ליד: את אמנית, פעילה, אמא. אתה מנהל עמותה ועבדת בפוליטיקה מקומית בסן פרנסיסקו. אבל מה שאני רוצה להתחיל איתו הוא העבודה שלך ביוג'ין, אורגון עם קולקטיב הריקודים של חומות. זה היה 1975 ונראה היה שהעבודה שלך שינתה את מהלך הריקוד או לפחות השפיעה מאוד על הריקוד באמריקה. אתגרת את הדרך שבה הסתכלנו על גופן של נשים בריקוד. האמנות שלך עירבבה את כל הז'אנרים מריקוד לתיאטרון לאומנויות לחימה, שפת סימנים והתעמלות.
קיפר: לריקוד המודרני יש היסטוריה אמיתית של נשים רדיקליות חזקות המשתמשות בגופן כדי לבטא את הרעיונות והרגשות שלהן. האמהות המייסדות שלנו השתמשו בהרבה מיתולוגיה כדי לספר את הסיפורים שלהן, ולעתים קרובות ארוגות במיסטיקה מזרחית. הייתה תנועת אמנות רדיקלית במהלך שנות ה-1930 במימון הממשלה שלקחה על עצמה נושאים של צדק חברתי. אבל אני כן חושב שהיינו להקת הריקוד הראשונה שהשתמשה במילה פמיניסטית כדי לתאר את מה שעשינו והראשונה שהביעה רגישויות ודאגות לסביות מפורשות. אני גם חושב שהעבודה מונעת התוכן שלנו הפכה אותנו לייחודיים ונגישים למגוון רחב של אנשים שבדרך כלל לא היו רואים את עצמם בקונצרט ריקודים. עשינו ריקודים על איכות הסביבה, המלחמה באל סלבדור, על מעמד וגזע וזכויות הומואים. קיבלנו הרבה משוב מהקהילה ביוג'ין על העבודה שלנו וזה טיפח ודחף אותנו בדרכים מסוימות.
האם תוכל לתאר את יוג'ין, אורגון בשנות ה-1970 ומה היה רלוונטי בחוויה הזו?
יוג'ין היה המערב הפרוע של תנועת הנשים. היה למעשה מבנה כוח כפול של קולקטיבים של נשים וקולקטיבים בכלל. אתה יכול לכתוב ספר על הקולקטיבים ביוג'ין כמחקר אנתרופולוגי על שינוי חברתי בארצות הברית. בעיירה של 90,000 איש היו כנראה 35 קולקטיבים בתפקוד מלא שהציעו כל שירות שניתן להעלות על הדעת. זו הייתה הקהילה שהיינו חלק ממנה, זה היה הקהל שלנו שאליו היינו אחראים. זו הייתה גם תופעה לאומית. בכל עיר היו הרבה קולקטיבים.
איך אולם WOW ביוג'ין השפיע עליך?
הדבר החשוב ביותר היה שביצענו בסבב. לא היה שלב פרוסניום. הקהל ישב בחצי עיגול סביבנו והתחממנו על הבמה. התחושה הייתה יותר כמו רודיאו או ריקוד אסם. אתה צריך לזכור שכולנו (אמני שינוי חברתי) ניסינו לשבור את המחסומים בין הקהל למבצע. קראנו לעצמנו עובדי תרבות. זה היה מרכז קהילתי לריקוד, מוזיקה ותיאטרון - מקום מושלם משנות ה-1970 כמו מרכז התרבות Peoples בסן פרנסיסקו. להקת הפנטומימה של סן פרנסיסקו ניגנה שם כמו יוטה פיליפס, וכל האמניות המוזיקליות.
אילו כישורים היו לחברה כשהיא התחילה?
לנה גצ'ליאן ודבי קג'יאמה
"נשות מערות" 2003 - תמונה מאת אנדי מוג |
רובנו למדנו בריקוד בילדותם או בקולג', אבל אף אחד לא היה כל כך מיומן שיכולנו לביים או להוביל חברה. המודל הקולקטיבי, קשה ככל שהיה לפעמים, אפשר לנו להתפתח ולחקור. שיתפנו הכל והצלחנו לקבל עזרה לרעיונות שלנו בצורה שלא היינו יכולים לעשות אילו ציפו מאחד מאיתנו להיות הבמאי הראשי. היינו מאוד צעירים. Wallflower Order היו ביחד במשך עשר שנים, וסיירו בכל רחבי ארצות הברית אירופה וקנדה. טיילנו עם Group Raiz כדי לגייס כסף לאל סלבדור, ניקרגואה וצ'ילה וסיירנו כחלק מרשת המוזיקה לנשים דרך Road Work.
איך שמרת על איזון בין אמנות לפוליטיקה?
ככל שהחומר שלנו היה רחוק, היינו חלק סקרן מסצנת הריקוד. מיד קיבלנו הרבה עיתונות. נבדקנו ב- קול הכפר ו ניו יורק טיימס. קיבלנו מימון מה-NEA. הכל קרה כל כך מהר ורצינו לעמוד בציפיות של העיתונות שלנו, אז לקחנו את האימונים שלנו ברצינות. שכרנו גם במאי שיעזור לעצב את החומר שלנו כי היינו קולקטיב ולא תמיד יכולנו לראות מה אנחנו עושים. הצלחנו למצוא איזון בין התוכן לאמנות. הלכנו לתחושה. התווכחנו לנצח על כוונתנו. רצינו שיבינו אותנו. רצינו תגובה קולקטיבית לעבודה שלנו. רצינו שהקהל ייכנס איתנו לתלם; לצאת למסע ובשלב מסוים לפחות לומר, כן, זה מייצג אותי, את הכוונה שלי, את החיים שלי.
אני עדיין מקבל מכתבים מאנשים שאמרו שהם שמעו את המוזיקה שלי בשלב מסוים בחייהם וזה הניע אותם לעשות שינויים בזמן שהם מרגישים מאוד בודדים. אתה חושב שעזרת לאנשים, נשים? האם זו הייתה המטרה שלך?
זכרו שהמוטו השני שלנו היה "אישי זה פוליטי". הסתכלנו על החיים האישיים שלנו כברומטר בקהילה ובעולם. הרבה מזה היה בלהיות נשים, להיות לסבית, ובקשר עם החוויות שלנו והכאב סביב גזע או מעמד או התעללות או חוסר הזדמנויות. כשאתה מרגיש לבד בכאב שלך, שום דבר לא מקרב אותך לאני האמיתי שלך ו/או ליכולת שלך לשנות את חייך מאשר לתרבות. הייתי מדמיין את תנועת השירים החדשה של אמריקה הלטינית או את השירה של פבלו נרודה או אליס ווקר או רוקה דלטון מאל סלבדור ומוזיקת ראפ מהקהילה האפרו-אמריקאית הצילה חיים רבים. הייתי חושב שלעבודה שלנו הייתה השפעה דומה.
מה היה המסר העיקרי שלך או הדבר שהעברת?
אני מניח שבהתחלה זה היה על נשים חזקות שרוקדות. לא בלרינות או רקדניות מודרניות רזות, אלא רקדניות אתלטיות שלא גילחו את רגליהן ולא התאפרו, שהיו בעלי סמכות עם חוש הומור ועבדו כקולקטיב. כל כך הרבה נשים רצו לרקוד אבל לא היו מודלים אמיתיים לחיקוי עבור רקדנים וחובבי שינוי חברתי. אבל השאלה מה משנה מישהו כל כך מעניינת. לפעמים זה בכלל לא המסר, אלא האנרגיה שמקיפה אותו. השילוב של הצליל, האורות, התנועה והמוזיקה הוא משהו קטן ועדין שפותח אנשים ומחזיק את הכאב שלהם או משקף את החלומות שלהם. זה כוחה של אמנות אני מניח. היו נשים בכל הארץ רעבות לחוויה.
מי היו המפיקים שלך?
בכל עיר הייתה חברת הפקות שמוקדשת לתרבות נשים והיה לנו מזל להיות חלק מזה. היינו חבורה ברשת. אתה (הולי ליד), Sweet Honey in the Rock ופרון נשארתם שם הרבה זמן. אבל היה גם את סיבוב ההופעות של Berk Women's Music Collective, Alive, and the Varied Voices of Black Women עם לינדה טילר, מרי ווטקינס, פט פארקר, ויקי רנדל וגוון אייברי. רשת המפיקים הזו באמת העלתה את המוזיקה והתרבות של נשים לדרך ונתנה לכל הקריירה שלנו הזדמנות. היינו הרקדנים היחידים ובגלל שהחומר שלנו היה כל כך ספציפי בתוכן, טיילנו הרבה.
עכשיו, אתה מנהל מרכז קהילתי ברובע המיסיון של סן פרנסיסקו, משימת הריקוד. איך זה קרה?
זה היה פועל יוצא טבעי של הניסיון לשנות את העולם באמצעות אמנות ופוליטיקה. והיה לי ילד והייתי צריך לרדת מהכביש ולקבל עבודה "אמיתית". אני מפיק אמנים אחרים מאז יוג'ין וכל הזמן שגרנו באוקלנד. הפקנו אמנים אחרים כדרך לחלוק את המשאבים שלנו ולקבל חוויה וקהילה רב-תרבותית יותר. יצרנו את Furious Feet ואת מתוק מפצח האגוזים המהפכני.
לאחר מכן פתחתי תיאטרון בסן פרנסיסקו והוא פרח במהירות לתוכנית של אמנויות ריקוד אפריקאיות, תוכנית ענקית לריקוד לילדים, שיעורי ריקוד למבוגרים, תיאטרון עם 140 מושבים, בית לבריגדת המחול, ומרחב חזרות לריקודים מקומיים רבים. חברות ואמנים. אנחנו מלמדים הכל מהיפ הופ לסלסה ועד ריקוד מודרני ותיפוף טאיקו. התיאטרון שלנו מוזמן כ-46 שבועות בשנה. גם הנשים הרוקדות בחטיבה עובדות במשרד והן סייעו בבניית משימת המחול ובית הספר. לא יכולתי לעשות את זה בלעדיהם. גם לנה גצ'ליאן וגם טינה בנצ'רו נטלו חלק עצום בבניית העסק ובית הספר ובכך שהכל יעבוד. אנחנו מרכז קהילתי מונחה אמנים. כולנו במשרד גם אמנים.
האם אתה רואה את ההשפעה שלך על אמנים אחרים?
בבית הספר יש 400 צעירים ו-70 בנות שהן חלק מתוכנית חטיבת גררל שלנו. הם לומדים את רפרטואר בריגדת המחול ומסדר חומות. זה מדהים להיות חלק ממנו. אני אוהב לראות את המאמצים שלנו ממשיכים לדור הבא. הם יוצרים עבודה על חייהם ועל חייהם של נשים ונערות ברחבי העולם. גם רקדתי עם כל כך הרבה נשים בחטיבת המחול וכמה מהן עכשיו כוריאוגרפיות בפני עצמן. אני יכול לראות את ההשפעה של בריגדת המחול בעבודתם. ישנם שלושה בתי ספר לריקוד לשינוי חברתי בצפון קליפורניה שיצאו ממסורת Wallflower/Dance Brigade: בית הספר לאמנויות הבמה וחינוך תרבותי באוקיה, Destiny Arts באוקלנד ומיסיון הריקוד.
במה אתה הכי גאה ככוריאוגרף?
באמת שניסיתי לצאת נגד המלחמה בעיראק. להקת הריקוד שלי ניגנה בכל עצרת נגד המלחמה בסן פרנסיסקו. שיחקנו בטאיקו ונשאנו נאומים ורקדנו. הצגנו גם ארבעה קונצרטים של נשים נגד מלחמה בצפון קליפורניה, בניסיון לתת קול תרבותי למה שקורה. בשנת 2004 עשינו מופע בשם להחליף, שהיה יצירה פולחנית לשינוי ממשל בוש. עשיתי יצירה על התחממות כדור הארץ עם ברברה היגבי ועשינו הרבה עבודה עם אמנים קובניים והמהפכה הקובנית, כולל מכתב יום הולדת לפידל עם ליצ'י פואנטס.
העבודה הגדולה הבאה שלי היא על ותיקים. נשבר לי הלב על מה שעשינו בעיראק, כמה אנשים עדיין מתים ועכשיו אנחנו מפציצים את אפגניסטן. הנשיא הנוכחי שלנו עושה את הדבר הזה של "מלחמה צודקת" והתגובה מהשמאל כל כך מבולבלת. אנחנו לא יכולים לקבל בסיס להיות כוח אופוזיציוני למדיניות של אובמה. זה כמו שאם אתה אומר משהו אתה חוקר מסיבות. ובכל זאת אנחנו מרגישים נורא עם מה שקורה. האגרה שהמלחמות הללו גובות מהילדים והקהילות שלנו - כמו כמה וטרינרים מתאבדים, מבצעים פשעים בעיירות שלהם ואלימות נגד משפחתם. התצוגה האולטימטיבית של התעללות בילדים היא שליחת צעירים לשניים או שלושה סיורים בתפקיד. למרבה המזל, יש קבוצות וטרינרים שצצות ועושות המון עבודה. אנחנו משתפים פעולה עם הסניף של סן פרנסיסקו של ותיקי עיראק נגד המלחמה.
עברו 20 שנה מאז שעיטרתם את השער של מגזין Z. מה הכי השתנה?
אני לא יכול לקפוץ ככה יותר. ברמה האישית אני מתרגל בודהיזם טיבטי. הייתי צריך דרך להתמודד עם התגובות הרגילות שלי - בעיקר כעס. קו ההגנה הקדמי שלי היה תמיד להתעצבן ואני יכול לומר שיש עכשיו מרחק מסוים בין בעיה לבין איך שאני מגיב. היו לי גם שני חברים קרובים מאוד שמתו מסרטן תוך זמן קצר אחד מהשני. אחת מהן הייתה נינה פיתר, מייסדת שותפה של בריגדת המחול. מצאתי נחמה גדולה ב ספר המתים הטיבטי. אני עובד עכשיו על יצירה המבוססת על הספר שנקרא השחרור הגדול לאחר שמיעה. זה עוקב אחר מסעו של אדם שנפטר דרך הברדו ללידה מחדש.
האם אי פעם אתה מוצף או מדוכא או רוצה שבחרת אחרת סביב האמנות שלך, אולי לא להיות כל כך פומבי לגבי הפוליטיקה שלך?
אתה יודע בדיוק כמוני שלהיות אמן לשינוי חברתי זו חוויה ואחריות ייחודית. ולהיות אמן באופן כללי מרגיש לעתים קרובות כמו משימה חסרת תודה. אמנות לא ממש נתמכת במדינה הזו. כולנו חיים על קו העוני ואנשים שיוצרים אירועים ומפיקים אותנו שוכחים בקלות כמה אנחנו חזקים בשינוי חברתי תובעני. אמני שינוי חברתי, אלא אם כן הם באמת מצליחים, מרגישים לעתים קרובות כמו דגים מחוץ למים. באופן אישי אני מאוד שמח ואסיר תודה על החיים המדהימים האלה שהצלחתי לנהל. אני דואג לעתיד שלנו, לעתידה של בתי ולכל הילדים הנפלאים שאני מלמד. לעת עתה, היום, ברגע זה, אני יכול רק לומר בראווה על מה שכולנו הצלחנו לעשות.
הולי ניר היא זמרת, מורה ופעילה שגם הקימה חברה עצמאית, Redwood Records, ב-1972.
Z