אימפריות מתקדמות ואימפריות נסוגות, אם כי לא בנסיבות לפי בחירתן - כדי לשאול מקארל מרקס אחד - ובוודאי אף פעם לא בצורה חלקה או בלי להעלות אזורים, מדינות וחברות שלמות בעקבותיהן.
מה שיש וממשיך להתפתח באפגניסטן הוא לא פחות מאשר נקודת מפנה היסטורית בכל הנוגע לדעיכה ההגמונית והאימפריאלית של ארה"ב. הסצנות הכאוטיות והמבוהלות בנמל התעופה בקאבול, שבו כוחות צבא ארה"ב ובריטים מנסים במהירות לבצע פינוי של אזרחים שלהם שעדיין נמצאים במדינה, יחד עם אפגנים שעשו את הטעות שעבדו עבורם במהלך הכיבוש של המדינה, באופן לא מפתיע. השוואה לסייגון ב-1975.
כשם שסייגון סימנה את התבוסה המשפילה של השאיפות הגיאו-אסטרטגיות של ארה"ב בהודו-סין לאחר עשר שנים של מלחמה וסכסוך במדינה שמעולם לא הייתה לה כל זכות להיות בה, כך קאבול מסמנת את התבוסה המשפילה של אותה במרכז אסיה.
עם זאת, הפיכת 'נפילת קאבול' היום למשמעותית יותר מנפילת סייגון אז, היא העובדה שהראשון מגיע בקצה הקצה של הרגע החד-קוטבי של וושינגטון, כשאחרי חומת ברלין התרסקה אידיאולוגים ואנשי ניאו מערביים בוושינגטון. השתכר מניצחון ומקנאות של 'סוף ההיסטוריה'. בנקודת זמן היסטורית זו, העולם נראה להם כמו סטייק עסיסי מבושל טרי, שמחכה להיטרף.
לוח השחמט הגדול הוא שמו של ספרו משנת 1997 של זביגנייב בז'ז'ינסקי, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר בסוף שנות ה-1970. בו הוא טוען שיש לראות בשליטה באירואסיה כקריטית לאסטרטגיה של ארה"ב לשליטה במשאבי העולם בעידן שלאחר המלחמה הקרה. בז'ז'ינסקי היה המפתח בתמיכה הצבאית והחומרית של ארה"ב במוג'אהדין האפגני, שהחלה תחת ממשל קרטר ב-1979 כדי למשוך את הסובייטים לתוך וייטנאם משלהם.
המסלול מאז ועד היום היה מסלול של התחמקות אימפריאלית מצד ממסד וושינגטון המסנוור מתחושה שגויה לחלוטין של חריגות משלו ואמונה כושלת בצורה קטסטרופלית ביכולתו להכשיל ולהציק לעולם לכניעה.
'יש לכם את השעונים, יש לנו את הזמן', אמרו כי הנהגת הטליבאן הצביעה בפני עמיתיהם האמריקאים, וכך זה הוכיח. בקושי נורתה ירייה, ועם ה-20th יום השנה ל-9 בספטמבר המתקרב, חזרתו של הטליבאן לשלטון באפגניסטן היא לא רק סיסמית מבחינה גיאופוליטית אלא גם חשובה לא פחות, מבחינה סמלית.
למרבה הצער, החפים מפשע באפגניסטן הם שסבלו הכי הרבה ומי שימשיכו לסבול הכי הרבה בעתיד. בינתיים, אותה צביעות ישנה בשפע. פרשנים מערביים המקוננים על גורלן של נשים באפגניסטן תחת שלטון הטליבאן שותקים לחלוטין בכל הנוגע לגורל הנשים בסעודיה. פוליטיקאים שלא עצמם מרוב צער על נפילת קאבול לא הזילו דמעה על הרס תימן.
קוריאה, וייטנאם, ניקרגואה, אל סלבדור, אפגניסטן, עיראק, לוב, סוריה - בכל מקום בו וושינגטון צועדת, החורבן מגיע בעקבותיו. יחד עם ההרס מגיע דפוס הבגידה של וושינגטון ביחס לבעלי ברית ומקורבים בשטח. אפגנים שעשו את הטעות שהם נתנו אמון בהבטחות והבטחות של ארה"ב לא הצליחו ללמוד מגורלם של הכורדים, שבעצמם לא למדו מגורל הדרום וייטנאמים.
כשמדובר באפגניסטן והאזור הרחב יותר כאן ועכשיו, וושינגטון ובעלות בריתה הוכיחו לאחר שני עשורים שאין להם מה להציע מלבד סבל וייאוש. כעת אל הוואקום חייבות לצעוד את סין, איראן, רוסיה ופקיסטן, מעצמות אזוריות בעלות אינטרס ביציבות וביטחון מוחזרות לחברה ולאנשים שידעו רק את חסרונה במשך חמישה עשורים ארוכים של מהומה וסכסוכים.
עם משבר פליטים נוסף שהופעל על ידי עוד מסע צלב מערבי כושל בראשות ארה"ב, העולם חייב לדרוש להסיר את כל הסנקציות על איראן, מדינה שבה עוד לפני קריסת הכוח האמריקאי באפגניסטן כבר היו ביתם של למעלה מ-2 מיליון פליטים אפגנים. אם מדינות כמו איראן ופקיסטן אמורות לשאת בנטל של משבר הומניטרי שנוצר בוושינגטון, הן רשאיות לצפות מוושינגטון לפחות להכיר באחריותה ולפעול בהתאם.
איש באיסלמבאד או בטהרן לא יעצרו את נשימתו, כמובן. בסופו של דבר, זו לא מדינה שמדיניות החוץ שלה מונחית על ידי עקרונות מוסריים, זה ג'ורג'נאוט הגמוני שהורס באכזריות את כל מה שנקרה בדרכה.
מר ביידן האמין בשוגג שצבא אפגניסטן מאומן, ממומן ומצויד של ארה"ב יכול להחזיק את הקו נגד מרד הטליבאן המאומן, הממומן והמצויד בצורה לקויה. כמה טעו הוא והמודיעין שלו, המאשרים שאחרי 20 שנות נוכחות באפגניסטן לא היה לאמריקאים הבנה מועטה או לא של החברה האפגנית או המורכבות שלה.
כשם שקיסרי רומא האמינו בטעות באוניברסליות ובקביעות האלוהית של רומא כשמש שסביבה סובבה שאר העולם בזמנו, כך עשו נשיאי ארה"ב את הטעות והאמינו באותו מיתוס שלנו. אפגניסטן לאורך ההיסטוריה המעונה שלה הייתה בית קברות למיתוסים כאלה. האימפריה היוונית של אלכסנדר מוקדון, האימפריה הבריטית, ברית המועצות, כולן יצאו מהמדינה כשהן מצטמצמות ונחלשות בצורה חמורה - באופן קטלני, במקרה של הסובייטים - בהשוואה למועד כניסתם.
המערכה על אפריקה של ה-19th המאה התחלפה ב-Scramble מתוך מרכז אסיה ב-21st, וההשלכות יהיו מרחיקות לכת וארוכות טווח. זו לא נסיגה, זו השפלה מחפירה של פרויקט אימפריאלי שהוגה בהיבריס והופסק בבושה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
1 תגובה
"לוח השחמט הגדול הוא הכותרת של ספרו של זביגנייב בז'ז'ינסקי משנת 1997", וזו בדיוק המנטליות המאפילה על נקודת המבט של האימפריות לגבי מה שהן מחשיבות לתחום שלהן. המנטליות הזו היא מחלה, מחלה קשה, שאינה כרוכה רק באימת המלחמה והלוחמים, אלא מכסה את האוכלוסיות העצומות של מדינה אחר מדינה כש"מנהיגים" מסתכלים על העולם כלוח שחמט ומתחילים ליצור אסטרטגיה ולתמרן את חלקים, שאינם חלקים כלל אלא חיי אדם בשר ודם של נשים, ילדים וגברים שאינם לוחמים/לוחמים.
אנחנו כל כך כפופים לסטטיסטיקה של מקרי מוות ואוכלוסיות פצועים, שהם חלק מכל סיפור סכסוך. והיותנו כפופים למספרים האלה עלולים לגרום לנו להיות חסרי תחושה עד כדי שמיעת דמויות חד ספרתיות או דו ספרתיות כבר לא מרשימות אלא אם כן מישהו שאנחנו מכירים או אוהבים מעורב. הקשישות הזו היא אחת הפציעות של המלחמה, לא משנה כמה רחוק אנחנו עשויים להיות ולכאורה "לא מעורבים".
והקנאות הזו אכן מגיעה למקום בו אנו חיים, ללבנו ולמוחנו, ומשפיעה על חיי היומיום שלנו ועל הקהילות שבהן אנו חיים. אנחנו כבר לא מתרגשים לטפל, להגיב ולנסות לשכך את הסבל האנושי כי "זה כן כרוך בנו", עד שבאיזושהי דרך לא מחושבת, זה עושה זאת.
אפגניסטן? הרחק. תֵימָן? הרחק. מקרי מוות מירי בקהילות שלנו או בקהילה אחרת? לא אני. מקרי מוות מ-COVID? ובכן, אני מרגיש בסדר עכשיו, סדרי עדיפויות אחרים. והרשימה עוד ארוכה, כמובן. חוסר תחושה, שהנכות הגדולה, חוסר הרגישות, התקלה, חוסר האכפתיות, מה קורה אז לדבק, הקשרים שמחזיקים את הקהילה. בסופו של דבר נזדקק לקהילה הזו, כולנו נזדקק לה, זה בלתי נמנע כמו המוות, למעשה. מה שאומר שחיים בודדים בארצות רחוקות קשורים באופן בלתי נראה לרווחתנו שלנו, למרות שאולי לא נראה את הקישור הכמעט בלתי נראה שמחבר אותנו יחד. האנושות היא לא רק אוסף של חיים מבודדים, היא כמו נהר זורם, כזה שנע ברחבי ארצות רבות.