כשכתבתי את הספר שלי נגד האימפריה בשנת 1995, כפי שניתן היה לצפות, כמה מבני ארצי בארה"ב חשבו שזה לא בסדר מצידי לקרוא לארה"ב אימפריה. הדעה הרווחת הייתה כי שליטי ארה"ב לא רדפו אחר אימפריה; הם התערבו בחו"ל רק מתוך הגנה עצמית או לשם פעולות חילוץ הומניטריות או כדי להפיל עריצות, להילחם בטרור ולהפיץ דמוקרטיה.
אבל עד שנת 2000, כולם התחילו לדבר על ארצות הברית כאימפריה ולכתוב ספרים עם כותרות כמו צער האימפריה, השטויות של האימפריה, הדמדומים של האימפריה, או אימפריית האשליות - כולם מתייחסים לארצות הברית כשהם דיברו על אימפריה.
אפילו שמרנים התחילו להשתמש במילה. מדהים. אפשר היה לשמוע מבחני ימין מכריזים בטלוויזיה האמריקאית, "אנחנו אימפריה, עם כל האחריות וההזדמנויות של האימפריה וכדאי שנתרגל לזה"; ו"אנחנו האומה החזקה בעולם ויש לנו את כל הזכות לפעול ככזו" - כאילו הכוח נותן למנהיגי ארה"ב זכות אינהרנטית לממש אותו על אחרים כרצונם.
"מה קורה כאן?" שאלתי את עצמי בזמנו. איך זה שכל כך הרבה אנשים מרגישים חופשיים לדבר על אימפריה כשהם מתכוונים לאימפריה של ארצות הברית? האורתודוקסיה האידיאולוגית תמיד הייתה שבניגוד למדינות אחרות, ארה"ב לא התמכרה לקולוניזציה וכיבוש.
התשובה, הבנתי, היא שהמילה נשללה ממשמעותה המלאה. "אימפריה" נראה בימינו כפירושו פשוט שליטה ושליטה. האימפריה - עבור רוב המבקרים המאחרים הללו - עוסקת כמעט אך ורק בכוח וביוקרה. מה שבדרך כלל חסר בשיח הציבורי הוא תהליך האימפריה והתוכן הפוליטי-כלכלי שלה. במילים אחרות, בעוד שאנו שומעים הרבה על אימפריה, אנו שומעים מעט מאוד על אימפריאליזם.
עכשיו זה מוזר, כי אימפריאליזם הוא מה שעוסק באימפריות. אימפריאליזם זה מה שאימפריות עושות. ובאימפריאליזם אני לא מתכוון לתהליך של הרחבת כוח ושליטה ללא התחשבות באינטרסים חומריים וכספיים. אכן "אימפריאליזם" שימש על ידי כמה מחברים באותו אופן ריק שבו הם משתמשים במילה "אימפריה", כדי לציין שליטה ושליטה עם מעט תשומת לב למציאות כלכלית פוליטית.
אבל אני מגדיר את האימפריאליזם כך: התהליך שבו האינטרסים הדומיננטיים של המשקיעים במדינה אחת מביאים את כוחם הכלכלי והצבאי על אומה או אזור אחר כדי להפקיע את אדמתה, העבודה, משאבי הטבע, ההון והשווקים שלה - במדינה כזו. דרך להעשיר את האינטרסים של המשקיעים. במילה אחת, אימפריות לא רודפות רק אחרי "כוח למען הכוח". יש אינטרסים חומריים אמיתיים ועצומים על כף המאזניים, הון שאפשר לעשות הרבה פעמים.
אז במשך מאות שנים האינטרסים השליטים של מערב אירופה ומאוחר יותר צפון אמריקה ויפן יצאו עם אנשי הכספים שלהם - וכאשר היה צורך צבאותיהם - לתבוע את רוב כדור הארץ, כולל העבודה של העמים הילידים, השווקים שלהם, ההכנסות שלהם ( באמצעות מיסוי קולוניאלי או פיקוח על חובות או אמצעים אחרים), והאוצרות השופעים של אדמותיהם: זהב, כסף, יהלומים, נחושת, רום, מולסה, קנבוס, פשתן, הובנה, עץ, סוכר, טבק, שנהב, ברזל, פח, ניקל, פחם, כותנה, תירס, ולאחרונה: אורניום, מנגן, טיטניום, בוקסיט, שמן, ועוד פעם נפט. (בקושי רשימה מלאה.)
אימפריות רווחיות מאוד עבור האינטרסים הכלכליים הדומיננטיים של האומה האימפריאלית, אך יקרות מאוד לתושבי המדינה המושבות. בנוסף לסבל מבזיזת אדמותיהם ומשאבי הטבע שלהם, תושבי מדינות היעד הללו נהרגים לעתים קרובות במספרים גדולים על ידי הפולשים.
זה עוד דבר שעושות אימפריות שלעתים קרובות מדי אינו מוזכר בספרות ההיסטורית והפוליטית של מדינות כמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת. אימפריות מרוששות אוכלוסיות שלמות והורגות המון המון אנשים חפים מפשע. בזמן שאני כותב את זה, הנשיא אובמה ומדינת הביטחון הלאומי שעבורה הוא פועל מנהלים שתי מלחמות וחצי (עיראק, איראן וצפון פקיסטן), ומיישרים איומים צבאיים נגד תימן, איראן, וביום איטי, צפון קוריאה. במקום לשלוח סיוע רפואי והצלה להאיטי, המפציץ שלנו שלח את הנחתים, אותם נחתים שעסקו בשנים של רצח המוני בהאיטי לפני עשרות שנים ותמכו במעשי טבח אחרונים יותר על ידי כוחות מיופה כוח.
מטרת כל ההרג הזה היא למנוע ממדינות אלטרנטיביות, עצמאיות, בעלות הגדרה עצמית, להתעורר. אז האימפריה משתמשת בכוח המדינה שלה כדי לאסוף עושר פרטי עבור מעמד המשקיעים שלה. והיא משתמשת בעושר הציבורי שלה כדי לחזק את כוחה הממלכתי ולמנוע ממדינות אחרות להתפתח בעצמה.
במוקדם או במאוחר הסדר הזה מתחיל לנבול תחת משקל הסתירות שלו. ככל שהאימפריה הופכת מאיימת יותר ויותר רצחנית כלפי אחרים, היא נהיית חולה ומתרוששת בתוך עצמה.
מימי קדם ועד היום, אימפריות תמיד היו מעורבות בהצטברות עקובה מדם של עושר. אם אתה לא חושב שזה נכון לגבי ארצות הברית אז תפסיק לקרוא לזה "אימפריה". וכשאתה כותב ספר על האופן שבו הוא עוטף את זרועותיו סביב כדור הארץ, תן לו את הכותרת "בריון עולמי" או "בוסי בוסי", אבל שים לב שאתה לא מספר לנו הרבה על אימפריאליזם.
------
ספריו האחרונים של מייקל פארנטי כוללים את God and His Demons (2010), ו- Contrary Notions (2007). למידע נוסף בקרו באתר שלו: www.michaelparenti.org.