אם מדברים על החיים כבייבי בומר בגיל העמידה, דמותו של ג'ף גולדבלום בלהיט מ-1983, החברים של אלכס, מצהיר כי "רציונליזציות חשובות יותר ממין. עבר שבוע בלי אחד?" הוא יכול היה לדבר גם על תגובתם של ליברלים חלשים להחזרה הכושלת של מושל ויסקונסין סקוט ווקר.
רציונליזציות עפו באוויר לאחר שווקר הקפיץ את הדמוקרטים טום בארט בשבע נקודות בבחירות מיוחדות שנערכו ב-5 ביוני. נקודות השיחה הליברליות והאיגודיות גינו את שטף הכסף מבחוץ שנפח את חזה המלחמה של ווקר ליותר מ-30 מיליון דולר, כמעט פי 10 מהגודל של המתמודד שלו. חיילי הקרקע בוויסקונסין הטיפו מפלגה דמוקרטית קשוחה ואובמה נעדר בפעולה. הבלוגוספירה הליברלית התמלאה בהאשמות על זיוף קולות.
אחרים ניסו להצביע על יתרון שבע נקודות של אובמה על פני רומני בסקר היציאה של מצביעי החזרה; עלייה באחוז מצביעי האיגוד בהשוואה לבחירות למושל בוויסקונסין ב-2010; ומכונת יציאה מההצבעה שנבדקה בקרב לנובמבר (למרות שהיא לא סיפקה לבארט).
בכנס אומת Netroots ימים לאחר הריקול, הספין השתחרר סוף סוף מהמציאות. הארי וייסברן מ"מפלגת הג'וב" טען שהבחירות היו ניצחון מכיוון שהדמוקרטים חרקו רוב של 17 מול 16 בסנאט של המדינה לאחר שהפילו מושב אחד. אבל, בעוד שהדמוקרטים עלולים להקהות את ההתקפות הקיצוניות ביותר של ווקר, אין להם כוח לבטל את הפגיעה בזכויות ארגון העבודה והרווחה החברתית שהובילה את מרד ויסקונסין בפברואר 2011.
התירוצים והספין די מופרעים. כן, הכסף חשוב. כן, הוועדה הלאומית הדמוקרטית הייתה קמצנית. כן, אובמה גייס ציוץ בודד ובארט סירב לנקוט עמדה לגבי החזרת זכויות המשא ומתן הקיבוצי. אבל כל זה לא משנה את העובדה שווקר ניצח בעיקר בגלל שהיה לו חזון, מרושע ככל שיהיה, והוא כרת ברית עשירה/עניה שתמכה בו. בארט הפסיד כי הוא לא עמד לחינם, כי המפלגה הדמוקרטית מתנערת מעבודה מאורגנת, כי העבודה נסוגה מפוליטיקת הרחוב גם כשידם על העליונה, וכי הפרוגרסיביים מבלבלים בין בחירות לתנועות.
הליכוןהעוגה של העוגה היא מיקרוקוסמוס של מדוע הפוליטיקה האמריקאית נוטה ימינה יותר ויותר משנה לשנה ומדוע הפרוגרסיביים והאיגודים שוקעים לחוסר רלוונטיות. ההחזרה היא גם מחקר על הנתיבים שלא נלקחו עבור מרד ויסקונסין וכיצד תנועות חברתיות יכולות להיקבר בבית הקברות של המפלגה הדמוקרטית.
ברית עשירים-עניים
מייק מקייב, מנהל קמפיין הדמוקרטיה של ויסקונסין, קבוצה לא מפלגתית שעוקבת אחר כסף בפוליטיקה של המדינה, טוען שהסוד מאחורי הניצחון של ווקר - ועשרות שנים של הצלחה ימנית ברחבי הארץ - הוא "ברית עשירה-עניה של פרברים אמידים ומחוזות כפריים עניים. ”
מקייב אומר שבשנת 2010 "ווקר נשא את 10 המחוזות העניים ביותר במדינה בהפרש של 13 אחוזים", שבעבר היה דמוקרטי אמין. הוא אומר, "הרפובליקנים משתמשים בנושאי טריז כלכליים חזקים כדי להשפיע רבות. הם נכנסים למחוזות כפריים ואומרים, יש לך פנסיה? 'לא' ובכן, אתה משלם על שלהם, הכוונה לעובדי המגזר הציבורי. יש לך שירותי בריאות? 'לא.' ובכן, אתה משלם על שלהם? מקבלים תוספות שכר? 'לא.' אתה משלם על שלהם."
התרחיש היה שונה בהרבה לפני 50 שנה, מסביר מקייב. "הדמוקרטים זוהו עם תוכניות כמו ביטוח לאומי, חוק GI וחשמול כפרי. אנשים יכלו לראות יתרונות מוחשיים. היום הם שואלים, 'האם הממשלה עובדת בשבילנו?' ולעתים קרובות התשובה שלהם היא לא. הם רואים בשלטון עקום ומושחת. הם חושבים שאם הממשלה לא עובדת בשבילנו, בואו נשאיר את זה כמה שיותר קטן".
הזלזול בעובדי ציבור צץ הרבה מעבר לוויסקונסין. בקלפיות אחרות ב-5 ביוני, המצביעים בסן דייגו ובסן חוזה העבירו ברובם המכריע הצעות לצמצם את הפנסיה לעובדי ציבור. בעוד שהצעדים הם בעלי חוקיות מוטלת בספק, משום שהם משפיעים על עובדים נוכחיים בחוזה לא רק על עובדים עתידיים, השוליים של 30 עד 40 אחוזים חושפים שהימין פוגע בשכר עם האסטרטגיה שלו להאשים את עובדי הממשלה במשבר הכלכלי.
בדיקה עצמית בלתי חוסכת יכולה לחשוף כיצד עובדי ציבור לוהקו כאויב מספר אחד. חזקים כמו ההון, התקשורת המרכזית והמדינה, תנועות השמאל ותנועות העבודה צריכות לחפש בהיסטוריה שלהן את שורשי הכישלונות שלהן, כמו גם פתרונות אפשריים.
סטיב ברנס מרשת ויסקונסין לשלום וצדק מרחיב את הטיעון שאנשים רבים תופסים תועלת מועטה משירותים ציבוריים. לדבריו, תושבי ויסקונסין שאינם עובדי עירייה ואינם נהנים מ-Badger Care, מערכת ה-Medicaid של המדינה, נוטים "להסתכל על המהומה על הקיצוצים בתקציב של ווקר ולחשוב שזו תגובת יתר". ברנס אומר שהמחשבה שלהם היא, 'בטח, היו חתכים, אבל הכבישים עדיין סלולים, מים עדיין יוצאים מהברז, והילדים שלי עדיין חוזרים הביתה מבית הספר כל יום עם שיעורי בית וספרי לימוד. בטח היה לא מעט שומן בתקציב שאפשר היה לקצץ אותו כל כך "חמור" ללא השפעה נראית לעין על השירותים הציבוריים'".
לדעתו של ברנס, "רוב מצביעי ווקר לא הונעו מאימה כלפי מדיסון או לאיגודים או לעניים. זה יותר אדישות כלפי אנשים שאתה לא מכיר באופן אישי, התנתקות כללית מהפוליטיקה ואובדן תחושת הקהילה שחולפת מעבר למשפחה ולחברים הקרובים שלך".
לרגע נוצץ, מרד ויסקונסין עורר תקווה שיום חדש מתעורר בנוף העקר הזה שיחיה את העבודה, הפוליטיקה והחברה. צ'ריטי שמידט, דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון ונשיא שותף של איגוד עוזרי ההוראה שם, אומרת שההתקוממות פרצה דרך "כיוון שהיא עברה מעבר לאינטרסים של העבודה המאורגנת כדי לטפל בשירותי בריאות לכולם, זכויות הצבעה, מימון ונגישות לחינוך, זכויות דיור, זכויות הגירה וכדומה".
מעבר לאחדות הפוליטית, מאט רוטשילד, עורך המדיסון מבוסס מתקדם מגזין, מכנה את המרד היסטורי. "הייתה לנו עצרת המונית המתמשכת הגדולה ביותר לעובדי המגזר הציבורי בהיסטוריה של ארצות הברית וכנראה העצרת ההמונית המתמשכת הגדולה ביותר לעובדים מאז שנות ה-1930". לא פחות חשובה, ממשיך רוטשילד, הייתה "אווירת הקרנבל. לא היה רק זעם, לא היה רק כעס, הייתה צהלה. הייתה יצירתיות, הייתה פיקחות והיה כיף... הייתה יותר שמחה מאשר כמעט בכל מחאה אחרת שהייתי בה".
המרד הוציא אבק מעל טקטיקה ישנה עד הסוף: הכיבוש. עוזרי ההוראה של UW-Madison הביאו את הכדור, מסביר שמידט זה התחיל בוויסקונסין, בעריכת מארי ג'ו בוהלה ופול בוהלה. לאחר שווקר הציג את "הצעת החוק לתיקון התקציב" שלו, ב-10 בפברואר 2011, עוזרי הוראה ערכו פעולה ליום האהבה נגד התקציב בקפיטול ותיאמו עם קבוצות עובדים שארגנו מסע דפיקות בדלתות במחוזות הסנאט הרפובליקני בסביבות מדיסון כדי לדרוש שימועים פומביים על החשבון. ואז ב-15 בפברואר, אומר רוטשילד, מורי בית הספר הציבורי של מדיסון "ערכו פגישת חירום של כל החברים. כולם עשו הצבעה דמוקרטית כדי לומר שאנחנו הולכים לצאת לשביתה לא חוקית בארבעת ימי הלימודים הקרובים". באותו לילה, עוזרי הוראה וסטודנטים נושאים מזון ושקי שינה עמדו במחנה בתוך הקפיטול כדי לספק מקור מתמשך של עדות נגד הצעת החוק של ווקר בדיונים בחקיקה. ניסיון למחוק עדות פגע והחל כיבוש בניין הקפיטול שנמשך שבועות ארוכים.
רוטשילד אומר, "יותר ממה שההתקוממות הגיאוגרפית הייתה התקוממות פסיכולוגית שהיא חוללה במוחם של אנשים ברחבי הארץ". המרד כבש את הפרוגרסיבים ואת השמאל בגלל שזו הייתה התנגדות דמוקרטית המונית. הלייבור התריס נגד הסמכויות המוצבות נגדם. הכיבוש שמר על העניין באור הזרקורים במשך שבועות. ההמונים התרבו מאלפים לעשרות אלפים. האוויר זלזל מדברים על שביתה כללית.
זה נראה הצעד ההגיוני הבא, אבל מעטים חשבו שמדיסון יכולה להצליח a הסתלקות המונית. אלן ראף, מרצה לשעבר להיסטוריה של ארה"ב ב-UW-Madison, מבטל שביתה כללית כעוגה בשמיים, אך מודה, "אם מנהיג איגוד מקצועי אחד היה הולך בעקבות המורים וקורא לשביתות סולידריות או להישאר בחוץ, אפילו בהיעדר שביתה כללית, אז השטח הפוליטי והחברתי היה שונה בהרבה".
שמידט מפרט את הגורמים מדוע שביתה כללית הייתה מוקדמת מדי, החל מ"היעדר תשתית לוודא שילדים מטופלים ולמשפחות יש כסף למצרכים ולחשבונות" ועד לצורך ב"דמוקרטיה מהשורה הראשונה" ו"רשתות חזקות של תמיכה עם קבוצות קהילתיות" ל"תלות יתר בדמוקרטיה הייצוגית ובבתי המשפט כדי לפתור את הבעיות שלנו". אבל אמביוולנטיות מתגנבת להערכתה. שמידט מציין כי פדרציית העבודה באזור מדיסון "אישרה נקיטת צעדים להתכונן לשביתה כללית", אומר שמידט, "זו תעלומה עבורי מדוע התנועה לא פתחה בשביתה כללית ובמקום זאת נכנסה להחזרה".
חלופות להיזכרות?
רוטשילד טוען שהיו חלופות מוכנות. "היתה יכולה להיות מגפת שפעת כחולה מתגלגלת שבה עובדים במקצוע אחד אחרי השני מתקשרים לחולים. הייתה יכולה להיות עבודה לפסוק, רק לעשות את המינימום המינימלי שהחוזה דורש. אבל שום דבר מזה."
ראף מטיל את האשמה על מנהיגי העבודה ש"התרגלו מדי לאיגוד עסקים ופוליטיקה כרגיל וחוששים מדי מעונשים שהיו נובעים מפעולה המונית". הוא מציע שגם לפסיכולוגיה היה תפקיד: "היתה הערכה כללית בקרב המוני האנשים שנכחו בקפיטול לנורמות וסמכות מבוססות כמו הדמוקרטים, למנהיגי איגודים מקצועיים, למשטרה."
רוטשילד מוסיף כי מנהיגי העבודה המקומיים "לא הבינו את הכוח שהיה קיים באותם מספרים עצומים. אני חושב שהם לא רק הופתעו, הם פחדו מהמחאה בגודל הזה שהם לא יכלו לשלוט בהם ואולי ללכת לכיוון שהם לא היו רוצים. לא הייתה להם תוכנית אסטרטגית למרד הזה". הוא מאשים רק קומץ של מנהיגי פועלים ואנשי המפלגה הדמוקרטית בהפניית האנרגיה לבחירות. "הם לא סקרו את חברי האיגוד הרבה פחות סקר את הקהל כמו במקצועות. לא היה התכנסות של רגשות וגישות מלמטה. הכל היה מלמעלה למטה".
כל המשקיפים שעמם דיברנו אמרו שהריקולים היו בלתי נמנעים, אבל הם שאבו את החמצן מהארגון הבסיסי. שמידט רואה את השניים משלימים: "יש להשלים את האסטרטגיה האלקטורלית עם בניית תנועה ופעולה ישירה".
ראף אומר שהתנועה נסחפה לקראת בחירות כי לא היה עמוד שמאל חזק שהציע אלטרנטיבה בת קיימא. הוא אומר שזה נובע בחלקו מ"רעיון ויסקונסין" בן המאה. למרות שהוא נחגג על קידום רפורמות חברתיות מתקדמות, דמוקרטיה עממית ושקיפות בממשל, רוף טוען שהוא פגום אנושות מכיוון שהוא מבוסס על העיקרון ש"אין קונפליקט מובנה בין הון לעבודה. הכל אפשר לתווך". מכיוון שעבודה יכולה להיות כביכול להשתלב בקפיטליזם, אומר רוף, זה הרס איגודי לוחמה עממיים במשך עשרות שנים, אשר בתורו גזל ממוסדות ופעילים את הניסיון והזיכרון של "איגוד מאבק, לוחמנות וארגון".
רוטשילד מהדהד זאת, "הרבה איגודי עובדים הפכו לטרשתי. אחוז זעום מהאנשים מופיעים בישיבות או מעורבים באיגוד. בהפגנות הגדולות, אנשים היו אומרים, 'אני חבר באיגוד כבר 10 או 15 שנים אבל אף פעם לא באמת הייתי מעורב באיגוד שלי'".
עבור שמידט, התשובה לפוליטיקה הכושלת כרגיל יכולה להימצא בתנועת פועלים "שקמה לתחייה על ידי עובדים מהשורה הראשונה, שחייבים לבנות מחדש את הדמוקרטיה הפנימית וקשרים חזקים יותר עם בעלי ברית בקהילה במאבק הגדול יותר למען צדק כלכלי וחברתי". מבחינה טקטית, היא מוסיפה, על העבודה "לשמור על תוכנית של פעולה ישירה מהפסקת דיוני חקיקה והצבעות ועד לשבתות בקמפוסים ובקפיטולים למחאה על בנקים ותאי מסחר ועד כיבוש המרחבים הציבוריים והבתים שלנו תחת עיקול".
יחד עם זאת, שמידט מציין שעבודה יכולה להיות ביטול משלה. לדבריה, חלק ממנהיגי העבודה טיפחו קרעים במרד כי "המסר של משא ומתן קיבוצי ומעמד הביניים הפך לדומיננטי" על חשבון הכללת כל מגזרי החברה - עניים, קשישים, מהגרים וילדים.
זה מעלה את השאלה האם איגודי עובדים מסוגלים להפוך את עצמם מחדש ככוח מודע של מעמד הפועלים. רוף אומר, "אתה צריך גורמים שמאליים לאיגודים. אבל הדילמה היא שאין מפלגות שמאל אמיתיות שיכולות להיות להן השפעה היסטורית או חומרית ברמה הלאומית. תודעת איגודי עובדים היא לא בהכרח תודעת עובדים. הטיעון להצלת מעמד הביניים הוציא חלקים שלמים ממעמד הפועלים".
רוברט פיץ', המחבר המנוח של סולידריות למכירה, הפליל את הצורה המודרנית של האיחוד כאשם בדעיכת העבודה. הוא תיאר איגודי עובדים כ"אחוזים" שנפגעו מ"שחיתות וקיפאון". בראיון משנת 2006 אמר פיץ' כי "תנועת העבודה האמריקאית מורכבת מ-20,000 איגודים מקומיים אוטונומיים למחצה. כמו הווסלים הפיאודליים, מנהיגים מקומיים מקבלים את סמכות השיפוט הבלעדית שלהם מארגון ברמה גבוהה יותר ומעבירים חלק מהחובות שלהם. החברים הפשוטים הם כמו הצמיתים שמשלמים דמי חובה ובאים עם השטח. ראשי האיגודים שולטים במשרות - משרות צוות או גיוס משרות באולם - מטבע התחום הפוליטי. אלה שמקבלים את העבודה - הלקוחות - מחזירים את נאמנותם הבלתי מותנית. פוליטיקת הנאמנות מייצרת, באופן שיטתי, קטבים של שחיתות ואדישות. המיעוט המיוחס שהופכים את האיגוד לעסק האישי שלו. והרוב המכריע שמתעלם מהאיגוד כלא עניינם".
פעיל האינטלקטואל והעבודה הקנדי סם גינדין הולך רחוק יותר, וטוען שלאיגודי עובדים בכל צורה שהיא אינם בעלי "אינסטינקט כלפי המהפכן". מדבר עם היומן פלטיפוס, הוא אמר, "איגודים יכולים להיות מעורבים ברגעים רדיקליים, אבל הם בהחלט לא מסוגלים לחולל מהפכה בעולם בהיעדר שמאל... תודעה מעמדית דורשת ארגון מעבר אפילו לאיגוד הרדיקלי ביותר". השאלה היא כיצד "לבנות תרבות שבה סוציאליסטים יכולים להשפיע על עובדים מהשורה הראשונה מבלי להניח שהקו בין ארגונים פוליטיים לאיגודים אינו אמיתי והכרחי? אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל בהערכת הגבולות של האיגודים, אבל גם את הפוטנציאל. מצד שני, צריך שמאל מעבר לאיגודים, שמאל שמעלה שאלות שלא היו מטופלות אחרת".
בכתיבה ב-Truthout, הכלכלן ריק וולף מאתר רגע אחד כזה של פוטנציאל בשפל הגדול. וולף מסביר, "מדוע הקריסה של הקפיטליזם בשנות ה-1930 השפיעה על העובדים בצורה כל כך שונה ממה שקורה במשבר הנוכחי? אז, האינטרסים של העובדים קודמו על ידי ברית רבת עוצמה שתיאמת שתי קבוצות של ארגונים הפעילים בשני פלחים שונים בחברה. בעל ברית אחד, הקונגרס של ארגוני התעשייה (CIO), בנה איגודי תעשייה חזקים כדי להתעמת עם מעסיקים בעבודה לגבי עבודה, כוח והכנסה שם. ה-CIO השיג את המניע הגדול ביותר לארגון האיגודים בהיסטוריה של ארה"ב; לא היה דבר כזה לפני כן, וגם לא היה דבר כזה מאז. בעלת הברית האחרת, המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות, עבדו בעיקר בקהילות מגורים ובתנועות חברתיות ותרבותיות, כמו גם בפוליטיקה בכל המרחבים הציבוריים של החברה. ה-CIO דרש עסקה טובה יותר עבור אנשים בעבודה בתוך הקפיטליזם. הסוציאליסטים והקומוניסטים דרשו ונלחמו למען שינוי חברתי בסיסי למערכת חלופית שתעשה טוב יותר מקפיטליזם עבור רוב האנשים".
וולף מצביע על שלושה שיעורים להיום. "איגודי עובדים מצליחים יותר במשא ומתן במקום העבודה כאשר מעסיקים צריכים לדאוג שסירוב להתפשר עלול לחזק תנועות אנטי קפיטליסטיות. איגודי עובדים פחות פגיעים לביקורת, שכן הם דואגים רק לחבריהם שלהם, כאשר הם קשורים באופן רציף וברור לארגונים הנאבקים למען חברה טובה יותר לכולם. סוציאליסטים וקומוניסטים בנו את הקשרים והתודעה הקהילתית שערערו והביסו טיעונים פרו-עסקיים נגד כונני איגודי ה-CIO" ותוכניות חברתיות של ניו דיל.
במבט לאחור על ההיסטוריה הזו, בת כמעט מאה שנה, המשימה עשויה להיראות בלתי עבירה. גינדין מציין שמרקסיסטים רבים "התאכזבו מהכישלון להילחם למען דברים גדולים יותר, כישלון שסימן את תנועת העבודה כבר יותר מרבע מאה." גינדין אומר שכתוצאה מכך, כאשר הניאו-ליברליזם החל לתקוף עובדים לפני יותר מ-30 שנה, הם "הגיבו לבעיות חברתיות על ידי לקיחת האחריות באופן אישי. במקום להבין את הקפיטליזם כבלתי מסוגל מבחינה מערכתית לייצר עולם של שוויון או צדק או חופש מורחב, תודעה שתצטרך להיות מותאמת להקשר פוליטי ולהגשמת, הדרישות הללו נענו על ידי עבודה שעות ארוכות יותר, שינוי מבנה המשפחה ואיך הוא מתנהג, ו חוב, כל אלה רק מעודדים את סוג התלות שנוצרה תחת הקפיטליזם".
ויסקונסיןההבטחה של זה הייתה להשתחרר מהתלות הזו. לאחר תבוסת הריקול, רוטשילד אומר כי הוא חושש ש"אנשים שהפגינו בפעם הראשונה במהלך מרד ויסקונסין עשויים להסיק את המסקנה שהמחאה היא חסרת תועלת, ששינוי לעולם לא יקרה, שכל המערכת מבולבלת ואין מה שהם יכולים. לעשות והם צריכים ללכת הביתה ולשכוח מהפוליטיקה ולהסתפק בפאקרס". מצד שני, הוא אומר, "יש לי תקווה עצומה במה שקרה כאן במהלך 16 החודשים האחרונים. כל מגזר של עובדי ציבור היה שם. היו לך איגודים במגזר הפרטי כמו חשמלאים, נגרים, מכונאים, אנשי צוות. מעולם לא ראיתי דבר כזה. קראתי על זה בספרי היסטוריה וביצירותיו של הווארד צין, אבל מעולם לא ראיתי סולידריות אמיתית שהיא דבר חי ונושם במקום קלישאה צרורה בסוף ישיבת איגוד".
שמידט גם רואה מאגר של תקווה שניתן לנצל. אנשים רבים מבינים סוף סוף שהשינוי שהם רוצים לראות לא יתרחש באמצעות פוליטיקה אלקטורלית. הכוח שלנו הוא באמצעות פעולה קולקטיבית, הכוח שלנו למנוע את עבודתנו, הכוח שלנו להפריע לעבודתם".
Z
ארון גופטה הוא מייסד ה- בלתי תלוי ו וול סטריט הכבושה כתב העת. סטיב הורן הוא עיתונאי חוקר עצמאי וחוקר וכותב ב-DeSmogBlog.