בשבוע שעבר ירה הקומיקאי מייקל ריצ'רדס סבב של כינויי גזעים זועמים לעבר כמה צעירים שחורים שפגעו בו במועדון קומדיה בלוס אנג'לס. רק שבוע לאחר מכן, שון בל, חתן לעתיד בן 23 ושני חבריו (כולם שחורים) נורו על ידי חמישה שוטרים בלבוש אזרחי בניו יורק שחשו צורך לירות יותר מ-50 יריות בסך הכל לעבר השלושה. גברים לא חמושים שחגגו את נישואיו הקרבים של בל. למרות שחלקם אפיינו את הטבח כ"זהות מוטעית", השלושה היו צעירים ללא ספק, שחורים ונחשבו מאיימים - אפילו בלי להחזיק נשק. כנראה שהצעירים האלה לא היו צריכים להיות חמושים כדי להיחשב מסוכנים.
כשמשמיעים שוב את הסרטון של סבב הטענות הבלתי פוסק של ריצ'רדס המכוון למתיחות בקהל, אי אפשר שלא ליצור הקבלות לאחד השוטרים שירה בנשקו 31 פעמים, תוך שהוא רוקן שני מגזינים מלאים לעבר שלושה שחורים לא חמושים. גם הוא כנראה הרגיש מאוים מאוד. נראה שלגזענות אין הטיה חופית והזעם והזעקה הציבורית שפרצו בעקבות "החלקת הלשון" של ריצ'רדס היו מחרישות אוזניים ובהחלט מוצדקות. ובכל זאת, אחרי כל הביקורת ושידורי הווידאו הרבים שהודבקו בטלוויזיה ברשת, ריצ'רדס, בראיון עם מנחה התוכנית דיוויד לטרמן, מתעקש ברצינות 'אני לא גזעני' - כאילו זו השאלה היחידה שמעוררת דאגה. מושבעים, בדרנים, פעילים ועיתונאים מבלים שעות בהצגת השאלה 'האם הוא גזעני?' ומפנים בזהירות את האצבע לכיוון האשם, והספקולציות רבות אם הקריירה של ריצ'רד הסתיימה או לא.
למה? כי באמריקה אנחנו לא סובלים גזענות גלויה. אין סיר, אין מילים כאן. לא משנה שבתי הכלא שלנו מלאים באופן לא פרופורציונלי בגברים ונשים שחורים, שבתי ספר המשרתים בעיקר קהילות שחורות וחומות נשארים בחוסר צוות וממומנים ושבמחקר אחר מחקר, מתגלה שאנשים צבעוניים מקבלים טיפול בריאותי נחות, הזדמנויות תעסוקה ורבים. מיועדים לחיות בעוני כל חייהם.
אז מה בדיוק למדנו מהתקלות בשבועות האחרונים? למדנו שאחרי שקומיקאי לבן, עשיר, מהיר חושים ואהוב חש מאוים על ידי כמה צעירים שחורים שחורים, הוא הושיט את ידו בתיק הכלים הקומי שלו ושלף את הסיכה מתוך רימון מילולי טעון גזעני והשליך אותו למרפסת. המחאות המתנצלות של ריצ'רדס על לטרמן מעידות על ההכחשה ההמונית שמדביקה את כל המדינה הזו - במיוחד את אמריקה הלבנה. אנחנו מנידים בראשנו בתדהמה כאילו מה שטמון בריצ'רדס לא חי בתוך כולנו. כאילו איכשהו, הבעיה היא "שם" ותודה לאל שהיא לא חיה בי.
אם זה היה נכון, סביר להניח ששון בל (ואלפים כמוהו) היה נהנה מירח הדבש שלו במקום להיקבר מטר מתחתיו. לאחר צפייה בסרטון של הריצ'רדס מספר פעמים, נראה היה שהוויטריול אורב ממש מתחת לפני השטח - וזה כמובן היה. כי שם נמצאת הגזענות עבור רובנו - ממש מתחת לפני השטח. ממש מתחת לפני השטח, בדרכים שבהן אנו אוחזים באופן אינסטינקטיבי את הארנקים שלנו ברחוב כשגבר שחור ניגש אליו, כשאנחנו לבד במעלית או כשאנחנו קוראים את הכותרת האחרונה על מה שמכונה בדרך כלל "שחור על שחור". פֶּשַׁע'.
אם רק היינו מודאגים פחות מהתיוג 'גזען'
ומודאגים יותר מהנזק המערכתי והמוסדי שנגרם לאנשים צבעוניים על בסיס יומי. אולי אז נוכל להפוך את הזעם והזעם שלנו על קנאות גלויה ואלימות למשהו משמעותי. אולי אפילו משהו שימנע מצעירים חפים מפשע למות בידי אלה שנשבעו להגן עלינו - כולנו.
מתי נבין שההתפרצויות האלה - כמו זו שריצ'רדס הציג בשבוע שעבר - הן סימפטומטיות ולא אופייניות למשהו הרבה יותר עמוק? שהמילים שהקיא על הקהל שלו מאוד קשורות ל-50 היריות הקטלניות שנורו לעבר שון בל וחבריו. אם רק היינו יכולים לצאת מנקודת הנחה שכן, כמובן שמייקל ריצ'רדס הוא גזעני - וכך גם רוב האנשים הלבנים. אי אפשר להתחנך בחברה שבה העליונות הלבנה היא אחד העקרונות המכוננים ולא לעסוק ברעיונות גזעניים. זה טבוע עמוק מדי בשביל שמישהו מאיתנו יוכל להתפאר בחסינות. פשוט בלתי אפשרי.
אם נוכל איכשהו לתפוס את התפיסה שרק במידה שנכיר ונגלה את התפיסות הגזעניות הטמונות בכולנו - לרוב ממש מתחת לפני השטח - נהיה "פחות גזענים". אם כן, אולי נוכל יום אחד ליצור את המתאם בין מילים שפוצעות לכדורים שהורגים.
[Molly Secours היא סופרת/יוצרת/דוברת ומנחה שותף תדיר ב-'Behind The Headlines' ו-'FreeStyle' ב-88.1 WFSK בנאשוויל, TN. האתרים שלה הם mollysecours.com ו-myspace.com/mollysecours.]
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו