[זוהי גרסה מתוקנת של הרצאה שניתנה באוניברסיטת ייל ב-11 בנובמבר 2010, בפורום בחסות סטודנטים למען צדק בפלסטין]
ככל שקשה יותר ויותר להצדיק את יחסה של ישראל לעם הפלסטיני, מתנצלי ישראל - בין אם מבוססים בישראל ובין אם במרכזים פסאודו-אקדמיים כמו יוזמת ייל לחקר בין-תחומי של אנטישמיות - פונים לקו הגנה אחר: כלומר, הם מאשימים את מבקרי ישראל באנטישמיות. לא מהסוג של אנטישמיות קלאסית שנמצאת למשל באמנת חמאס, אלא אנטישמיות של מוסר כפול אנטי-ישראלי.
מה שהייתי רוצה לעשות זה לבחון כמה מהטענות הללו על אנטישמיות ומוסר כפול ולראות איזה ערך יש להן.
1
טיעון אחד התומך בהאשמה באנטישמיות הוא כך: זה אנטישמיות להחזיק את ישראל ברמה גבוהה יותר ממדינות אחרות. מדוע, למשל, המבקרים מודאגים יותר מנפגעים אזרחיים שנגרמו על ידי ישראל בהתקפה על עזה בדצמבר 2008 ובינואר 2009 מאשר על ידי ארצות הברית בהסתערותה על העיר פאלוג'ה בעיראק בנובמבר 2004? זה הטענה שהעלה למשל האנליטיקאי הישראלי יוסי אלפר.[1]
אלפר, אני חושב, מגזים במספר ההרוגים בפלוג'ה, אבל בואו נסכים ששתי ההתקפות הרגו מספר רב של אזרחים חפים מפשע. אז, כן, כל מי שיעודד את צבא ארה"ב בפלוג'ה וגינה את ישראל בעזה יהיה צבוע. אבל זו בהחלט לא הייתה דעתם של מבקרים מתקדמים מובילים של ישראל, שעמדתם הייתה עקבית ועקרונית למדי: הם גינו את שתי ההתקפות על גילוי זלזול בלתי מוסרי
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו