למה האהבה הקשה לדטרויט וכפפות ילדים לוול סטריט? וול סטריט קנתה את הטיפול העדין שלה באמצעות השקעה לטווח ארוך בוושינגטון.
מה אם ממשל אובמה יתייחס לתעשיית הרכב כמו בוול סטריט?
לא יהיו דיבורים על פשיטת רגל פוטנציאלית, לא פיטורי מנהלים, לא דרישות להפטר מחברות בנות כושלות, לא דרישות להתחשבנות כנה, לא התעקשות שהנושים יחלקו חלק מהכאב של החברות. ובוודאי שלא היינו שומעים על כתיבה מחדש של חוזים, שתוארו עד כה כקדושים.
במקום זאת, היינו שומעים על תוכנית לגרום לשחקנים במגזר הפרטי "שיושבים כעת בצד" להשקיע בקליטת עודף הקיבולת של תעשיית הרכב.
היינו רואים את משרד האוצר מכריז על תוכנית השקעות ציבורית-פרטית כדי לנצל את מאגרי ההון והמומחיות של קרנות גידור כדי ליצור ביקוש לרכבים ש-GM וקרייזלר יכולות לייצר אך כרגע אינן מסוגלות למכור במחיר משביע רצון. המכוניות העודפות הללו ייקראו "נכסי מורשת" (הלשון הקודש של ניירות ערך כושלים הקשורים למשכנתאות, הנקראים יותר "רעילים").
אם התוכנית באמת הייתה מקבילה להצעה של שר האוצר טימותי גייתנר לטיפול בנכסים הרעילים של וול סטריט, היא "תמריץ" את קרנות הגידור לרכוש מאות אלפי או מיליוני מכוניות, ולהחזיק אותן למכירה מאוחרת יותר, כשהכלכלה הכללית תשתפר. הרעיון יהיה שהמשקיעים הפרטיים עשויים להיות מוכנים לשלם מחיר מתחת למחיר המחירון, אבל מעל המחיר שבו GM וקרייזלר באמת יכולות למכור את המכוניות העודפות שלהן כרגע - מחיר גבוה מספיק כדי לעזור ל-GM ולקרייזלר.
מה יהיה התמריץ עבור המשקיעים הפרטיים לקחת את ההימור הזה? הממשלה תציע לתרום 13 דולר עבור כל דולר שיתרמו קרנות הגידור. לפיכך, משקיע יכול להוציא מיליארד דולר כדי לקנות מכוניות - שנרכשו הרבה מתחת למחיר המדבקה - תוך תשלום רק 1 מיליון דולר מכיסו.
עם סוג כזה של עסקה, ייתכן שהמשקיעים הפרטיים ישלמו מספיק כדי לעזור ל-GM ולקרייזלר. בכך, הם היו לוקחים על עצמם סיכון עצום - הם היו מהמרים שיום אחד יוכלו למכור את המכוניות עבור יותר ממיליארד דולר - אבל אם הם לא היו יכולים... ובכן, משלמי המסים ישאו בכל ההפסדים מלבד 1 מיליון הדולר. .
זה נשמע מטורף?
זה.
תוכנית האוצר עבור הנכסים הרעילים של הבנקים מורכבת עד בלתי אפשרית, אבל תכונת הליבה שלה היא סובסידיה מסיבית ומוסווה של משלמי המסים לוול סטריט (ג'פרי סאקס מאוניברסיטת קולומביה מעריך בערך את רכיב המתנה כ-276 מיליארד דולר, בהתבסס על הנחות מציאותיות לגבי הסיכונים הגלומים בקניית הנכסים).
תוכנית גייתנר עבור הבנקים עומדת בניגוד מוחלט לגישה הקשוחה והקשוחה מאוד של ממשל אובמה ליצרניות הרכב.
תגובת הממשל ליצרניות הרכב לוקה בחסר. יש להאשים אותה בכך שהיא ממשיכה לדרוש עוד תרומות מעובדים מאוגדים; על התמקדות רבה מדי בתוצאות לטווח קצר-בינוני ולא מספיק בהשקעות ביעילות דלק וטכנולוגיות טרנספורמטיביות; ועל איום בשימוש בפשיטת רגל, מהלך שיערער את המאמצים להפנות את החברות להשקעות גדולות במו"פ ובטכנולוגיות בנות קיימא. אלו בעיות מאוד גדולות.
אבל הגישה הכוללת צודקת בקביעה: אם משלמי המסים מתכוונים לספק תמיכות של עשרות מיליארדים, אז יש להם את הזכות לדרוש את המוטבים. הם צריכים לדרוש פיטורי מנכ"לים שהובילו חברות לחדלות פירעון. הם צריכים לדרוש תוכניות ספציפיות לשינוי. עליהם לדרוש מהנושים לקבל חלק מעלות חדלות הפירעון.
למה האהבה הקשה לדטרויט וכפפות ילדים לוול סטריט? אתה יכול להמציא כל סיפור שתרצה על החשיבות המערכתית של המגזר הפיננסי בהשוואה לייצור רכב, אבל זה לגמרי לא משכנע - במיוחד כשאנחנו יוצאים משלב המשבר החריף אל שפל כלכלי כרוני.
פשוט אין מנוס מכך שוול סטריט קנתה את הטיפול העדין שלה באמצעות השקעה ארוכת טווח בוושינגטון, שהשפעתה חורגת הרבה מעבר לכל מדיניות ספציפית. במשרד האוצר מבינים את נקודת המבט של וול סטריט - יש אחדות של תרבות בין בכירים באוצר ובוול סטריט, לא מעט בגלל שמקבלי ההחלטות באוצר מגיעים לעתים קרובות מוול סטריט. פקידי משרד האוצר לא יכולים לדמיין את עצמם בנעליים של מנהלי רכב, שלא לדבר על עובדי רכב.
תוכנית הממשל לתעשיית הרכב פגומה מאוד, אבל לפחות יש לה את הגישה הנכונה. שיקול מהיר של מה היא הייתה רוצה אם הממשלה תתייחס לדטרויט כמו וול סטריט מראה עד כמה הרעיון מגוחך.
מה שכולם צריכים לשאול זה איך זה היה נראה אם הממשלה תתייחס לוול סטריט כמו דטרויט? ולמה זה לא קורה?
רוברט ויסמן הוא עורך העיתון בוושינגטון הבירה מוניטור רב לאומי, ומנהל של פעולה חיונית.