ראשית, עלות החילוץ נתמכת לחלוטין על ידי גורמים ציבוריים, מה שיוביל לעלייה חדה בחוב הציבורי[2]. המשבר הקפיטליסטי הנוכחי, שיימשך על פני מספר שנים, אולי עשר,[3] יביא לצמצום ההכנסות של הממשלות, בעוד שהתחייבויותיהן יעלו עם החוב שיוחזר. כתוצאה מכך, יהיו לחצים חזקים לצמצם את ההוצאות הסוציאליות.
ממשלות צפון אמריקה ואירופה החליפו פיגום מאולתר רעוע של חובות פרטיים בהרכבה מוחצת של חובות ציבוריים. לפי הבנק של ברקליס ב-2009, על ממשלות גוש היורו להנפיק ניירות ערך של חוב ציבורי חדש בסכום של 925 מיליארד אירו[4]. זהו סכום מדהים, שאינו כולל אג"ח חדשות שהונפקו על ידי ארה"ב, בריטניה, יפן, קנדה וכו'. אולם עד לאחרונה אותן ממשלות הסכימו שהן נאלצו להפחית את החובות הציבוריים שלהן. המפלגות המסורתיות אישרו כולן את מדיניות החילוץ הזו שנועדה לסייע לבעלי מניות גדולים בתואנה שגויה שלא היה פתרון אחר להגנה על חסכונותיהם של אנשים ולהשיב את האמון במערכת האשראי.
איחוד קדוש כזה פירושו העברת החשבון לרוב האוכלוסייה, שתצטרך לשלם על התנהגותם הרעה של בעלי ההון בכמה דרכים: פחות שירותים ציבוריים, פחות מקומות עבודה, ירידה נוספת בכוח הקנייה, תרומה גבוהה יותר של החולים לעלות שירותי הבריאות. , של ההורים לעלות החינוך של ילדיהם, פחות השקעה ציבורית... ועליית מסים עקיפים.
כיצד ממומנות כיום פעולות החילוץ בצפון אמריקה ובאירופה? המדינה נותנת כסף טוב לבנקים ולחברות הביטוח על סף פשיטת רגל, בין אם כזרמת הון או באמצעות רכישת נכסיהם הרעילים. מה עושים המוסדות הנתמכים בכסף הזה? הם קונים בעיקר נכסים בטוחים כדי להחליף את הרעילים במאזנים. ומהם הנכסים הבטוחים ביותר בשוק הנוכחי? ניירות ערך של חוב ציבורי שהונפקו על ידי ממשלות של מדינות מתועשות (אג"ח אוצר שהונפקו בארה"ב, בגרמניה, בצרפת, בבלגיה, אתה שם את זה).
זה נקרא לולאה של הלולאה. המדינות מחלקות כסף למוסדות פיננסיים פרטיים (פורטיס, דקסיה, ING, בנקים צרפתיים, בריטים, אמריקאים,...). כדי לתמוך במהלך זה הם מנפיקים אג"ח אוצר שאותם בנקים וחברות ביטוח חתומים עליהם, תוך שהם נשארים פרטיים (מאחר שהמדינות לא דרשו שההון שהזריקו ייתן להם כל זכות לקבל החלטות או אפילו להיכלל בהליך ההצבעה) והפקת רווחים חדשים מהלוואת הכסף שזה עתה קיבלו מהמדינות[5] לאותן מדינות תוך דרישה כמובן לתמורה מקסימלית.[6]
הונאה הענקית הזו מתבצעת במסגרת חוק השתיקה. אומרטה שולט בקרב גיבורים: מנהיגים פוליטיים, בנקאים עקומים, מבטחים נוכלים. כלי התקשורת הגדולים לא יספקו ניתוח מלא של האופן שבו ממומנות פעולות החילוץ. הם מתעכבים על פרטים - עצים מסתירים את היער. לדוגמה, השאלה הגדולה שהועלתה בעיתונות הבלגית לגבי מימון הזרמת ההון של פורטיס, שנלקחת לידיה של BNP Paribas, מתנהלת כך: כמה תהיה שווה מניית פורטיס ב-2012 כאשר המדינה מתכוונת למכור את אלו שרכשה? אף אחד כמובן לא יכול לתת תשובה רצינית לשאלה כזו אבל זה לא מונע מהעיתונים להקדיש לה עמודים שלמים. זה נקרא הסחת דעת: הפילוסופיה והמנגנון של פעולת החילוץ אינם מנותחים. עלינו לקוות שבאמצעות ההשפעה המשולבת של אמצעי תקשורת אלטרנטיביים, ארגוני אזרחים, משלחות של איגודים מקצועיים ומפלגות פוליטיות של השמאל הרדיקלי,[7] חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה יראה ויחשוף את הונאה בקנה מידה גדול זה. עם זאת, לא יהיה קל להתמודד עם דיסאינפורמציה שיטתית שכזו.
עם העמקת המשבר תחושת אי נוחות עמוקה תתפתח לחוסר אמון פוליטי בממשלות שביצעו פעולות כאלה. אם המשחק הפוליטי יימשך ללא שינוי גדול, ממשלות הימין הנוכחיות יוחלפו בממשלות מרכז-שמאל שיישמו עוד יותר מדיניות ניאו-ליברלית. באופן דומה ממשלות ימין יחליפו את הממשלות החברתיות-ליברליות הנוכחיות. כל ממשלה חדשה תאשים את הצוות הקודם בניהול כושל ובריקון האוצר הציבורי[8] בטענה שאין מקום להיענות לדרישות חברתיות.
אבל שום דבר אינו בלתי נמנע לעולם בפוליטיקה. תסריט אחר בהחלט אפשרי. ראשית עלינו להדגיש כי ישנה דרך נוספת להבטיח את חסכון האזרחים ולהחזיר את האמון במערכת האשראי. החיסכון יהיה מוגן אם מוסדות האשראי והביטוח הכושלים יולאמו. הדבר מחייב שהמדינה עם רכישת הבעלות תשתלט גם על ניהולם. כדי למנוע שעלות המבצע תחול על הרוב הגדול של האוכלוסייה שאין לה כל אחריות במשבר, על הרשויות הציבוריות לפנות לאלו שהיו אחראים: יש לקחת מהמוסדות הפיננסיים את הסכום הדרוש לחילוץ המוסדות הפיננסיים. נכסים של בעלי מניות גדולים ונושאי משרה בכירים. ברור שזה אפשרי רק אם לוקחים בחשבון את כל הנכסים, לא רק את החלק המופחת בהרבה הכרוך בחברות פיננסיות פושטות רגל.
המדינה צריכה גם להגיש תביעות נגד בעלי מניות ונושאי משרה שאחראים לאסון הפיננסי כדי לקבל גם פיצויים כספיים (מעבר לעלות החילוץ) וגם עונשי מאסר אם הוכחה אשמה. יש להחיל מיסוי גם על הון גדול על מנת לממן קרנות סולידריות למי שנפגעו מהמשבר, בעיקר המובטלים, וליצור מקומות עבודה במגזרים מועילים לחברה.
דרושים צעדים משלימים רבים: פתיחת ספרי חשבונות של חברות, לרבות בפני איגודים מקצועיים, דיכוי סודיות בנקאית, איסור על מקלטי מס החל באיסור על כל חברה להחזיק נכס כלשהו במקלט מס או עסקה עם מקלט מס, מיסוי פרוגרסיבי על עסקאות על מטבעות או נגזרים. , ניטור חילופי כספים וזרימת הון, אין צעד חדש שמטרתו דה-רגולציה / ליברליזציה של שווקים ושירותים ציבוריים, החזרת שירותים ציבוריים איכותיים... ההידרדרות במצב הכלכלי תחזיר לסדר היום את העברת תעשיות התעשייה והשירותים הפרטיים למגזר הציבורי. כמו גם יישום פרויקטים בקנה מידה גדול ליצירת מקומות עבודה.
זה יאפשר לצאת מהמשבר הנוכחי תוך התחשבות באינטרסים של אנשים. עלינו לאסוף אנרגיות כדי ליצור יחס של חוזק השוואתי שיהיה נוח ליישום פתרונות רדיקליים עם צדק חברתי בראש סדר העדיפויות.
תורגם על ידי כריסטין פאנול ובריאן האנט
אריק טוסיין, נשיא הוועדה לביטול חובות העולם השלישי CADTM-Belgium www.cadtm.org, מחבר הספר The World Bank: Critical Primer, Pluto Press / Between the lines / David Philip Publisher, London – Toronto – Cape Town, 2008; הבנק העולמי: הפיכה בלתי נגמרת, VAK מומבאי-הודו, 2007.
[1] הן הממשלות והן ה-EC, שאמורות לפקח על עמידה בקריטריונים של מאסטריכט, נמנעות בזהירות מהנושא. כאשר עיתונאים מתעקשים, דבר שקורה לעיתים רחוקות, התשובה שהם מקבלים היא שלא הייתה אלטרנטיבה אחרת. כמו כן, יש לציין כי בדומה לבנקים הכושלים, הממשלות מבצעות פעולות מחוץ לאיזון או מחוץ לתקציב כדי להסתיר את הסכום המדויק של ההתחייבויות שלהן במונחים של חוב ציבורי.
[2] ניתן להשוות אותו למשבר בו נקלעה יפן מתחילת שנות ה-1990 וממנו היא בקושי יצאה כאשר נפגעה מהמשבר הנוכחי.
[3] ברקליס מפרט סכום זה כך: 238 מיליארד עבור גרמניה, 220 מיליארד עבור איטליה, 175 מיליארד עבור צרפת, 80 מיליארד עבור ספרד, 69.5 מיליארד עבור הולנד, 53 מיליארד עבור יוון, 32 מיליארד עבור אוסטריה, 24 מיליארד עבור בלגיה, 15 מיליארד עבור אירלנד, ו-12 מיליארד עבור פורטוגל.
[4] כמובן שהכסף החדש שיתקבל מהמדינה לא ישמש לרכישת אג"ח אוצר בלבד: הוא ישמש גם לארגון מחדש של הבנקים ולרווח ישיר.
[5] במהלך החודשיים הקודמים בלגיה, אוטריה וספרד לא הצליחו לגבות כספי אג"ח אירו בשווקים הפיננסיים מכיוון שמשקיעים מוסדיים כגון בנקים, חברות ביטוח או קרנות פנסיה היו חמדנים מדי (ראה Financial Times 29 באוקטובר 2008).
[6] הבה נקווה שנוכל להסתמך על חברי פרלמנט שיעשו את עבודתם ועל עיתונאים בכלי התקשורת הגדולים שיהיו מוכנים לפתח ניתוח ביקורתי של הדרך שבה בוצעו פעולות החילוץ עד כה.
[7] הם יכלו בקלות לחשוף את המדומה ולנסות לפעול בתוך הפרלמנט. מכיוון שהם לא עושים את זה, בעוד ברור שהם יודעים שהחוב הציבורי יזנק, זה אומר שהם מנויים לכיוון הנבחר. למעשה הם בחרו באיחוד קדוש, אותו הם ישברו רק לקראת הבחירות.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו