יום העצמאות ה-54 של ישראל תפס אותנו עם מצב הרוח הלאומי שלנו בשפל. הארץ המובטחת הפכה לארץ הבידוק הביטחוני - ארץ שבה אזרחים חוששים להסתובב ברחובות. לראשונה מזה שנים רבות מסתמן גם צל המשבר הכלכלי. משקיעים בורחים והתיירות שהושבתה הפכה לאסון פיננסי-סביבתי חמור. התקשורת הבינלאומית חזרה לסימפוזיון ולסקרי דעת הקהל של פעם, תוך שהיא בוחנת את השאלה כמה זמן ישראל תשרוד, אם בכלל.
ואם לא די בכך, המדינה מצויה במשבר תדמיתי עולמי. מאוסטרליה ועד אמריקה, מפגינים מוסלמים ברחבי העולם (20 מיליון מהם חיים באירופה) חברו לאנטישמים מקומיים כדי ליצור תרכובת רעילה נגד מוסר המאבק של ישראל על גבולות בטוחים.
ראש הממשלה אריאל שרון, שבידד את יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, הביא עלינו בידוד עולמי שכמותו לא הכרנו קודם לכן. כפי שהדברים נראים כרגע, ישראל נמצאת בתלם צבאי ומדיני. כוכבי התוכנית הם שני מנהיגים עקשניים ובעלי ראש שוורים וביניהם 30 שנה של דם רע שמוכנים לגרד זה בזה עד הסוף המר, כמו זוג תרנגולים לוחמים.
וכך, בין הלוויה אחת לאחרת, בין התרעת הפצצה אחת לאחרת, בין מלחמה בקנה מידה קטן למלחמה שמאיימת להפוך לגדולה, אולי החגיגות המסורתיות יימשכו, אבל הלב לא שמח.
אבל האמת היא שהכל לא מאוד חדש בכלל. לאורך 54 שנות קיומה של ישראל, מעולם לא היה יום עצמאות שבו המדינה לא הייתה במצב מלחמה, במידה זו או אחרת. ישראל היא גם המדינה היחידה בעידן זה בעולם שאין לה גבולות קבע או הסכם שלום עם שכנותיה, והיא מאוימת בהכחדה מוחלטת על ידי המדינות הסובבות אותה וארגוני הטרור שהם מאכסנים.
שעות לאחר שדוד בן-גוריון הכריז בשמחה על הקמת מדינת ישראל, פלשו צבאות ערב למדינה החדשה, מתוך כוונה להרוס אותה במכה אחת. כיום, הפלסטינים משלמים את המחיר על השנאה והיהירות של מדינות ערב, שדחו את תוכנית החלוקה ומנעו מהם להגיע למדינה. השטחים שעומדים כעת במוקד הסכסוך העקוב מדם - רצועת עזה והגדה המערבית, כולל ירושלים - היו בידיים מצריות וירדניות במשך 19 שנים. בכל הזמן הזה לא עלה בדעתם להקים מדינה לפלסטינים.
ב-54 שנות קיומנו, לחמנו חמש מלחמות גדולות. בין מלחמה אחת לשנייה, בין התקפות טרור למלחמת ההתשה, מיום עצמאות אחד למשנהו, ידעה ישראל אמברגו נשק אמריקני ל-14 שנים, חרמות ערבים, איום במתקפת טילים רוסית, תקופת צנע קשה. , מצוקה כלכלית ואינפלציה שעלתה ל-450 אחוז.
אבל למרות גודלנו הזעיר, למרות המלחמות והטרור והחרמות, הפכה ישראל למדינה מפוארת, לפלא בעיני העולם כולו, למעשה למעצמה עולמית - מדינה שומרת חוק, מדינה. עם חופש הביטוי, הדמוקרטיה היחידה באזור.
בעוד המדינות הערביות העשירות בנפט שמרו על אחיהם, הפליטים הפלסטינים, סגורים במחנות במשך עשרות שנים, ישראל, עם אוכלוסייה של 600,000, קלטה מיליוני ניצולי שואה, פליטים יהודים מארצות ערב ויהודי ברית המועצות. אף מדינה אחרת לא הכפילה את אוכלוסייתה פי שבעה תוך פרק זמן קצר כל כך. לקח 20-30 שנה עד שמנהיגים ערבים מסוימים התחכמו והבינו שאין לחסל את ישראל בכוח, שאנחנו כאן לתמיד, עם רוב מוחץ שמאמין בעקרון של אדמה תמורת שלום, כל עוד יש צד אחר התכונן לדבר במקום לירות ולהפציץ.
אבל לישראלים יש את הנטייה המאניה-דפרסית הזו. כשהדברים טובים, האופוריה שלהם עולה בשמיים והם חושבים שהם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים - כמו לבנות יישובים בשטחים. כשהפיצוץ הבלתי נמנע מגיע, הם אדונים בהוצאת קיטור, ובוכים כאילו זה סוף העולם.
עבור מדינה שהתנדנדה הלוך ושוב בין גבוה לנמוך מיום היוולדה, זה רק עניין של זמן עד שנתאושש שוב ונחזור לעניינים. או שאמריקה תיכנס בשתי רגליים, נחתום על הסכם הפסקת אש ונתחיל במשא ומתן, ערפאת גורש, שרון מודח או ששני המנהיגים הולכים הביתה.
מה שלא יקרה, כפי שאומר הטייס בבדיחה המפורסמת, לא נישאר באוויר.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו