"אנטוליה תמיד הייתה פסיפס של פרחים,
ממלא את העולם בפרחים ואור.
אני רוצה שזה יהיה אותו הדבר היום"
יאסר כמאל
האנטוליה יאסר כמאל, ללא ספק גדול הסופרות הטורקיות במאה ה-20, רוצה לראות, ואנטוליה שהוא יכול לראות כיום לא יכולה להיחשב לאותו אזור של טורקיה. מה שהיה לפני מאה שנה פסיפס של קבוצות אתניות ודתיות (ארמנים, אשורים, יוונים, טורקים, כורדים וכו') נעשה כיום כמעט הומוגנית באמצעות דם והרס, וזכרם של רבים מהעמים ששכנו בעבר באזור למזרח טורקיה ניתן ברשלנות לעבור לשכחה.
מספר אינטלקטואלים טורקים שואפים לדחוף את טורקיה להתמודד עם עברה ולהכיר ב"פסיפס הפרחים" שהיה פעם אנטוליה. האם החזון שלהם יהפוך יום אחד למציאות? הרבה תלוי בשינויים המתרחשים כעת בטורקיה. הסופר אליף שפעק, אחד האינטלקטואלים האמיצים הנאבקים היום למען שימור הזיכרון וההכרה בגיוון התרבותי, דיבר איתי על טורקיה היום ועל טורקיה שהיא הייתה רוצה לראות מחר.
שני הפנים של טורקיה
"אני מרגיש מחובר לכל כך הרבה דברים בטורקיה, במיוחד באיסטנבול. העיר, האנשים, מנהגי הנשים, עולם האמונות הטפלות הקסום, הקוסמוס הכמעט קסום של סבתא שלי, ההומניזם של אמא שלי והחום, הכנות של האנשים", אומרת לי שפאק, מדברת על ארץ הולדתה. "יחד עם זאת אני לא מרגישה שום קשר לאידיאולוגיה המרכזית שלה, למבנה המדינה ולצבא שלה", היא מציינת.
טורקיה היא מדינת הניגודים שלעתים קרובות, בניגוד לחוקי הפיזיקה, דוחה אחד את השני. מזרח ומערב, איסלאמי וחילוני בו זמנית, המדינה נקרעת בין דמוקרטיה לדיקטטורה, זיכרון ואמנזיה. הכפילויות הללו, הגובלות בסכיזופרניה, מטרידות את שאפק, מחברם של חמישה רומנים שפורסמו. "אני חושב שיש שני זרמים תחתונים בטורקיה, שניהם ישנים מאוד. האחד הוא לאומני, בלעדי, שנאת זרים וריאקציוני. השני קוסמופוליטי, סופי, הומניסטי, מחבק. זו הגאות השנייה שאני מרגישה מחוברת אליה", היא אומרת.
באופן לא מפתיע, הגאות הראשונה שהיא מזכירה כלל לא מרוצה מקו ההתנהלות שלה. דואר שנאה והאשמות על היותה בוגדת במדינתה הפכו לדבר שבשגרה אצל הסופרת הצעירה.
"השיח הלאומני בטורקיה - בדיוק כמו הרפובליקנים בארה"ב - הוא שאם אתה מבקר את הממשלה שלך, אתה לא אוהב את האומה שלך. זה שקר. רק ורק אם אכפת לך ממשהו, תחשוב עליו, תחשוב על זה. אכפת לי מטורקיה. כואב לי שמאשימים אותי בשנאת המדינה שלי", היא מסבירה.
עם זאת, אליף שפעק, שבילתה את מרבית ילדותה ונעוריה באירופה ולאחר מכן עברה לטורקיה כדי להמשיך בלימודים, טועה הכל כשהיא מציינת שמדינתה עשתה כברת דרך בשנים האחרונות. "יש שינויים חשובים מאוד בטורקיה. לפעמים, במערב, טורקיה נראית יותר שחור-לבן ממה שהיא באמת, אבל העובדה היא שהחברה האזרחית של טורקיה היא רבת פנים ודינאמית מאוד. במיוחד בשני העשורים האחרונים חלו שינויים מהותיים", היא אומרת.
"ככל שהשינוי גדול יותר, כך הפאניקה עמוקה יותר של מי שרוצה לשמר את הסטטוס קוו", היא מוסיפה.
עם זאת, נמר בפינה הוא העז ביותר, כפי שאומר פתגם מזרחי. זו הסיבה שהסיכוי לחברות באיחוד האירופי (האיחוד האירופי) נחשב הכרחי על ידי הזרם הקוסמופוליטי של המדינה, הנאבק נגד הסטטוס קוו. במשך עשרות שנים, אלה שהעזו לקרוא תיגר על הרטוריקה הרשמית במגוון רחב של נושאים, התמודדו עם דיכוי, רדיפה ומאסר, והם יודעים היטב שהדרך היחידה לא להחזיר את המדינה אחורה בזמן היא להמשיך בה. לכיוון האיחוד האירופי. שאפק עצמה מאמינה שההצעה של טורקיה להצטרף לאיחוד האירופי "היא תהליך חשוב לכוחות פרוגרסיביים הן בתוך המדינה ומחוצה לה". היא מוסיפה: "בהחלט כל התהליך יחזק את הדמוקרטיה, זכויות האדם וזכויות המיעוטים. זה יקטין את תפקידם של מנגנוני המדינה, ובעיקר את הצל של הצבא בזירה הפוליטית".
התמודדות עם "הבטן התחתונה" של החברה הטורקית
"בשבילי ההכרה ב-1915 קשורה לאהבתי לדמוקרטיה ולזכויות אדם", אומר שפ"ק. 1915 היא השנה שבה יצאה ממשלת טורקיה למסע רצח עם להשמדת האוכלוסייה הארמנית של האימפריה העות'מאנית. הנושא הזה נשאר הגדול מכל הטאבו בטורקיה עד לאחרונה.
למרות שרצח העם הארמני מוכר על ידי רוב חוקרי רצח העם ופרלמנטים רבים ברחבי העולם, העמדה הרשמית של ממשלת טורקיה טוענת שהארמנים לא היו נתונים לתהליך השמדה בחסות המדינה שהרג יותר ממיליון וחצי בני אדם בשנים 1915-16. הארמנים היו, לפי נקודת המבט הטורקית הרשמית, קורבנות של סכסוכים אתניים או מלחמה ורעב, בדיוק כמו מוסלמים רבים שחיו באימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. יתרה מכך, על פי ההיסטוריוגרפיה הרשמית בטורקיה, מספר הארמנים שמתו עקב "אירועים מצערים" אלו מוגזם.
כמו מספר הולך וגדל של עמיתים אינטלקטואלים טורקים, נגד מדיניות ההכחשה הזו משתולל אליף שפעק. "אם היינו מסוגלים להתמודד עם הזוועות שבוצעו נגד הארמנים באנטוליה, היה קשה יותר למדינה הטורקית לבצע זוועות נגד הכורדים", היא טוענת.
"חברה המבוססת על אמנזיה לא יכולה לקיים דמוקרטיה בוגרת", היא מוסיפה.
מדוע היא בחרה להתמודד עם הנושא המאוד רגיש הזה, מתוך ידיעה היטב שהטרדות ואיומים הם בלתי נמנעים? "אני מספר סיפורים. אם אני לא יכול "להרגיש" את הכאב והצער של אנשים אחרים, מוטב שאפסיק עם מה שאני עושה. אז יש היבט רגשי עבורי בכך שתמיד הרגשתי מחוברת לאלה שנדחקו לשוליים ומושתקים ולא לאלה שבמרכז", היא מציינת. "זו התבנית בכל אחד ואחד מהרומנים שלי; אני מתמודד עם הבטן הטורקית".
הרומן הקרוב שלה, "הממזר מאיסטנבול", אינו יוצא מן הכלל. התרגום הטורקי של הרומן, שכותרתו "Baba ve Pic" שוחרר בטורקיה ב-8 במרץ 2006. הרומן המקורי באנגלית ישוחרר בארה"ב בינואר 2007 מתוך עיתונות פינגווין/ויקינג. "הרומן מבקר מאוד את המרקם הסקסיסטי והלאומני של החברה הטורקית. זהו סיפורן של ארבעה דורות של נשים באיסטנבול. בשלב מסוים הסיפורים שלהם מתלכדים עם סיפורה של אישה ארמנית, ובכך, משפחה ארמנית-אמריקאית. השתמשתי במשפחה הזו בסן פרנסיסקו ובמשפחה באיסטנבול כמראות", היא מסבירה. "בעצם, הרומן מעיד על המאבק של אמנזיה וזיכרון. הוא עוסק בעברים כואבים הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית", היא מוסיפה.
הטורקיה שהייתה רוצה לראות ב-2015, מאה שנה לאחר רצח העם הארמני, עומדת בניגוד עמוק לטורקיה שהעולם הכיר בחלקה הטוב יותר של המאה הקודמת. זוהי "טורקיה שהיא חלק מהאיחוד האירופי, טורקיה שבה נשים לא נהרגות על בסיס "כבוד המשפחה", טורקיה שבה אין אפליה מגדרית, אין הפרות נגד מיעוטים; טורקיה שאינה שונאת זרים, הומופובית, שבה כל אדם ופרט זוכה ליחס שווה כמו השתקפות הצד הג'מאלי של אלוהים, יופיו".
קשה יהיה לחלוק על שאפק שרק בטורקיה שהיא רואה בעיני רוחה, הקוסמופוליטיות יכולה להאפיל על הלאומיות והזיכרון לנצח על ההכחשה.
חאצ'יג מורדיאן הוא סופר ועיתונאי לבנוני-ארמני.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו