לפרוץ את השמפניה בוול סטריט! דו"ח חדש יצא בשם "שוק העבודה שנותר מאחור", שנכתב בשיתוף הכלכלן הבכיר במכון למדיניות כלכלית ג'ארד ברן-שטיין ונשיא המכון, לורנס מישל.
"מאז תחילת ההתאוששות הזו, האבטלה המשיכה במגמת עלייה, מ-5.6 אחוזים בנובמבר 2001 ל-6.2 אחוזים ביולי 2003...(ישנם) שלושה מובטלים על כל משרה נפתחת. במהלך ההתאוששות הזו, האבטלה עלתה ב-0.6 נקודות אחוז בסך הכל וב-1.3 נקודות בקרב האפרו-אמריקאים", לפי ברן-שטיין ומישל (ראה http://www.epinet.org/content.cfm/briefingpapers_bp142).
וקבל את זה: "אפשרויות התעסוקה ירדו יותר עבור בוגרי מכללות מאשר עבור נושרים מהתיכון. עובדים בתת-עובדים - אלה שעובדים פחות שעות ממה שהם רוצים או בעבודה שבה הם מוכשרים יתר על המידה - הגיעו לדו ספרתי (10.2 אחוזים) ביולי 2003. שיעורי האבטלה הנוכחיים למעשה נמוכים ממה שהם יהיו, למעט העובדה שכ-2 מיליון עובדים הפסיקו לחפש עבודה בשוק העני הזה".
למרבה המזל של ממשל בוש, השאלה: את מי ישוע יפציץ? האם גודש פניות חשובות אחרות כמו: איך שמים קץ לעוני כפי שאנו מכירים אותו?
הפרופסור המובהק למשפטים של אוניברסיטת לויולה, וויליאם פ. קוויגלי, מתייחס לשאלה האחרונה בספרו החדש "Ending Poverty As We Know It (Temple University Press)".
זה גורם לקריאה מעניינת של יום העבודה בסוף השבוע. וגם אם אתה עסוק מדי בעבודה בניסיון להסתדר, אני ממליץ לך לבדוק את הניתוח המפוכח בן 163 העמודים של קוויגלי על הבעיות בשוק העבודה ומה הוא חושב שאנחנו צריכים לעשות בנידון.
אפילו חבריך הסוגדים לחוקה, המשוכנעים שהאבות המייסדים והמהפכה האמריקאית לא יכולים לטעות בשום דבר, גם לפרופסור קוויקלי יש משהו בשבילם.
"כאשר ייאמר בכל מדינה בעולם, עניי מאושרים; לא ניתן למצוא בורות ולא מצוקה ביניהם; בתי הכלא שלי ריקים מאסירים, רחובותי מקבצנים; הזקנים אינם חסרים, המסים אינם מעיקים;...כאשר ניתן לומר את הדברים הללו, אז מי יתן לאותה מדינה להתפאר בחוקתה ובממשלתה."
קרל מרקס? לנין? לא. תומס פיין כתב את זה במסכת המפורסמת שלו, "זכויות האדם".
"סיום העוני כפי שאנו מכירים אותו" מלא בעובדות המורחקות בבטחה מתודעת ציבור המצביעים. בתור התחלה, קוויגלי מדווח: "יש כשלושים מיליון אנשים בארה"ב שעובדים במשרה מלאה אך מרוויחים שכר ברמת עוני."
עכשיו, תוסיפו לזה את כ-15 מיליון או משהו שאין להם עבודה או עובדים במשרה חלקית אבל ישמחו לעבוד במשרה מלאה, ויש לנו סיפור אחד גדול וחדשות טוב למשקיעים שכמו נער שקורא את הפנטהאוז, מקבל את שמחתם מדיווחים על עודפי עבודה.
"באופן היסטורי, התגובה הראשונה לעוני הייתה לייעץ לעניים לעבוד. אבל אם העניים כבר עובדים או לא יכולים למצוא עבודה, מה התגובה הבאה? בדרך כלל, שתיקה. ובגלל השתיקה הזו, יותר ויותר אנשים מצטרפים לשורות העניים", כותב קוויגלי.
כפי שהיה ברור כאשר קלינטון והדמוקרטים החדשים שלו גברו על הרפובליקה הדמוקרטית על ידי "סיום הרווחה כפי שאנו מכירים אותה", יש לנו אמונה מתמשכת שעבודה היא הדרך לצאת מעוני ואל שפע.
"בעוד שאני מברך על כנות האמונות הללו", מציין קוויגלי, "כסטודנט ותיק בנושאי עוני אני יודע שהן פשוט אינן נכונות".
ואז הוא מציע שנשאל את עצמנו את השאלות הבאות: האם אתה חושב שלכל אדם שרוצה לעבוד צריכה להיות הזדמנות לעשות זאת? והאם אתה חושב שכל אדם שעובד במשרה מלאה צריך להרוויח מספיק כדי לפרנס את עצמו?
בנאום במקומות שונים בכל רחבי הארץ, קוויגלי מקבל כן מוחץ לשאלות הללו.
הבעיה, כפי שנאמר ברהיטות כל כך על ידי פרופסור די-אנה פירס מאוניברסיטת וושינגטון, "זה לא קשור לאנשים שעושים עבודה גרועה בתקציב או בבחירות גרועות. פשוט אין להם מספיק כדי לעשות את זה".
הפתרון של קוויגלי? תיקון חוקתי המבטיח זכות לעבודה עם שכר מחיה. זו לא בדיוק כלכלה משתפת אבל כפי שמציין חומסקי, יש הבדל בין חזון לטווח ארוך לבין יעדים קצרי טווח.
תצטרך לקרוא את הספר כדי להבין את הצעתו וכיצד היא תעבוד. הרעיון אינו חדש. ד"ר קינג הציע הצעות דומות עוד בשנות ה-60.
אם כבר מדברים על זה, מאז 9/11 היו לנו שני ימי ד"ר מרטין לותר קינג ושתי "חגיגות" לנאום "I Have A Dream" שלו ב-28 באוגוסט 1963. ובכל זאת, איכשהו אנחנו מצליחים לשכוח שקינג נרצח בזמן שעבד בסולידריות עם עובדי התברואה של ממפיס המאוגדים שחיפשו שכר מחיה.
ובשנים שקדמו למותו, הוא היה מבקר חריף של האלימות שנוצרה על ידי המתחם התעשייתי הצבאי, ואמר לנו שהבחירה שלנו היא אי אלימות או אי קיים, כאוס או קהילה.
במקום זאת, כאשר אנו עוקבים אחר מדיניות שמובילה אותנו בהמשך הדרך של הסלמה באלימות והרס, אנו לוקחים פסק זמן להתחמם ומטושטשים, אוחזים ידיים בשירת קומבאיה, מברכים את עצמנו על שילוב או השמטת פה רע את המטרות של אפליה מתקנת. תוך ציטוט של שורת "תוכן הדמות שלנו" המפורסמת של קינג, שהאחים והאחיות הניאו-שמרנים שלנו הוציאו ללא בושה מהקשרו.
מוטב שאזהיר את פרופסור קוויגלי. אתה יכול לתפוס כדור בגרון אם אתה לוקח את הנושאים האלה ברצינות.
פרשן ZNet שון גונסאלבס הוא כתב קייפ קוד טיימס ובעל טור בסינדיקציה. שלח לו דואר אלקטרוני בכתובת [מוגן בדוא"ל].