המלחמות של ארצות הברית תמיד היו מאוד יקרות ועתירות הון, נלחמו עם כלי הנשק הכי מודרניים שיש והניחו אויב מודרני ומרוכז כמו ברית המועצות. תקציב הפנטגון ההולך וגדל הוא למעשה הנושא היחיד שהרפובליקנים והדמוקרטים מסכימים עליו. אבל יש התחייבויות כלכליות וחברתיות גדולות במלחמות מתמשכות יותר ויותר יקרות, ואלה - כמו במקרה של וייטנאם - התבררו בסופו של דבר כמכריעות.
מלחמות ארה"ב מאז 1950 היו נגד אויבים מבוזרים במצבים ללא חזיתות מוגדרות ברורות, כפי שקיימות במלחמות קונבנציונליות. מול כוח אש גבוה, בקוריאה, וייטנאם, אפגניסטן, אפילו עיראק, מתפזרים יריביה של אמריקה - הם נלחמים ממערות, מאחורי עלווה של הג'ונגל וכו', - תוך שימוש בטכנולוגיה צבאית זולה ופרימיטיבית יחסית נגד הארטילריה, הטנקים, המסוקים האמריקניים המתקדמים ביותר, וכוח אוויר. בסופו של דבר, סבלנותם וכושר ההמצאה של יריביו, ונכונותם להקריב קורבנות, מצליחים לנצח במלחמות, לא בקרבות. אויביה לעולם לא עומדים ונלחמים בתנאים של ארה"ב, ומציעים מטרות. המלחמה בווייטנאם הייתה מאוד ממושכת ויקרה, וגם המלחמות בעיראק ובאפגניסטן ממושכות - ויותר ויותר אחריות פוליטית כלפי המפלגה בשלטון בוושינגטון. זה המחיש שוב ושוב את גבולות הכוח האמריקאי, ומלחמת קוריאה הקימה את התקדים הראשון.
כשמלחמת קוריאה הסתיימה, מנהיגי ארה"ב נשבעו שלעולם לא ילחמו עוד מלחמה יבשתית באסיה. מלחמת קוריאה נלחמה לתיקו, בעצם תבוסה למטרות ארה"ב לאיחוד המדינה. וייטנאם הוכיחה שוב שארה"ב לא יכולה לנצח במלחמה יבשתית - והיא נכשלה שם לחלוטין, לפחות במובן הצבאי. הצלחתם הסופית נבעה מהבלבול של הקומוניסטים הוייטנאמים עצמם, לא מהצלחת משטר סייגון או הנשק האמריקאי. ארה"ב תמיד הייתה פגיעה מבחינה צבאית בדיוק בגלל שאויביה היו עניים בעיקר ואילצו להסתגל לגבולות כוחם.
לאחר תבוסתה בווייטנאם בשנת 1975, שוב החליטו מנהיגי ארה"ב לא להילחם במלחמה יבשתית ללא כוח צבאי מסיבי מתחילת הסכסוך ותמיכת העם האמריקאי - שנשחק בהדרגה במהלך מלחמת וייטנאם. דוקטרינת וינברגר ב-1984 עגנה את העיקרון הזה. ארה"ב ניצחה במלחמות נגד אויבים קטנים וחלשים יחסית, כמו בניקרגואה, אבל גם בעיראק וגם באפגניסטן היא עשתה שוב את הטעויות של מלחמות קוריאה ווייטנאם. היא עדיין רוצה להיות "הכוח ההכרחי", אם לצטט את שרת החוץ לשעבר מדלן אולברייט, אבל היא לא יכולה לזכות בניצחונות שהיא חושקת בה. כמו אדם שיכור, הוא כבר לא שולט בעצמו, בסביבותיו, או גורם למעשיו להתאים לתפיסותיו. לכן היא מהווה סכנה הן לעצמה והן לעולם.
גבריאל קולקו הוא ההיסטוריון המוביל של הלוחמה המודרנית. הוא המחבר של המאה המלחמה הקלאסית: פוליטיקה, קונפליקטים וחברה מאז 1914, עוד מאה של מלחמה? ועידן המלחמה: ארה"ב מתעמתת עם העולם ואחרי הסוציאליזם. הוא גם כתב את ההיסטוריה הטובה ביותר של מלחמת וייטנאם, אנטומיה של מלחמה: וייטנאם, ארה"ב והחוויה ההיסטורית המודרנית. ספרו האחרון הוא עולם במשבר.
מקור: CounterPunch