מי יודע איך הדברים נפלו בחום המאובק הלוהט באבו גרייב. אלוהים יודע, אבל כנראה שהם לא מיזוג אוויר בכלא כזה. וכשסולות החול וחומות הכלא כל כך גבוהות המקיפות את המקום, לא נראה הרבה סיכוי לבריזה מתקררת.
במסגרת זו, יש להודות במידה מסוימת של סקרנות כיצד Pfc. לינדי אנגליה ו-Spc. צ'רלס גרנר התאהב במקרה, אם בכלל התאהב. אולי היה אלמנט של "הנסיבות הקשות מביאות אתכם ביחד". אולי זה היה יותר מסובך; אולי יותר פשוט...
עובדה היא שאיפשהו בתקופה שגרנר ואנגליה צילמו את עצמם מחייכים לאיברי המין של האסירים העיראקים עם הברדס, מסדרים אותם בפירמידות עירומות או שמים רצועות כלבים על צווארם, נראה שמשהו אחר התרחש. לפי עורך דין המשפחה של אנגליה במערב וירג'יניה, אנגליה נמצאת בחודש החמישי להריונה עם הילד של גרנר.
שלי, שלי: הכיבוש של סיפור האהבה הראשון של עיראק.
בהתחשב במבנה הכיבוש, אין זה מפתיע שהוא נראה כך.
אבל צריך להודות ששורה של שאלות מציפות את הדמיון ומעוררות עוד יותר סקרנות. שאלות כמו: מה הילד יגיד כשהוא יהיה מספיק גדול לשאול את הוריו למה כולם מכירים אותם? או מה יקרה ברגע שהוא/היא יהיו מבוגרים מספיק כדי לחשב את החודשים לאחור בניסיון לחקור באיזו סביבה הוא/ה נולד? או איך הוא/הוא יהרהר בחוסר אמון בניסיון להשלים עם החיוכים והאגודלים האגודלים הידועים לשמצה של הוריו/ה? או האם אנגליה עצמה תפסיק לעשן במהלך ההיריון שלה, לאור הלחץ שהיא נמצאת בו, (שלא לדבר על הטבק הזול הזמין בצפון קרוליינה, בעוד היא ממתינה ליום שלה בבית המשפט הצבאי בפורט בראג)? אולי היא לא מעשנת בכלל, והסיגריה הייתה רק אביזר מלכתחילה?
אולי השאלות האלה כבר החלו להציב את עצמן בפני גרנר ואנגליה. אבל גם אם הם עדיין לא הגיעו לשם, אפשר להיות בטוחים שהם יגיעו לשם בבוא העת. בסופו של דבר, אלו שאלות שרק הם יכולים לענות עליהם, ובוודאי אף אחד לא מקנא בהם בעניין הזה.
עם זאת, משקלה של עוד קבוצת שאלות לא נעימה מציב את עצמו כמו ענני הדם המצטברים המתפזרים בשקט במים שקטים.
מדוע, למרות העובדה שישראל והעיתונות הישראלית נוטלות את החירות להגיב על כל דבר, החל ממדיניותה של אמריקה בעיראק ועד הבחירות הקרובות בארה"ב, כאילו היו נושאים פנימיים, שתיקה מחרישת אוזניים נשמעת היום על פני הבלתי נראים גבולות שנקבעו על ידי סייקס ופיקוט ב-1915, בין עיראק לפלסטין? מדוע לא נשמע אף ציוץ מישראל בנוגע לשערוריית העינויים בארה"ב, שכמו ריח זבל פרות, לא ייעלם, נדמה ולו לשנייה - כאילו היא מקור אינסופי של שניהם חוסר אמון וגועל נפש?
האם יכול להיות שזה קשור לעובדה שעינויים נהוגים באופן שגרתי בבתי הכלא הישראלים נגד עצירים פלסטינים מאז הכיבוש ב-1967? או שבשנות ה-1970 למשל, ישראל השתמשה באופן שגרתי בעינוי הלם חשמלי? או שבשנות ה-1980, בית המשפט העליון בישראל אישר את השימוש במה שהוא כינה "לחץ פיזי מתון"? או שלאחרונה, אותו בג"ץ חזר בו מהסנקציות שלו על חלק מהצורות הללו של "לחץ פיזי מתון", אך עדיין סובל את המשך השימוש במכות, הזרקת אור בוער לוהט לתוך עיניהם ופניהם של עצורים מטווח קצר, שינה. קיפוח, בידוד, כבילה כואבת, והכרחת אסירים להישאר בתפקידים מייסרים לפרקי זמן ארוכים? האם מישהו שקל את העובדה שמכיוון שהטכניקות של ישראל נועדו לגרום לכאב מרבי תוך מזעור פגמים פיזיים, מענים ישראלים חייבים כעת להסתכל על עמיתיהם האמריקאים ככאלה חובבניים? האם מישהו כבר קיבל קטלוג של הציוד והאביזרים של עינויים "מקצועיים", שלפי אמנסטי אינטרנשיונל, ישראל היא בין המובילות במכירה בשוק החופשי?
מאז החל הכיבוש ב-1967, לא פחות מ-106 פלסטינים מתו במתקני המעצר והחקירה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". יתרה מכך, מאז 1967 למעלה מ-600,000 פלסטינים מוחזקים בבתי הכלא הישראליים לתקופות שנעות בין שבוע לחיים, על פי ההערכות 80% מהם עברו עינויים.
כל זה מתרחש במרכזי החקירות המוכרים "מעל הקרקע" באשקלון, פתח תקווה, גוש עציון, ג'למה, או מוסקוביה הידועה לשמצה בירושלים. בתי הכלא הללו זוכים לפחות לביקורים של הצלב האדום, גם אם זה לא מפסיק את השימוש בטכניקות אלו.
כמובן שזה מחוויר בהשוואה לרקורד של מתקן 1391, שנמצא אי שם בין חדרה לעפולה. על אף שרק לאחרונה הוכר בפומבי כי מתקן 1391 קיים, ממשיך להיות מוסר מהמפות ועם צחצוח אוויר מתצלומי אוויר. זה המקום שבו חוקרים ישראלים אומרים לאסיריהם שהם "על הירח", או "בהונולולו". אחד האסירים לשעבר טוען שהוא נאנס פעמיים - פעם אחת על ידי גבר ופעם אחת עם מקל. אסירים לשעבר אחרים תיארו כיצד הופשטו אותם לחקירה, כוסו את עיניהם ואזוקים בזמן שמקל נלחץ על ישבנם כאשר איימו עליהם אונס.
אלה שמחפשים רמזים לגבי מה שעשוי לצוץ בקרוב מהסיפורים של בתי הכלא המנוהלים על ידי ארה"ב בעיראק, עשויים למצוא כאלה על ידי הפניית מבטם לשיטות ישראל עם אסירים פלסטינים וערבים במהלך 56 השנים האחרונות. והם, כפי ששר ההגנה האמריקני ראמספלד נתן לנו אזהרה מוקדמת, לא סביר שיהיו מחזה יפה.
באשר לאלפי הקורבנות הפלסטינים של העינויים הישראלים, עידן הווידאו הדיגיטלי הגיע מאוחר מדי: הבנאליות של פרקטיקות העינויים השגרתיות של ישראל כל כך ממוסדות, עד שהן כמעט ולא גוררות את החשש של "הסקנדל האמריקאי הנוכחי".
אבל שוב, למה זה קשור לאמריקה בכלל? מדוע כל כך הרבה מאמץ ותשומת לב מוקדשים להבנה של "איך זה קרה" או "מדוע זה התרחש"?
האם אלו באמת השאלות המתאימות לשאול לאחר ש-1.5 מיליון עיראקים (חצי מיליון מהם היו ילדים) מתו בגלל 12 שנים של סנקציות שהוטלו על ידי האו"ם? או לאחר שלפחות 10,000 אזרחים עיראקים נהרגו במהלך הכיבוש האחרון הזה בלבד?
בעוד המומחים והפוליטיקאים ממהרים "לשלוט בנזק", עסוקים במה שזה עשה ל"תדמיתה של אמריקה", איפה הם אלה שחשבו על האישה העיראקית שזיהתה את גופתו של בעלה העירום עם הברדס, למרות שלא יכלה לראות הפנים שלו?
כאן טמון הפשע והצביעות הסופיים של הכיבוש הזה, ושל כל שאר הכיבושים שחושבים שהם חסינים מההיבריס וגורלות המפעלים הקולוניאליים הקודמים: המנטליות הקולוניאלית שמטפחת את הדה-הומניזציה הגזענית של הערבים, ואשר מקלה לאחר מכן על עינויים של עיראקים ופלסטינים. , כבר מזמן עשה דה-הומניזציה של המתיישבות בעצמו. ואף מפעל קולוניאלי אינו חסין לכך, למרות יתרונות הכוח האסימטריים האדירים שהוא נהנה ממנו בצורה כה מרושעת.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו