Aלאחר כניסתו של ביל קלינטון לתפקידו בינואר 1993, עם הבטחות "לשים את האנשים במקום הראשון", הוא הוריד במהירות את "העם", והשקיע את מאמציו הפוליטיים האינטנסיביים ביותר לדחוף את NAFTA, לצמצם את הגירעון התקציבי, "לתקן" את הרווחה, לחלץ משקיעים אגרות חוב מקסיקניות, החמרת חקיקת הפשע והטרור (ומילוי בתי הכלא), הגנה על התקציב הצבאי בעקבות מותה של ברית המועצות ולחימה נגד יוגוסלביה. קלינטון לא הצליחה לשפר את מערכת הטיפול הרפואי, אבל כן סיימה את הסרת הפיקוח על הכספים וסיום חוק הגלאס-סטיגל שהגביל את הספקולציות של הבנקים. בדרך זו ובדרך אחרת קלינטון תרמה לבועה של סוף שנות התשעים בבורסה.
כישלונו להופיע למען העם סייע להביא לניצחון האלקטורלי-רפובליקני של גינגריץ' ב-1994 והביצועים הכוללים של קלינטון הזינו היטב את ניצחון בוש ושנים של לוחמה מעמדית וחיצונית מואצת.
ההופעה של אובמה מאשרת שדפוס זה של חוסר יכולת דמוקרטית לשרת אינטרסים עממיים, ואחריו הפסד פוליטי דמוקרטי, ולאחר מכן מהלכים נוספים ימינה, מובנה כעת במערכת. הדבר נובע במידה רבה מהעלייה המתמדת באי-השוויון ובכוח העסקים/פיננסים/עלית, הירידה הנלווית של העבודה המאורגנת, והיעדר כל מוקד כוח אחר לאזרחים רגילים. זה בא לידי ביטוי במערכת פוליטית שבה הכסף שולט והמועמדים, כדי להיות יעילים, חייבים להיות מסוגלים לגייס הרבה ממנו. ישנו פריימריז דה פקטו שבו מועמדים רציניים חייבים לגייס כסף גדול, ובתוך כך, נבדקים על ידי הכסף הזה. מועמדים מחוץ למערכת הדו-מפלגתית, אפילו עם יוקרה של ראלף נאדר, אינם נכנסים לפריימריז הכסף ואינם יכולים להתחרות במערכת הפוליטית בארה"ב. העמידה של בית המשפט העליון באנשי ימין, בסיוע דמוקרטי, סייעה בתהליך הפלוטוקרטיזציה הזה, שהגיע לשיאו לאחרונה סיטיזנס יונייטד נגד FEC, מה שאמור להפוך את השליטה התאגידית בפוליטיקה לשלמה עוד יותר.
המועמדים שאינם תאגידים עלולים להתחרות אם הייתה תקשורת המונים דמוקרטית שתהפוך את המועמדים לראויים לחדשות בהתאם לכישורים האמיתיים שלהם לתפקיד ולמידת התכניות שלהם היו רציונליות ומתאימות לאינטרסים, צרכים וסדרי עדיפויות ציבוריים. אבל זה לא המקרה. כלי תקשורת ההמונים בארצות הברית הפכו לריכוזיים יותר, ממוסחרים יותר, עתירי פרסומות, ומשתלבים יותר בכלכלה הפוליטית הנשלטת על ידי תאגידים. המרכיב הימני הגלוי של התקשורת, בראשות פוקס, הפך גדול יותר, אגרסיבי יותר ומסוגל לתת את הטון ולשמור על "התקשורת הליברלית" בשורה אחת. אף אחד מהם לא אוהב "פופוליזם", וגם לא יאתגר את הצמיחה והפיקוח של המכלול הצבאי-תעשייתי (MIC) על המשאבים ו"הקרנת הכוח" הנלווית של המדינה האימפריאלית. צוין כי בכל פעם שהדמוקרטים סובלים מכשלונות פוליטיים, תגובת התקשורת המרכזית היא שעליהם לנוע ימינה, הרחק ממגמות חלוקה מחדש של השמאל ו"חולשה" במדיניות החוץ. ג'ורג' וו. בוש בתפקיד אינו מתמודד עם מכשולים כאלה שכן הוא מחלק מחדש הכנסה ועושר כלפי מעלה ומקדם את פיקוד ה-MIC על משאבים והקרנת כוח; הגירעונות שלו מטופלים בקלילות.
נראה שאובמה שבר את הדפוס הזה, למרות שזו הייתה אשליה. הוא זכה, שנעזר רבות מהמשבר הכלכלי בסוף עידן בוש, בתמיכה המונית, כולל רבים שחשבו שהוא באמת מתכוון לשינוי - למרות שחלק גדול מהתמיכה הזו התבסס על חשש מעוד בוש-צ'ייני ואמונה שאפילו דמוקרט נפגע. יהיה שיפור גדול. אבל אובמה נבדק. הוא קיבל מימון מסיבי מאינטרסים פיננסיים ותאגידים, וכידוע, עשה עסקה עם תעשיית הביטוח והתרופות כדי להימנע מלאתגר את תפקידם הדומיננטי בכל רפורמה בתחום הבריאות. כמובן, אובמה גם קיבל הרבה מאוד כסף בתרומות קטנות מהבסיס ההמוני שלו (קצת פחות ממחצית מהסכום הכולל), אבל הוא לא עשה איתם עסקאות, אלא רק הבטיח שינוי ועידן חדש ומעורפל.
אובמה לא סיפק שינוי, אלא המשכיות, ושירת את הקהילה הפיננסית/תאגידית ואת ה-MIC ולא את האינטרסים של הבסיס ההמוני שלו. זה היה ברור לפני בחירתו, עם תמיכתו בחילוץ הכספי של בוש, בחירתו בלוחם הקר ג'ו ביידן כחבר התמודדות, והמחויבות המפורשת שלו למלחמה אפגניסטן הסלמה. הבחירות שלו בקבינט ובחירת היועצים והפקידים ברמה הגבוהה היו גם מספרים: גייתנר וסאמרס, פיטר אורזג, הילרי קלינטון, ארן דאנקן (אויב של בתי ספר ציבוריים), ורוברט גייטס, שליטה ישירה של ממשל בוש. ידוע לשמצה שאובמה אפילו לא ניסה לשחזר את ה-Habeas corpus או להסיר את חוק הנציבות הצבאיות משנת 2006, ונלחם למען פטור מעונש לפושעי המלחמה של הממשל הקודם והזכות להחזיק לוחמי אויב מוכרזים, אפילו אזרחי ארה"ב, ללא הגבלת זמן. , וגם לרצוח אותם. גלן גרינוולד כותב, "ברק אובמה, כמו ג'ורג' בוש לפניו, טען לסמכות להורות על רצח של אזרחים אמריקאים רק על סמך הטענה הבלתי מאומתת, ללא טעינה, ללא בדיקה כי הם קשורים לטרור ומהווים איום מתמשך ומיד על אזרחי ארה"ב. ואינטרסים'. הם אינם זכאים לאישומים, ללא משפט, ללא יכולת לערער על ההאשמות" ("התנקשויות נשיאותיות של אזרחי ארה"ב", סלון, 27 בינואר 2010).
לפי הדיווחים, ההקפאות החדשות של הוצאות שיקול דעת פוטרות את הפנטגון (ועוד תקציבים "ביטחוניים"). בנאום בכינוס של קבלנים צבאיים גדולים לאחרונה, התחייב שר ההגנה גייטס, לדברי דוברו, "לעבוד עם הבית הלבן כדי להבטיח צמיחה מתמדת בתקציבי הפנטגון לאורך זמן" (ג'ן דימאסיו, "רוברט גייטס פוגש את ראשי התעשייה הביטחונית, " פוליטיקו, 13 בינואר 2010). אלו הן הפרות עקרוניות ופוגעות בבסיס ההמוני של אובמה מעבר לכל הציפיות הציניות ביותר.
ההמשכיות של אובמה עם מדיניות החוץ של ג'ורג' בוש היא גם לא מוערכת. ה"נסיגה" שלו בעיראק היא מזויפת, בדיוק כפי שהרחבתו של מלחמת אפגניסטן-פקיסטן היא אמיתית. קריסתו בדחיפה כביכול להסדרה צודקת בפלסטין הושלמה, והסתיימה בהתקפה גסה על דו"ח גולדסטון של האו"ם על עזה וללא התנגדות כלשהי לטיהור אתני ישראלי מוגבר. ישראל שוב מאיימת לתקוף את לבנון וסוריה, ללא תגובה מגבילה מצד וושינגטון. אובמה ושר החוץ שלו שוב מאיימים על איראן בסנקציות מוגברות, אם לא יותר. בנושאים אלו הוא ומפלגתו משמשים כזרוע וירטואלית של השדולה הפרו-ישראלית.
פחות מוכרת היא המידה שבה המיליטריזציה של אובמה במדיניות החוץ נמשכת ועשויה אף לחרוג מהבריונות והשלכת הכוח של בוש. שיתוף הפעולה האמריקני בהפלת הממשלה הפופוליסטית הנבחרת של הונדורס היה נסיגה לעידן החסות האמריקאית למדינות הביטחון הלאומי באמריקה הלטינית. בוש בקושי יכול היה לעלות על התפקוד הנורא של אובמה בהאיטי, שם התגובה האמריקנית לרעידת האדמה ההרסנית שלהם הייתה צבאית כמעט לחלוטין - כיבוש בפיגור, עם סיוע מינימלי למזון-מים-רפואה-מקלט, ואפילו חסימת סיוע כששדות תעופה הוקדמו כוחות הכיבוש הצבאיים של ארה"ב ונחיתה של הילרי קלינטון (ראה ג'ון פילגר, "חטיפת האיטי", סטייטסמן, 27 בינואר 2010; ג'סי הגופיאן, "כיבוש בלבוש הומניטרי", Common Dreams.org, 24 בינואר 2010; בן ארנרייך, "מדוע התמקדנו באבטחת האיטי במקום לעזור להאיטי?" צפחה, 21 בינואר 2010).
במקומות אחרים באמריקה הלטינית, מדיניותו של אובמה הייתה רגרסיבית, עם עוינות גלויה יותר למשטרי השמאל באזור, שיתוף פעולה בהפיכה בהונדורס ורכישת שבעה בסיסים צבאיים חדשים בקולומביה שכולם מעבירים מסר של "שינוי" לרעה.
ברחבי העולם, בסיסי צבא ארה"ב מתרחבים, לא מתכווצים. כיתור רוסיה וזרם קבוע של משחקי מלחמה באזורים הבלטי, הכספי, הים התיכון ומערב האוקיינוס השקט נמשכים, ההתקשרות ההדוקה יותר עם גאורגיה והמאמצים להכניס אותה לנאט"ו מתקדמת, וכך גם התוכניות להנחת טילים לאורך גבולות רוסיה ומחוצה לה. (ראה ריק רוזוף, "בסיסים, טילים, מלחמות: ארה"ב מאחדת בסיסים צבאיים גלובליים", עצור את נאט"ו, 26 בינואר 2010).
האם לא יכול היה אובמה לשנות מסלול, להסגיר את הממסד במקום באינטרס הציבורי, ולשנות את מבנה סדרי העדיפויות הלאומיים? האם הוא לא יכול היה להשתמש במצע העוצמתי שלו כדי להביא לשינוי אמיתי, לגייס את ההמונים, ובתמיכתם להניע אותנו לכיוון חדש? כמובן שאין ראיות שהוא באמת רצה לעשות את זה, אבל אני לא מאמין שהוא היה יכול לעשות את זה גם אם היה רוצה ומוכן לקחת סיכונים כבדים בתהליך.
המכשולים המוסדיים גדולים מדי. לא רק הרפובליקנים, אלא חלק גדול מהדמוקרטים הנבחרים, סובלים מהקהילה הפיננסית והעסקית, MIC והלובי הפרו-ישראלי. הם היו מסרבים ללכת עם קיצוצים חמורים בתקציב הפנטגון, הוצאות מסיביות לעבודות ציבוריות וסבסוד-חילוץ לאזרחים רגילים, או מערכת בריאות משלם יחיד. הקהילה העסקית הייתה שובתת, עם כנראה בריחת הון רצינית ופיטורים. קיצוצים במבצעים צבאיים בחו"ל היו מביאים להיסטריה בתקשורת על חולשה ובגידה דמוקרטית, אי סדר אפשרי ואולי הפיכה צבאית להשבת הסדר על כנו. אפילו מהלכים איטיים וזהירים לאורך קווים אלה יתנגדו בזעם וסביר להניח שיגרמו למשבר פוליטי.
המגבלות המוסדיות אפילו על שינוי ליברלי מתון הם, אני מאמין, גדולים מאוד בשלב זה בהיסטוריה של ארה"ב. הרצף שנראה מובנה כעת הוא שהדמוקרטים ינצחו מדי פעם לאחר כהונה רפובליקנית המשרתת למעשה את העשירים ואת ה-MIC, אך פוגעת באוכלוסייה הבסיסית; ובמקרה של אובמה, ניצחון בדחיפה הגדולה של קריסה כלכלית בעונת הבחירות. אבל הדמוקרטים אינם מסוגלים כעת באופן כרוני לשרת את המעמד הבינוני והעני או להכיל את ה-MIC, בגלל התלות שלהם בעשירים, ב-MIC, ובשדולה, ובגלל עבודת התקשורת לתמיכה באותם אינטרסים מובחרים. בלי לאן ללכת לשירות אפקטיבי לאינטרסים שלהם, אזרחים רגילים ינטשו את הדמוקרטים והמערכת תתקדם יותר ימינה. זהו מסלול שמבשר רעות לעתיד.