוע על ברכיהם כדי להתחנן לעזרה".
"צריכה להיות תנועה שורשית חזקה יותר כדי להתמודד עם התקשורת. אנשים לא יכולים להתחיל לדמיין מה חווים פליטים ועקורים, חיים באוהלים, בבניינים נטושים. אנשים רוצים רק ביטחון, כדי להחזיר את כבודם. הם מוצגים כאילו הם באים להרוס, לפוצץ, לקחת."
בכורדיסטן יש יותר מ-40 מחנות, אך רק אחוז קטן מהפליטים (39%) ומהעקורים (20%) מתגוררים במחנות. שאר המגיעים החדשים חיים מחוץ למחנות.
"עלינו להתרחק מגישת הצדקה. מה שהם הכי צריכים זה מזומן. מזומן ללא תנאי. אז הם יכולים לשלם שכר דירה, לקנות תרופות וכו', וזה יתמוך בכלכלה המקומית. אנחנו צריכים גישה הומניטרית יותר".
כדי לסייע בכיסוי הצרכים האנושיים הבסיסיים, האו"ם פתח בפנייה של יותר מ-860 מיליון דולר.
החמלה של נציגי נציבות האו"ם ושל IOM כאחד הייתה מוחשית כמו המצוקה שלהם. "החוסן של האנשים לא יאומן", אמרה צעירה מ-IOM. "זה נתן לי אמונה ביכולת לחזור, להעריך את החיים".
כשנפגשתי עם אחות דתייה דומיניקנית שנעקרה בעצמה מהעיירה קרקוש, היא סיפרה לי שהם בדיוק התחילו בית ספר לילדים בכיתות א' עד ו'. הילדים שייכים למשפחות עקורים, וכך גם כל המורים. שאלתי אותה מה לדעתה חשוב לנו לדעת בארה"ב "אנשים שוכחים דברים שאינם בחדשות", היא ענתה. ואז היא נזכרה שמישהו שאל אותה לאחרונה מדוע לא חזרה לעיר הולדתה. "אין תקווה לחזור", אמרה. "אף אחד לא יכול לחצות את הנהר... אנשים לא רואים כאן תקווה. אנשים עדיין צריכים עזרה. הכרנו שהדרך היחידה לבנות קהילה היא באמצעות חינוך, לא רק לכיתה ו', אלא דרך התיכון. החלטנו להילחם בדאעש בחינוך".
האתגר שלה כרוך בחינוך אנשים במקומות רחוקים כמו ארה"ב, שם מעט אנשים לומדים שיעורים על משבר הפליטים המכריע שפוקד את ארביל.
קאתי ברין היא חברה בקהילת העובדים הקתולית של ניו יורק ומתאמת שותפה של קולות לאי-אלימות יצירתית (www.vcnv.org). למידע נוסף צרו קשר [מוגן בדוא"ל].
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו