[זו גרסה מתוקנת של הרצאה שניתנה בכנס בחסות Students for Justice in Palestine שנערך באוניברסיטת קולומביה, 14-16 באוקטובר 2011.]
'האביב הפלסטיני' הוא היחיד מבין 'המעיינות הערביים' שהוכרז ממצע העצרת הכללית של האו"ם. "בתקופה שבה", הכריז אבו מאזן בנאומו להכרה של האו"ם במדינה פלסטינית, "העמים הערבים מאשרים את חתירתם לדמוקרטיה - האביב הערבי - הגיע הזמן עכשיו לאביב הפלסטיני, הזמן לעצמאות". הקשר הזה בין ההצעה לבין המרידות הדמוקרטיות המתרחשות בעולם הערבי חזר על עצמו למחרת ברמאללה. עבאס אמר לתומכים מריעים שיצאו לברך אותו: 'אמרנו לעולם שיש אביב ערבי, אבל האביב הפלסטיני קיים כאן: אביב המוני, עממי, מתנגד בשלווה, שמבקש להשיג את מטרותינו... הרימו את ראשכם כי אתם פלסטינים' (אל-חיאת, 26 בספטמבר 2011).
חשוב לציין כי נאומו של עבאס באו"ם אכן הדגיש את זכויות הפלסטינים להגדרה עצמית ולשיבה לפליטים. וזה היה כתב אישום רב עוצמה נגד הדחייה והקולוניאליזם הישראלי. עם זאת, זה לא משנה את העובדה שיש משהו מטריד מאוד בהודעת האביב הפלסטיני של עבאס. כאן יש לנו מנהיג פלסטיני שההבחנה היחידה שלו ב-20 השנים האחרונות היא בעיקר משא ומתן חשאי עם מנהיגים ישראלים. מנהיג:
- שתוקפו של נשיאות הרשות הפלסטינית פגה;
- שסיעת הפתח שלו הפסידה בבחירות האחרונות ב-2006 לחמאס;
- מי שבילה את רוב זמנו כנשיא בתקיפות נגד תנועות עממיות כמו חמאס (כמו גם הג'יהאד האסלאמי) בגדה המערבית, סגירת מאות ארגוני צדקה איסלאמיים, פיטורי אימאמים שאוהדים את חמאס, ושולט בתוכן דרשות יום שישי.
- מנהיג שסוף סוף ממשיך לתאם את האבטחה על בסיס יומיומי עם כוחות הכיבוש הישראליים (הגדודים שלו מאומנים ב-CIA נמצאים שם כדי להגן על ישראל מהפלסטינים ולא להיפך).
איך עבאס יכול עכשיו לברך על הדמוקרטיה הערבית כשרק אתמול הוא התחרט על נפילת מובארק, וכשאפילו היום הוא מתגאה בעובדה שאם ארה"ב תמשוך תמיכה ביטחונית בסך 200 מיליון דולר לרשות הפלסטינית, הסעודים יספקו את הסכום במקום זאת, עבורם נכתב "המשטר הכי לא דמוקרטי וסמכותי באזור"?
שוב: יש משהו מאוד מוזר במנהיג מערבי, הנתמך על ידי ארה"ב, שיוצא נגד הספונסר הראשי שלו בשם הדמוקרטיה הערבית. איך נוכל להסביר את התמרון הדיפלומטי של עבאס?
ראשית: מדובר באקט של שימור עצמי פוליטי מצד האליטה של הפתח. לאחר 20 שנה של משא ומתן, הכיבוש העמיק, ההתנחלויות והמתנחלים יותר מכפילו את עצמם (המונים כיום יותר מחצי מיליון מתנחלים), והשטחים שישראל שולטת גדלו. התקפת מתנחלים על פלסטינים ורכושם במגמת עלייה: מסגדים נשרפים על בסיס שבועי. מזרח ירושלים כמעט אבודה לפלסטינים, ללא דרך לשאר הגדה המערבית להגיע לשם וללא חופש פולחן. גם בגדה המערבית אין חופש תנועה. מאות מחסומים ומחסומים ממשיכים להתקיים.
למעשה: ב-20 השנים האחרונות הכיבוש הישראלי רק התבסס יותר, ונראה קבוע יותר מאי פעם. אז כדי למנוע מרד פלסטיני אמיתי נגד רשות פלסטינית כנועה ונתמכת מערבית, החליט עבאס להקדים ולהכיל אותו על ידי הכרזתו בעצמו, כדי לשמור על עצמו בשלטון. שימור עצמי של עילית הפת"ח חותרת כאן התגייסות עממית דמוקרטית מאורגנת עצמית נגד ההשפעות והפירות של אוסלו, ומחליפה אותה בדיפלומטיה פלסטינית עוד יותר. הפת"ח היה כאן קודם: תגובתו למרד ההמוני של האינתיפאדה הראשונה הייתה שיתוף פעולה ותיקולו לדיפלומטיה הסודית של אוסלו. כאן המידה היא מונעת.
נראה שהתכסיס הצליח שכן נראה שרוב הפלסטינים תומכים בהצעה; כי רוב הפלסטינים מבינים שמשמעות המדינה היא סיום הכיבוש בגדה המערבית ובעזה. אפילו ההתנגדויות של חמאס להצעה לא היו על עניינים עקרוניים: הן היו על האמצעים להשגת מדינה ולא על רצויותה. חמאס גם מתח ביקורת על עבאס על כך שלא השלים את שיחות הפיוס והאחדות בטרם פנה לאו"ם, ויצא נגד ההצעה רק כאשר מאמצי התיווך הטורקיים והמצריים בין הפלגים כשלו רגע לפני ההצעה.
על ידי פנייה לאו"ם, אם כן, פתח ניסה לשנות את התפיסה העממית הפלסטינית של כניעה מוחלטת לישראל ולאמריקה: להיות מנהל משא ומתן בכל תנאי. וזה הצליח מכיוון שארה"ב עבדה קשה מאוד כדי לעצור את ההצעה ונכשלה. בראיון עם קטי קיי ב-BBC אמריקה ב-16 בספטמבר 2011, למשל, נציגת ארה"ב באו"ם, סוזן רייס, כינתה את ההצעה "לא פרודוקטיבית" ואף איימה ש"לא תהיה ריבונות ולא תהיה. אוכל על השולחן' כתוצאה מכך. שום אוכל על השולחן לא נשמע מוכר בהקשר הפלסטיני. מה שבעצם רייס אמר הוא שרמאללה מסתכנת בהרעבה כמו עזה אם הרשות תתמיד בהצעה. איום מדהים לעשות זאת בצורה גלויה וללא אתגר. בכל מקרה, מתוסכל מחוסר הכנות הישראלי, פתח השתמש במצע האו"ם כדי לחשוף את האכזריות והפשעים של הכיבוש הישראלי. היא גם העלתה את הרף לחזרה למשא ומתן: לא רק הקפאת התנחלויות בכל הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, אלא גם הכרה של ישראל ש-1967 היא הבסיס למשא ומתן.
הסיבה השנייה והמכרעת לעימות הדיפלומטי של פתח עם ישראל היא התפתחויות אזוריות. המרידות הערביות החלישו את ארה"ב באזור. יחד עם התבוסות הצבאיות והפוליטיות בעיראק ובאפגניסטן (המעצימה את האויב העיקרי שלה איראן באזור), נראה שארה"ב מאבדת את אחיזתה ההדוקה בעולם הערבי. העריצים הערבים, שארצות הברית משתמשת בהם כדי להגן על הגישה והשליטה שלה בנפט, חלשים יותר כיום. חלקם גורשו גם כשהמשטרים שלהם נמשכים. תנועות דמוקרטיות מתגבשות ולאט לאט נעשות חזקות יותר. ארה"ב מבינה בבירור שהדמוקרטיה הערבית מנוגדת לאינטרסים שלה. לתת לאנשים יותר אמירה ושליטה על הפוליטיקה והמשאבים שלהם באזור שבו היו כמה מלחמות אמריקאיות וישראליות יכולה להיות רק ארה"ב חלשה יותר באזור (האסון האחרון, למשל, בעיראק הביא למיליון הרוגים ו-1 מיליון עיראקים עקורים פנימיים וחיצוניים).
דמוקרטיה בבחריין פירושה סוף הנוכחות הימית של ארצות הברית שם: הגדולה ביותר באזור. הדמוקרטיה בסעודיה תהיה קטסטרופלית עבור ארה"ב. שמן בידי ערבים המשמש לפיתוח עצמי ולהקרנה אפשרית של כוח אזורי: איום אסטרטגי אמיתי. דמוקרטיה בירדן פירושה קץ למונרכיה ובמקומה מדינה הנשלטת על ידי הרוב הפלסטיני. דמוקרטיה במצרים, לבסוף, פירושה סיום הסכם השלום עם ישראל, ומצרים חזרה בסכסוך הערבי-ישראלי (הפיכת אחד ההישגים הדיפלומטיים העיקריים של ארה"ב באזור והפסקת הכניעה של מצרים לארה"ב ולישראל). ארה"ב מנסה אז לעשות כל שביכולתה כדי לחנוק את הדמוקרטיה בעולם הערבי, ולהבטיח שמה שנקרא 'מעברים דמוקרטיים' יהיו ארוכים והרסניים לערבים כמו תהליך השלום של אוסלו עבור הפלסטינים. האנלוגיה למעשה די מדויקת: תהליך אוסלו בא בעקבות מבשר האביב הערבי: גיוס המונים של האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה.
כמו האופורטוניסטים הפוליטיים הטובים שהם, האליטה של הפתח מריחה את ההיחלשות האזורית של ארה"ב. זה זמן טוב, הם מאמינים, לכסות את זה מדינית ודיפלומטית, במיוחד שאין ויתורים ישראליים רציניים מוצעים, רק עוד כיבוש. לא ניתן להבין את ההצעה ללא הקשר אזורי זה. יכולתו של פת"ח להתנגד ללחץ האמריקני משקפת, ראוי להזכיר, גם את רצונה של סעודיה להסיט את הלחצים הפנימיים הפנימיים שלה לרפורמות דמוקרטיות אל הסוגיה הפלסטינית החיצונית. הכיל שאיפות ערביות דמוקרטיות עם תמיכה במטרה הערבית החשובה ביותר היא תמרון משטר ערבי בדוק ומנוסה. אין דמוקרטיה בבית, אבל ישראל לכאורה מתמודדת. כאלה הם הצעדים הפופוליסטיים שננקטו כדי להימנע משינויים פוליטיים מבניים יותר בארץ.
מה אומר לנו המערכון הפוליטי הקצר הזה על העניין הפלסטיני כיום? זה: (1) ככל שהדמוקרטיה הערבית חזקה יותר כך היא טובה יותר לפלסטינים. זה: (2) גיוס המונים פלסטיני אמיתי עוד לפנינו. זה: (3) העם הפלסטיני מותש כעת לאחר תבוסתן של שתי אינתיפאדות, העמקת הכיבוש והכניעה של אוסלו, והפלגוניות הפנימית והפילוג. וזה: (4) הם ממתינים לנסיבות טובות יותר של מאבק שיכולות להגיע רק מההתפתחויות האזוריות שישנו את יחסי הכוחות בין הערבים לישראל, ויאלצו את האחרונים לסגת ולהתפייס עם השכונה.
מהן המשימות של תנועת סולידריות במערב בתנאים משתנים אלה? ניתן לסכם את אלה כך: אנטי-אימפריאליזם עקרוני ותמיכה עקבית בזכות הדמוקרטית של הגדרה עצמית פלסטינית. אני חושב שהראשון ברור: ארה"ב יצאה מהמזרח התיכון; נסיגה מלאה מאפגניסטן ומעיראק; לא נשארו חיילים או מחנות צבאיים. מבחינה פוליטית זה אומר אהדה ותמיכה בדמוקרטיה הערבית וברצון החופשי של העמים לשלוט בעצמם: ריבונות עממית. אז, אם כבר, המשימה הראשונה היא להילחם באליטות האימפריאליות כאן בבית: המדיניות והשקפת עולמן.
השני הוא תמיכה בהגדרה עצמית פלסטינית. אני אגיד קצת יותר על זה, כי יש כאן יותר בלבול לגבי מה טומנת בחובה עבודת סולידריות ומי צריך להחליט על הטקטיקה והמנגנונים שלה. אין זה מתפקידה של תנועת הסולידריות לומר לפלסטינים לאילו תוצאות פוליטיות הם צריכים ללכת: סיום הכיבוש או יציאה למדינה אחת, ניהול משא ומתן עם ישראל או לא, הצבעה לחמאס או לא וכו'. מה שעוסק בעבודת סולידריות היא הגנה על עקרון דמוקרטי של שלטון עצמי לעם מדוכא, בגבולות החוקים הבינלאומיים והנורמות האוניברסליות. זכות ההגדרה העצמית פירושה בעצם שלכל הפלסטינים (בכל מקום שבו הם מתגוררים במקרה) יש זכות להשתתף באופן פעיל בעיצוב עתידם הפוליטי. כך מפעילים ושומרים על זכויות פלסטינים — בלי לפטיש אותן או להניח שהן חצובות באבן.
הגדרה עצמית מחייבת דמוקרטיה פלסטינית ויכולה להיות רק דמוקרטיה משתפת בפעולה. עבודת סולידריות היא להחליט מהי הדרך הטובה ביותר לתמוך בעקרון זה. זו לא מנטרה. זה גם לא אומר שטקטיקות סולידריות זהות בכל הקשר. מה שאפשר באירופה, למשל, עדיין לא אפשרי בארה"ב, שם צריך לפזר הרבה חינוך ומידע על הכיבוש.
מי צריך לעשות את השיקולים האלה לגבי טקטיקות ודרכי תמיכה אפקטיביות? כל תנועת סולידריות עצמה. באופן דמוקרטי וגלוי. תנועת הסולידריות צריכה להיות ריבונית בהחלטה כיצד להגן על הפלסטינים מפני עוולות והפרות זכויות אדם. ברור שהאמריקאים מכירים את ארה"ב יותר מהפלסטינים המתגוררים בפלסטין הכבושה. הם יודעים מה אפשרי מבחינה פוליטית, איך לפעול בסביבה הזו, ואיך להשיג תמיכה בצדק הפלסטיני בצורה הטובה ביותר. פעילי סולידריות צריכים להתעקש על החופש שלהם לרדוף אחר אופני הארגון והיעדים שלהם.
החדשות הטובות הן שהציבור האמריקני הופך פתוח יותר לתמוך בעניין הפלסטיני. אחרי עזה, האמת של ישראל ככובשת אכזרית ברורה מתמיד לכל האמריקאים. סקרים מראים שדור צעיר יותר של יהודים אמריקאים פחות מזוהה עם ישראל כתוצאה מכך. יש גם תסמינים של חוסר שביעות רצון בתוך האליטה האמריקאית: הגנרל פטרוס עצמו אמר לקונגרס שתמיכה בישראל עולה בחיי אמריקאים במזרח התיכון. ביל קלינטון האשים לאחרונה את חוסר התנועה בתהליך השלום על נתניהו בלבד. התפתחויות אלו צריכות להעצים את פעילי הסולידריות לשאוף לבנות את התנועה הרחבה ביותר האפשרית בארה"ב.
מה, אם כן, לתעדף ומאיפה להתחיל במאבק? התשובה היא: עם הנושאים שיש להם את התמיכה הרחבה ביותר. קחו כדוגמה את פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק בעניין החומה הסיפוחית ב-2004: הוא קרא לפרק את החומה והתנחלויות בלתי חוקיות ולסיים את הכיבוש: "כל המדינות מחויבות שלא להכיר במצב הבלתי חוקי הנובע מבניית החומה בשטח הפלסטיני הכבוש...[ו]לדאוג לכך שכל מניעה, הנובעת מבניית החומה, למימוש זכותו להגדרה עצמית על ידי העם הפלסטיני תופסק" (סעיף 159). חוות הדעת המייעצת גם המליצה כי "נדרשת פעולה נוספת על מנת להביא לסיום המצב הבלתי חוקי הנובע מבניית החומה והמשטר הנלווה אליו" (סעיף 160). עד שזה יקרה, האם ה'פעולה נוספת' לא צריכה להיות סנקציות נגד ישראל, במיוחד לאחר הטבח בעזה בשנים 2008-2009 והמשך המצור והמצור של 1.5 מיליון בני אדם? פסיקה זו היא נכס עצום לתנועת הסולידריות במערב. חינוך אנשים בנושא זה קריטי. סנקציות הן הדרך הטובה ביותר להקל על הסבל הפלסטיני. זה חיוני ליצור אסטרטגיה סביב זו בארה"ב: לדחוף את ממשלת ארה"ב להפסיק את תמיכתה הצבאית בישראל ולדחוף חברות אמריקאיות להתנער מהכיבוש.
אלו מטרות גדולות. אבל כך אפשר לעזור לפלסטינים להשיג את חירותם. ותהיו חופשיים להחליט בעצמם גם מה הם רוצים וגם איך לפתור את אחד המאבקים האנטי-קולוניאליים הארוכים ביותר בהיסטוריה העכשווית.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו