התגייסתי לחיל המודיעין מתוך הבנה ברורה שבכל מה שקשור בזירה הפלסטינית, אעסוק בהגנה עצמית. במהלך השירות שלי ביחידה שלי עשיתי ונתקלתי בדברים שנראו לא רלוונטיים מבחינה ביטחונית, ולא היה לי מצפון נקי להשתתף בפעילויות כאלה. בניגוד לציפיותיי, מאגר המידע שלנו כלל לא רק מידע מודיעיני הקשור לביטחון אלא גם מידע אישי ופוליטי. כלומר, ברמה האישית, אין כבוד לפרטיות הפלסטינית.
מנקודת מבט פוליטית, נאסף מידע שיכול לשמש לתמרן הפוליטיקה הישראלית, הפלסטינית והבינלאומית.
למרות שלנו זה לא עבודת שטח ממשית, יש לזה השפעה רצינית על חייהם של אנשים רבים, וזה משהו שלדעתי חיילים ביחידה שוכחים כשכולם רק עושים את שלו. מכיוון שאנחנו כל כך ממוקדים בלפספס שום התפתחויות חשובות, אנחנו תמיד מעדיפים להניח את הגרוע מכל. לדוגמה, אם מישהו נחשד, אפילו קלוש מאוד, ייתכן שהכתם לעולם לא ידהה, ואותו אדם יספוג סנקציות כתוצאה מכך.
השירות היומיומי שלנו מקהה את הרגישות של כולם וזה בא לידי ביטוי למשל בהרצת בדיחות על דברים מאוד אישיים שעולים בחומר המודיעיני שלנו. או, למשל, בביטוי "דם על האוזניות", או X'ים המסומנים על האוזניות שלנו לאחר התנקשויות.
"הבנתי שהעבודה שעשיתי היא של המדכא"
לאחר השחרור מחיל המודיעין, היה לי רגע של הלם כשצפיתי בסרט "חיי אחרים", על המשטרה החשאית במזרח גרמניה.
מצד אחד, הרגשתי סולידריות עם הקורבנות, עם האנשים המדוכאים שנשללו מהם זכויות בסיסיות כמו שאני לוקח כמובן מאליו שלי. מצד שני, הבנתי שהתפקיד שעשיתי במהלך השירות הצבאי הוא של הצורר.
התגובה הראשונה שלי כחייל משוחרר הייתה שאנחנו עושים את אותם דברים, רק בהרבה יותר יעיל.
הגישה הייתה "למה לא? אנחנו יכולים, אז בואו נעשה את זה."'
הכרתי אנשים ביחידה ושמעתי על זה דברים טובים, אבל לא עשיתי שום דבר מיוחד כדי להתגייס ליחידה הספציפית הזו. ידעתי שזו עבודה טובה עם אנשים איכותיים, נושאים באחריות רבה, וזה נשמע טוב. מהיום הראשון של הקורס גורמים לך להרגיש ממש חשוב, ושאתה הולך להיחשף לדברים מסווגים מעניינים, ושתהיה לך הרבה אחריות.
לקחתי על עצמי תפקיד שבו אנשים נקראים "מטרות", ואותם אנשים שבאמת מעניינים אותנו הם בשום אופן לא טרוריסטים, אלא אנשים נורמטיביים בדרך כלל - שמעניינים אותנו בגלל התפקידים שלהם, כדי שנוכל להשיג יותר מודיעין ולהשיג יותר גִישָׁה. אנחנו מנצלים את היכולות שיש לנו על פני האנשים האלה כדי להרגיע את עצמנו. אנחנו מנצלים את ההשפעה שיש לנו על חייהם. לפעמים זה כרוך בפגיעה אמיתית בחייו של אדם, או בנפשו. אני מתכוון לסחיטה לפיה הם חייבים להסתיר דברים מאנשים סביבם. זה באמת יכול להרוס להם את החיים. זה גרם לי להרגיש כל יכול.
כשהתחלתי בעבודה זו הופתעתי ממידת האחריות שלי. הרגשתי שיש לי אמירה על דברים חשובים. אני יכול ליזום דברים שישפיעו על חייהם של הפלסטינים - אני יכול לעודד את היחידה שלי לנקוט בכל מיני אמצעים. הגישה הייתה "למה לא? אנחנו יכולים, אז בואו נעשה את זה." חשבתי שמה שאני מסוגל לעשות הוא מטורף. אנחנו היינו הבוסים.
הם באמת סמכו על שיחות השיפוט שלנו. הייתה לי גישה להרבה מערכות ויכולות, והרגשתי שזה יותר מדי. לא הוצבו לנו גבולות, הן לפעילויות פסיביות כמו איסוף מודיעין והן ליוזמות אקטיביות שהשפיעו על חייהם של אנשים.
אם מישהו מעניין אותנו, נאסוף מידע על מצבו הכלכלי ומצבו הנפשי. אז היינו מתכננים כיצד נוכל לבצע פעולה סביב האדם הזה, כדי להפוך אותו למשתף פעולה או משהו בסגנון.
אבל לא היה לי נוח עם זה, אז בחרתי להתנתק מזה. לזמן את השעות שלי ולצאת.
תמיד יש שני נציגי יחידות בשטח, אחד במטה החטיבה בגדה המערבית ואחד בעזה. היינו מתחלפים, ומה שאני הכי זוכר מזה הם משימות ההתנקשות. היינו אוספים מידע מודיעיני למבצע, מפלילים את האדם ומעבירים את המידע לחיל האוויר הישראלי.
פעם כשהייתי נציג היחידה היה מישהו חשוד ליד מחסן נשק בעזה וחשבנו שהוא המטרה שלנו. לקח לנו הרבה זמן למצוא אותו. אם לשפוט לפי מיקומו, השעה ונתונים דומים, הגענו למסקנה שזה הוא. אחרי שהתנקשנו בו התברר שהוא ילד. העבודה שלי שם הייתה כביכול טכנית. האווירה הייתה של עבודה משרדית. בזמן אמת אתה יכול לראות מפות ותמונות מהמסוק, אבל אתה יושב במשרד אז קל מאוד להרגיש מנותק ולהתרחק. גם לא התפקיד שלי היה לשאול שאלות. אמרו לי מה צריך וזה מה שעשיתי. אני זוכרת תמונה על המסך שלו בפרדס, ואת הפיצוץ על המסך, התפכחות העשן ואמא שלו רצה אליו, ואז יכולנו לראות שהוא ילד. הגוף היה קטן. הבנו שפישלנו. זה נעשה שקט ולא נוח. אחר כך היינו צריכים להמשיך כי יש דברים אחרים לעשות, למרות שמצב הרוח היה קודר. אני לא יודע על שום חקירה של מה שקרה, או אם זה נבדק במועד מאוחר יותר.
"ידענו את המצב הרפואי של המטרות שלנו"
כשהתגייסתי ליחידת המודיעין חשבתי שאעסוק במניעת טרור ואעשה כל מה שצריך כדי להגן על ביטחון המדינה. במהלך השירות שלי גיליתי שיוזמות ישראליות רבות בתוך הזירה הפלסטינית מופנות לדברים שאינם קשורים למודיעין. עבדתי הרבה על איסוף מידע בנושאים פוליטיים. חלקם יכולים להיראות כקשורים למטרות המשרתות צורכי ביטחון, כמו דיכוי מוסדות חמאס, בעוד שאחרים לא. חלקם היו יעדים פוליטיים שאפילו לא נפלו במסגרת הקונצנזוס הישראלי, כמו חיזוק עמדתה של ישראל על חשבון העמדה הפלסטינית. מטרות כאלה אינן משרתות את מערכת הביטחון אלא אג'נדות של פוליטיקאים מסוימים.
היה לי מאוד קשה עם חלק מהדברים שעשינו, וכך גם האנשים שהיו איתי במדור שלי. לגבי פרויקט אחד במיוחד, רבים מאיתנו היו המומים כשנחשפנו אליו. ברור שזה לא משהו שאנחנו כחיילים היינו אמורים לעשות. המידע הועבר כמעט ישירות לשחקנים פוליטיים ולא לשאר חלקי מערכת הביטחון. זה הבהיר לי שאנחנו עוסקים במידע שכמעט ולא קשור לצרכי אבטחה.
הכרנו את המצבים הרפואיים המפורטים של חלק מהמטרות שלנו, והמטרות שלנו התפתחו סביבם. אני לא בטוח מה נעשה עם המידע הזה. הרגשתי רע כשידעתי כל אחת מהבעיות המדויקות שלהם, ושנדבר וצחק על המידע הזה בחופשיות. או, למשל, שידענו בדיוק מי בוגד באשתו, עם מי ובאיזו תדירות.
"אספתי מידע על אנשים שהיו חפים מפשע לחלוטין"
כחייל ביחידה 8200, אספתי מידע על אנשים שהואשמו בתקיפת ישראלים, ניסו לתקוף ישראלים, רצו לפגוע בישראלים ושקלו לתקוף ישראלים. אספתי גם מידע על אנשים שהיו חפים מפשע לחלוטין, והפשע היחיד שלהם היה שהם מעניינים את מערכת הביטחון הישראלית מסיבות שונות. מסיבות לא הייתה להם שום דרך לדעת. כל הפלסטינים חשופים לניטור בלתי פוסק ללא כל הגנה משפטית. חיילים זוטרים יכולים להחליט מתי מישהו הוא יעד לאיסוף מידע. לא קיים נוהל הקובע האם הפגיעה בזכויות הפרט היא בהכרח מוצדקת. המושג זכויות לפלסטינים אינו קיים כלל. אפילו לא כרעיון שיש להתעלם ממנו.
כל פלסטיני עלול להיות ממוקד ועלול לסבול מסנקציות כמו שלילת היתרים, הטרדה, סחיטה או אפילו פגיעה פיזית ישירה. מקרים כאלה עשויים להתרחש אם האדם מעורר עניין כלשהו עבור המערכת מכל סיבה שהיא. בין אם זה יחסים עקיפים עם אנשים עוינים, קרבה פיזית ליעדי מודיעין, או קשרים לנושאים שמעניינים את 8200 כיחידה טכנולוגית. כל מידע שעשוי לאפשר סחיטת אדם נחשב למידע רלוונטי. בין אם מדובר באדם בעל נטייה מינית מסוימת, בוגד באשתו או זקוק לטיפול בישראל או בגדה המערבית - הוא יעד לסחיטה.
לאורך כל תקופת השירות שלי אף אחד ביחידה שלי מעולם לא שאל, לפחות לא בקול רם, אם יש משהו לא בסדר במערכת המשומנת הזו - האם הפיכתו של אדם כלשהו למטרה היא מעשה לגיטימי.
כשהצטרפתי ליחידה 8200 הייתה לי מוטיבציה גבוהה. עברתי קורס והפכתי למתרגם לערבית. היו דברים שהרגשתי לא בנוח איתם במסגרת העבודה, אם כי חשיבות תפקידי והמשימות שלנו ביחידה בה שירתתי האפילו על התחושות הללו.
אחד מאותם רגעים שבהם דברים החלו להשתנות התרחש במהלך המלחמה הראשונה בעזה, מבצע עופרת יצוקה. הייתי אז בשיא השירות שלי, כמתרגם מנוסה בבסיס שהיה אחראי על הזירה הפלסטינית.
עם תחילת הניתוח משהו נראה לי לא בסדר. במקום לתקוף מחסני רקטות ונשק ברצועת עזה, כצעד הגנה הכנה למערכה נגד חמאס, תקף חיל האוויר הישראלי מצעד של שוטרים. בתקיפה נהרגו 89 שוטרים. הייתי חייל פשוט, אבל רציתי להעביר את דעתי בשרשרת הפיקוד שהפעולה הזו לא נכונה מבחינה מוסרית ובעייתית. לא רק לגבי הפגיעה בשוטרים. אלו היו שעות יקרות שבהן היינו צריכים לעשות את עבודתנו במניעת שיגור רקטות לעבר אזרחים ישראלים, וזה לא שימש מטרה זו. העורף נחשף למטחי רקטות מבלי לטפל בהם מראש, כפי שהיה צריך לעשות, וכפי שנאמר לנו זה צריך לקרות. הקצין האחראי הסכים להעביר את דברי, אך מעולם לא קיבלתי תשובה.
לאורך המבצע ליוויתי צוותים שונים העוסקים באיסוף ותרגום מודיעין על מטרות ברצועת עזה - הן על כלי נשק והן על בני אדם. אני זוכר את השקט המוחץ בחדרים מהם עבדנו, שניות לאחר שחיל האוויר הפציץ את המטרות הללו. שתיקה מתוחה, בתקווה לגרום נזק. כאשר זוהתה או בוצעה פיגוע, קריאות עידוד ומחיאות כפיים מילאו את החדר. X's סומנו על אוזניות. סימני X סומנו על רישומי הפנים שקישטו את קירות החדרים. אף אחד לא שאל על "נזק נלווה". הרגשתי רע - היה מאוד קשה להבין שאף אחד לא מתעניין במי עוד נפגע. במהלך המערכה נהרגו מאות אזרחים - גברים, נשים וילדים, נזק נלווה. איש לא עצר לשאול האם המטרות שאנו אוספים עבור חיל האוויר מצדיקים הרס חייהם של כמיליון וחצי מתושבי רצועת עזה.
ב-1 בינואר תקף חיל האוויר את ביתו של ניזאר ראיין, מנהיג חמאס בעזה. XNUMX אזרחים נהרגו בהתקפה על ביתו, רובם בני משפחתו. למחרת כוונו מנהיגים בכירים בזרוע הצבאית של חמאס. כאשר דיווח חיל האוויר על פגיעה באנשים, המתח מילאה את החדר בציפייה לברר האם האנשים שנפצעו הם יעדי התקיפה. כשהתברר שמדובר באנשים אחרים שאינם קשורים, נשמעו קריאות אכזבה. לא בגלל שאנשים נהרגו באופן שרירותי, אלא בגלל שהם לא האנשים שחיפשנו.
קשה לי לדמיין איך הבסיס שלי היה נראה במהלך מבצע צוק איתן האחרון. כנראה בדיוק כפי שהיה בעבר, רק הרבה יותר בולט.
זה היה שיא השירות שלי בצבא הישראלי. התקופה שבה אספתי מידע על אנשים שהואשמו בתקיפת ישראלים, ניסיון לתקוף ישראלים, הרצון לפגוע בישראלים, מחשבה על תקיפת ישראלים, בנוסף לאיסוף מידע על אנשים חפים מפשע לחלוטין, שהפשע היחיד שלהם היה שהם עניינו את מערכת הביטחון הישראלית מסיבות שונות. סיבות שאין להם דרך לדעת. אם אתה הומוסקסואל ומכיר מישהו שמכיר מבוקש - ואנחנו צריכים לדעת על זה - ישראל תמרר את חייך. אם אתה זקוק לטיפול רפואי חירום בישראל, בגדה המערבית או בחו"ל - חיפשנו אותך. מדינת ישראל תאפשר לך למות לפני שנאפשר לך לצאת לטיפול מבלי למסור מידע על בן דודך המבוקש. אם אתה מעוניין ביחידה 8200 כיחידה טכנולוגית, ואין לך שום קשר לפעילות עוינת כלשהי, אתה מטרה.
כל מקרה שכזה, שבו אתה "דוגה" אדם חף מפשע שעשוי לסחוט ממנו מידע, או שניתן לגייס אותו כמשתף פעולה, היה כמו זהב עבורנו ועבור כל קהילת המודיעין בישראל. ככאלה, פלסטינים שאינם קשורים או מעורבים בלחימה בישראל הם יעדים. לפיכך, מבחינה מודיעינית (מלבד המצור הפיזי של רצועת עזה), אזרחי עזה אינם שונים מאחיהם בגדה המערבית - למרות "ההתנתקות", כביכול. במהלך קורס ההכשרה שלי לקראת השירות שלי בתפקיד זה, למדנו לשנן ולסנן מילים שונות עבור "הומו", בערבית.
כל פלסטיני חשוף לניטור בלתי פוסק של האח הגדול הישראלי, ללא הגנה משפטית, וללא כל דרך לדעת מתי גם הוא יהפוך לאובייקטיבי - ממוקד להטרדה, סחיטה או פגיעה פיזית. חיילים זוטרים יכולים להחליט שכל אחד הוא יעד לאיסוף מידע. לא קיים נוהל הקובע האם הפגיעה בזכויות הפרט היא בהכרח מוצדקת. המושג זכויות לפלסטינים אינו קיים כלל. לאורך כל תקופת השירות שלי אף אחד ביחידה שלי מעולם לא שאל, לפחות לא בקול רם, אם יש משהו לא בסדר במערכת המשומנת הזו - האם הפיכתו של אדם כלשהו למטרה היא מעשה לגיטימי.
בתום השירות בצבא הייתי מפקד ומדריך במשך מספר חודשים, לימדתי בני נוער שסיימו את התיכון והיו מוכנים לשרת כמתרגמים של חיל המודיעין. ניסיתי שוב ושוב להעלות בפניהם את השאלות הללו: האם לגיטימי לראות כמטרה כל אדם שמעניין את מערכת הביטחון הישראלית, מכל סיבה שהיא? התשובה שקיבלתי, פעם אחר פעם, הייתה חיובית. היום אני מאמין שהתשובה היא לא.
"העובדה שאנשים היו חפים מפשע לא הייתה רלוונטית כלל"
הייתי מדריך קורס לחיילים ששובצו לזירה הפלסטינית. תוך כדי ארגון הקורס היינו הולכים לאיזה מחסן מלא ב"שלל" ומקבלים מדים, חלקי נשק, רימונים מפוצצים, דגלי פלסטין, פתח וחמאס. פריטים משפחתיים אישיים כמו תמונות ילדים, שעונים, תמונות משפחתיות, מדליות, גביעי כדורגל, ספרים, קוראנים, תכשיטים – "מזכרות" פלסטיניות. אני לא יודע בוודאות, אבל הבנתי שכל הדברים האלה הגיעו ממשימות מעצר, או מבתים של אנשים או מאנשים שנהרגו. הכל רק נערם. לקחו אותנו למחסן הזה ואמרו לנו לקחת כל מה שמתחשק לנו, להוציא את הדברים לאחר מכן. לקחתי כמה דגלים ומדים. בסוף הקורס אפילו לא החזרנו אותם. עדיין יש לי אותם מנותקים.
לקחנו את כל הדברים לכיתות ותלינו אותם על הקירות לתצוגה. הרעיון היה "להרעיל" את התלמידים. בתחילת הקורס אין להם מושג לאיזה זירה הם ישובצו. אז בבוקר כשהם מקבלים את המטלות הם נכנסים לכיתה ואנחנו מניעים אותם בין היתר עם הפריטים התלויים על הקירות. לא בדיוק הסברנו מה הם; רק אמרנו "שלל". אין הרבה דיבורים על זה. זה מעורר את סקרנותם ומשעשע אותם.
לקראת סוף הקורס אחד המשתתפים התלבש כלוחם חמאס, במדים, כדי לבדר את כולם. יש גם משהו שנקרא "הפגנה". כולם לובשים את המדים והסרטים האלה, לוקחים את הדגלים ומבצעים הפגנה. זה נעשה באודיטוריום עבור כל שאר משתתפי הקורס. זה אירוע הבידור של הקורס כולו. כולם יושבים והכיתה עולה לבמה ומתחילה לצעוק כל מיני דברים. גולת הכותרת של המסלול בזירה הפלסטינית הייתה לערוך הפגנה. כשהייתי משתתף בקורס צעקנו: "די עם פלסטין, אנחנו רוצים לעבור לאוסטרליה!" כשהייתי מדריך הועלה תוכנית אירוח, עם דמויות, אני לא זוכר בדיוק.
יחד עם החידון השבועי יש משהו שנקרא "בונוס" - כל מיני דברים מצחיקים. לפעמים מתנגנות שיחות מצחיקות ששמענו בטעות ושמרנו. אלה דברים לא חשובים, חסרי תועלת מבחינה אינטליגנטית, אבל הם נשמרים כי הם מצחיקים, ומחזיקים בהם במשך שנים. למשל "נשים מדברות". אלו שיחות נשים, 99% שטויות פרטיות. או כל מיני שיחות על עניינים מאוד פרטיים, כולל צעקות, בכי, מריבות וקללות.
כמדריך העברתי שיעור בשם מוסר ואינטליגנציה, שגם בו השתתפתי כתלמיד. פרשת סגן א' הייתה חלק מרכזי במעמד הזה. כמדריך הייתה לי גישה לחקירת הצבא בפרשה זו. בדיעבד גיליתי שזו הייתה חקירה מזויפת. בדו"ח נכתב כי מטרת הפעולה הייתה להרוס בניין ריק מאדם, וכי תפקידו של סגן א' היה לוודא שהבניין אכן ריק - כאשר למעשה ההפך הוא הנכון. המטרה הייתה להפציץ בניין ובו אנשים חפים מפשע, והסגן היה אמור להודיע ליחידה כשהם בפנים.
דיברנו על הפרשה הזו בכיתה. כולם אמרו מה היו עושים במקומו של א'. המסקנה הייתה שהוא התכוון לטוב אבל לא עשה את הדבר הנכון. הוא היה צריך לומר בבירור את הפחדים שלו. עכשיו אני יודע מה באמת הלך, ושבדיעבד כל הדיון הזה היה מגוחך. בכל מקרה, המסקנה היחידה שהגיעה היא שביחידה הזו אין דבר כזה פקודה בלתי חוקית. לא אנחנו מחליטים מה מוסרי ומה לא. כיום אני מבין שזה מה שגם טייס ההפצצה אומר: "זה לא בשבילי להגיד מה מוסרי ומה לא". כל אחד מעביר את האחריות לאחרים.
לאחר התלבטות קלה, מכיוון שזו הייתה שיטת הכיתה, המסר האחרון היה: "תעשה מה שאומרים לך." דיברנו גם על מה נעשה עם מידע על העדפות מיניות של מטרה. גם כאן הייתה התלבטות מסוימת, אבל המסר היה שאין בעיה בנושא הזה. בתור מדריכה אמרתי שצריך להפעיל את שיקול הדעת ולא תמיד להעביר מידע כזה. לא הרגשתי שאני יכול להביע מסר חזק יותר. בכל מקרה, הסכמה בכיתה הייתה שזה לא מהווה בעיה.
פעם גרמו לי להקשיב לשיחה שקיים קצין ביטחון ישראלי עם פלסטיני שהוא ניסה לגייס. זה הרצאה מצוינת להוראה ולמידה. הוא שימש את היחידה במשך כמה שנים. יש נקודה שבה הוא אומר, "אחיה של אשתך חולה בסרטן." הפלסטיני עונה "אז?" והוא אומר, "טוב, אתה יודע..." והם ממשיכים לדבר על משהו אחר, והישראלי ממשיך לחזור לסוגיית הסרטן. הוא אמר משהו כמו "בתי החולים שלנו טובים" וברור שהוא הציע משהו לפלסטיני, או איים עליו.
שיחות מין של פלסטינים היו תמיד אייטם חם להעביר מאדם אחד ביחידה למשנהו, לצחוק טוב. אדם אחד היה קורא למשנהו לבוא להקשיב. או הרצאות משעשעות אחרות. לדוגמה, מצבים רפואיים "מצחיקים" כמו טחורים. זה חלק מהמורל של היחידה. אתה גם מעביר תמונות לצחוק ששייכות למטרות, או סתם לפלסטינים. רק תמונות, תמונות משפחתיות, והחבר'ה צוחקים כשהילדים מכוערים. יש גם תמונות פרטיות, למשל, שזוגות צילמו זה לזה. בשלב מסוים התרחקתי מהדברים האלה. אמרתי לחברים שלי שזה לא בסדר, אבל כולם אמרו שזה לא יפגע באף אחד. הממונים עלינו ידעו על כך, אין ספק בעניין זה. אפילו לא הייתי אומר שהם מסיטים את מבטם, כי היה ברור שזה בסדר ושאין בעיה. אם הייתה בעיה זו הייתה רק בזבוז זמן עבודה, התמקדות בשטויות.
הציבור הישראלי חושב שעבודת מודיעין היא רק נגד טרור, אבל חלק ניכר מהמטרות שלנו הם אנשים חפים מפשע, בכלל לא קשורים לשום פעילות צבאית. הם מעניינים את היחידה מסיבות אחרות, בדרך כלל מבלי שיהיה להם שמץ של מושג שהם מטרות מודיעין. הם לא יכולים להתחיל לנחש מאילו סיבות הם מעניינים את היחידה. לא התייחסנו למטרות האלה בצורה שונה מאשר לטרוריסטים. העובדה שהם חפים מפשע כלל לא הייתה רלוונטית מבחינתנו ביחס לאופן בו התייחסנו אליהם.
משהו שהיה לי ממש קשה איתו הוא שכל מיני נתונים אישיים היו מאוחסנים ביחידה, כאלה שאפשר להשתמש בהם כדי לסחוט/לסחוט את האדם ולהפוך אותו למשתף פעולה. בבסיס אמרו לנו שאם נגלה איזה פרט "עסיסי" עליהם, חשוב לתעד אותו. דוגמאות לכך היו מצב כלכלי קשה, העדפות מיניות, מחלה כרונית של אדם או של קרוב משפחה וטיפול רפואי הכרחי.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו