ה"ניו יורק טיימס" מעולם לא היה עיתון אמיץ במיוחד בתקופות של היסטריה פוליטית ואיומים על חירויות האזרח. כאשר נשללה זכותו של ברטרנד ראסל למלא את מינויו ב-CCNY ב-1940, בעקבות קמפיין מכוער של פלג ימין קתולי שהתנגד לעמדותיו בנושא גירושין ונישואים, העיתון לא רק שלא הצליח להגן עליו, מאמר המערכת המאוחר שלו כינה המינוי " לא פוליטי ולא חכם" וביקר אותו על כך שלא נסוג כשהמצב התלהט ("The Russell Case", 20 באפריל, 1940).
ראסל ציין בתגובה שפורסמה משהו שהעורכים החמיצו: שיש עניין עקרוני רציני על הפרק; שנסיגה הייתה "פחדנית ואנוכית" והייתה "מסכימה בשתיקה להצעה? שיש לאפשר לקבוצות משמעותיות לגרש מתפקידים ציבוריים אנשים שדעתם, גזעם או לאום שלהם דוחים" (26 באפריל 1940) .
בתקופת מקארתי גם הטיימס לא הצליח לעמוד לצד עובדיו הקומוניסטים לשעבר שהיו מוכנים לספר הכל לפקידי הטיימס, אבל לא להפוך למודיעים. הם פוטרו, ובחדשותיו ובמאמרי המערכת לא הצליח העיתון להתנגד לציד המכשפות במרץ ועל בסיס עקרוני. המו"ל ארתור הייז סולצברגר עצמו כתב מאמר מערכת שתקף את השימוש בתיקון החמישי בהופעות בפני ועדת הבית לפעילויות לא אמריקאיות (6 באוגוסט 1948).
אנו נמצאים בתקופה נוספת של הסלמה במתקפות על חירויות האזרח, עם חוק הפטריוט, ממשל ימני חסר חוק, איומים גלויים להגיב על כישלונות שיפוטיים למלא אחר תכתיבי הימין, ותוקפנות מתמדת כדי ליצור הצדקה למדיניות דיכוי בבית. גורם נוסף חשוב הוא האגרסיביות ההולכת וגוברת של כוחות פרו-ציוניים, הן בארצות הברית והן במקומות אחרים, שנלחמו כדי להכיל ביקורת על מדיניות ישראל בכל אמצעי, לרבות הטרדה, הפחדה, איומים, חרמות, טענות של "אנטי- שמיות", נוקטים מדי פעם באלימות ובצורות אחרות של לחץ.
למרות שלעתים מבוססים לכאורה על הצורך בהוגנות, איזון ואמיתות, הקמפיינים הללו הם חד-צדדיים לחלוטין ומכוונים תמיד לדכא השקפות חלופיות ועובדות לא נוחות.
התקפות על מבקרי ישראל הן ארוכות שנים? אנשים כמו אדוארד סעיד ונועם חומסקי הושמפו ומאוימים במשך שנים, ושניהם נזקקו לעתים קרובות להגנה משטרתית במקומות הנאומים, בעבודה או בבית. המצב החמיר בעידן בוש-2, במידה רבה בגלל ההיסטריה המטופחת של "המלחמה בטרור" והסביבה החביבה שסיפק בוש, התחזקות התקשורת הימנית והדרישות שמטילה המדיניות הישראלית.
בנקודה האחרונה, צוין זה מכבר כי אלימות ישראלית ותפיסת קרקע מוגברת, הגורמת לעוינות בינלאומית רבה יותר לישראל, גורמת לתגובת הגנה חדשה של "מגני ישראל". בשנים האחרונות אף אחד שמבקר את המדיניות הישראלית לא נמלט מהתקפה – לא מתקפה על ידי טיעונים אינטלקטואליים, אלא על ידי תקיפה אד הומינם, פלישות ספאם, שימוש בכתובות גנובות כדי להביך, איומים וקמפיינים להכפשה והשתקה.
עבור התוקפים הללו המטרה מצדיקה כל אמצעי, כולל, כמובן, שקרים (לפרק אחד בקריירת השקר הענפה של הפרופסור למשפטים בהרווארד אלן דרשוביץ, ראה חילופי המכתבים בינו לבין נועם חומסקי, בוסטון גלוב, 17 במאי, 25 במאי ו 5 ביוני 1973).
עידן בוש-שרון היה עד להופעתם של מוסדות מקארת'ים כמו Campus Watch ו-David Project, שנועדו לשלוט בלימודי המזרח התיכון האקדמיים למחשבות לא-ישראליות-פטריוטיות, להפעיל לחץ על אקדמאים ומנהלים להתנקות אינטלקטואלית ולספק מטרות לדריכות. .
יש אפילו הצעות עדכניות לחוקק "איזון" ו"הוגנות" בלימודי המזרח התיכון הן ברמה המדינתית והן ברמה הפדרלית. מאמצים וניסיונות ערניים אלה לעשות פוליטיזציה של האוניברסיטה מהווים איומים חמורים על חופש הביטוי, החופש האקדמי ועצמאותה של האוניברסיטה. הם גם איומים על היושרה והאמת, כשהמטרה העיקרית היא ביקורת על המדיניות הישראלית ובמטרה להפוך את הגרסה הישראלית הרשמית של ההיסטוריה לנרטיב הלגיטימי היחיד.
בהקשר זה עלינו להעריך את המקרה של ג'וזף מסד, את הטיפול של אוניברסיטת קולומביה באותו מקרה, ואת מאמר המערכת של ה"ניו יורק טיימס" על "הפחדה בקולומביה" (7 באפריל, 2005). מסד, המלמד קורסים בלימודי המזרח התיכון בקולומביה, ומבקר את המדיניות הישראלית בפלסטין, ספג תקיפה מצד כוחות פרו-ציוניים, בכיתה ומחוצה לה, במשך שנים, למרות שהוא מנהל כיתה פתוחה, סובל עוינות ולעתים קרובות לא רלוונטי. שאלות, פעמים רבות על ידי גורמים חיצוניים ו"מבקרים", ועם תיעוד שמעולם לא זרק אף אחד מהכיתה בגלל הטרדה (למסמכים של מסד ואחרים הקשורים לתיעוד זה, ראה את הקישורים המופיעים בסוף מאמר זה).
בסביבה הגונה וכנה, הדאגה מ"הפחדה" תתמקד בהפחדה של יוסף מסד, שחייו נעשו לחוצים מאוד ושחופש ללמד ויעילותו כמורה אוימו על ידי מסע ההטרדות הזה? ומצד ותלמידיו אינם לבד בקורבנות על ידי הקמפיין הזה להגמוניה של אמת רשמית.
אבל בעולם המגונה והפוסט-אורווליאני שבו אנו חיים, מסד הוא המאיים, כמה תלמידים שלטענתו טיפל בחומרה הם הקורבנות האמיתיים, והצדק דורש חקירה על הפחדה לכאורה זו ואפשרות משמעת או פיטורים של המאיים הזה. לפיכך, הנהלת אוניברסיטת קולומביה, בתגובה למסע ההגמוניה בדיילי ניוז, ניו יורק פוסט, וול סטריט ג'ורנל ועל ידי קבוצות מאורגנות ויחידים אחרים, מינתה ועדת תלונות שתבדוק את ההאשמות על הפחדה של סטודנטים על ידי מסד ועמית. שלא הצליחו לעקוב אחר הנרטיב הרשמי.
אבל לוועדה זו לא הייתה הוראה לשקול את ההפחדה של מסד וחב', אם כי גם הוועדה וגם הניו יורק טיימס מודים כי הוא ואחרים חודרים לשיעורים שלהם "להסתננו על ידי פקחים ופקחים סמויים, והם קיבלו דואר שנאה ואיומי מוות" ("הפחדה בקולומביה"). במילים אחרות, ההפחדה השיטתית המוכרת של הפקולטה, איום ברור על החופש האקדמי והאפשרות להוראה ומחקר כנים, יורדת מסדר היום של חקירת הפחדה; יש להתייחס ברצינות לטענות של מספר סטודנטים שנויות במחלוקת ובאופן ברור חלק ממסע הפחדה גדול יותר הכולל את קמפוס ווטש, דיוויד הורוביץ ומאיימים ארציים אחרים.
ועדת התלונות של קולומביה הפגינה משוא פנים על ידי נכונותה לקבל משימה חד-צדדית שבה רק הפחדה של סטודנטים עומדת על הפרק. ההטיה שלהם ניכרה גם בטיפול בתלונות התלמידים. שתי התלונות על מסד הוכרזו כ"אמינות" למרות שהוגשו באיחור והתמודדו על ידי מסד.
הוועדה אינה קובעת במפורש כי הכחשתו של מסד בתיק הכיתה הייתה "מדהימה" וכי מסד (ושלושת עדי הסטודנטים שלו) שיקרו, כל כך "אמין", לא מוגדר, נראה כמשמעותו לא מופרכת ואפשרית תיאורטית, וממצא הוועדה הוא לכן לא רק מטומטם ומזיק למצד, הוא פותח תיבת פנדורה להאשמות עתידיות בהפחדה.
האשמת הסטודנטים "החמורה ביותר", שראשיתה באביב 2002, הייתה שמסד אמר לתלמיד "אם אתה מתכוון להכחיש את הזוועות שבוצעו נגד פלסטינים, אז אתה יכול לצאת מהכיתה שלי". הצהרה זו אושרה על ידי תלמיד אחד וגורם חיצוני שנכח לכאורה אך ללא שם של אחרים. מסד הכחיש את ההאשמה ונתמך על ידי שלושה תלמידים.
הוועדה ציינה כי התלמיד המאשים לא עזב את הכיתה, וההרחקה מנוגדת למדיניות של מסד (ללא דיווח על מקרה כזה). הסטודנטית לא התלוננה בשנת 2002 ולא הזכירה את האירוע בגיליון ההערכה שלה לקורס. האשמת הסטודנטים האחרת לא הייתה בכיתה, הזמן והמקום היו מעורפלים, והאמירה לכאורה של מסד, בעודה חריפה הייתה מתקבלת על הדעת בלהט ויכוח פרטי; אבל התלמיד והתקרית לא נזכרו על ידי מסד.
ייתכן שהתקריות הללו היו קורות, אבל אולי לא, וייתכן שאירועים ממשיים היו משוכתבים כדי לשרת אג'נדה פוליטית. ועדת התלונות אפילו לא מזכירה את האפשרויות הללו, וגם לא מציבה אותן בהקשר של הטרדות והפחדות מתמשכות מצד הקורבנות לכאורה, שעלולים להיחשב כמפחיתים את "אמינותם".
הדגמה שלישית להטיה של ועדת התלונות היא הצעתה כי כישלונם של קורבנות הסטודנטים להתלונן קודם לכן נבע מהליך תלונה לקוי בקולומביה. הוועדה אמרה שרק תוצאה של כישלונות אלה, שקבוצות הסברה חיצוניות שהוקדשו למטרות המשיקות לאלו של האוניברסיטה הצליחו להתערב כדי לקבל תלונות שהביעו כמה סטודנטים.
אך לא רק שמדובר בכשל בכך שהיו מספר מסלולים לתלונה בזמן שהאירועים הללו התרחשו, שהסטודנטים לא הצליחו לנצל, הוועדה לא שמה לב לאפשרות שהעדר תלונות קודמות עשוי להיות בגלל שהתקרית או התקריות. לא קרה או נופחו מאוחר יותר ברצינות, נבנו או הפכו רציניים רק כחלק מההתקפות המתגברות על מסד ומתנגדים אחרים מהקו הרשמי.
הוועדה מניחה את אמיתותם של המתלוננים ומתעלמת מתפקידם האפשרי במסע דיכוי גדול יותר - כלומר, הם אינם מכירים בכך שהתלונות המאוחרות עשויות להיות חלק מהתהליך שבו "קבוצות הסברה המוקדשות למטרות המשיקות לאלו של אוניברסיטה" הצליחו להשיג את מטרותיהם.
בהתייחסות למאמר המערכת של ה"ניו יורק טיימס", למרות שציינו בפסקה הלפני אחרונה כי חברי הסגל הנאשמים חודרו לשיעורים שלהם, שיבשו אותם ונוטרו על ידי גורמים חיצוניים, והם היו נמענים של דואר שנאה ואיומי מוות, העורכים אינם מבקרים את קולומביה בשל כך. נכשלים בפעולה למניעת התעללויות רבות אלו המאיימות על החופש האקדמי, ואף אינן רומזות כי נדרשת תרופה כלשהי.
זו הייתה כנראה הפחדה מקובלת, שבוצעה במקרה נגד אנשים המערערים על הנרטיב הרשמי שהניו יורק טיימס עצמו דבק בו בקפדנות (ראה מאמר שלי על התייחסות התקשורת לטיהור האתני המאושר של ישראל: http://www.zmag.org/meastwatch /israeleth3.htm). העורכים מתמקדים במסד, שלכאורה "אשם בבירור" במזג רע בשתי הזדמנויות, אם כי תחת פרובוקציה מתמשכת במשך כמה שנים. העורכים מציגים מצג שווא של העובדות גם כאן? ועדת התלונות כינתה את האישומים "אמינים", אך לא הכחישו במפורש את אמינותם של מסד ועדיו.
לא לוועדה ולא לעורכים הייתה היושרה לציין כי הטענות לסטודנטים היו ישנות וכי ייתכן שהן נבנו כחלק ממסע חריגה מאורגן; או שהשיטות שהופעלו בקמפיין זה לא היו קפדניות, וכי ייתכן שהתקריות נערכו או מפוברקות לחלוטין.
בפסקה האחרונה טוענים עורכי הטיימס כי המנדט של ועדת התלונות היה צריך להתרחב לשאלת "הטיה אנטי-ישראלית" וכי על קולומביה לגייס ולפטר "בנחישות ובזהירות רבה יותר". בקיצור, עיתון השיא אומר לקוראיו שאוניברסיטאות צריכות לחשוב על המשטרה להרחיק הטיה בלתי מוצדקת, שנראה כי היא מהווה איום רק בכיוון אחד? העורכים מעולם לא הזכירו את האפשרות של הטיה פרו-ישראלית בלתי מוצדקת, אשר מבחינת העורכים עשוי להיות בלתי נתפס.
יוסף מסד נמצא בחברה טובה. עורכי הניו יורק טיימס מצאו את ברטרנד ראסל לא ראוי למינוי ב-CCNY על סמך הפוליטיקה שלו ועגלה של התקפות עוינות. 1940 שנים מאוחר יותר הם קוראים במרומז להדחתו של יוסף מסד על סמך הפוליטיקה שלו ומסע חריגה מאורגן. כפי שציין ראסל לעורכים עוד ב-XNUMX, זה מנוגד לעקרונות היסוד של חברה חופשית לגרש מעמדתם "אנשים שדעתם, גזעם או לאום שלהם הם דוחים".
נקודה זו נשארת תקפה גם כאשר היא נעשית בחסות "הפחדה" לכאורה על ידי הקורבן שגורש.
קישורים שימושיים:
–" הניו יורק טיימס תומך בציד המכשפות של מקארת'י", חואן קול, תגובה מושכלת, 8 באפריל, 2005
– דו"ח ועדת תלונות אד-הוק, אירה כצנלסון, יו"ר; ליסה אנדרסון; פארה גריפין; ז'אן אי הווארד; ומארק מזווור, אוניברסיטת קולומביה (28 במרץ 2005)
– EI בלעדי: הצהרתו של ג'וזף מסד בפני ועדת התלונות האד הוק של אוניברסיטת קולומביה (5 באפריל 2005)
-"קולומביה לא הולמת" באור היום הבהיר, מוניק דולס (5 בנובמבר 2004)
- ג'וזף מסד מגיב להפחדה של אוניברסיטת קולומביה, ג'וזף מסד (3 בנובמבר 2004)
– קולומביה שוקלת מגבלות על ביטוי פוליטי באוניברסיטה, יעקב גרשמן, הניו יורק סאן (19 באפריל 2004)
– הרפורמה בתוכניות הלימודים צריכה להתחיל בארה"ב ובישראל, ג'וזף מסד (18 באוגוסט 2003)
– שיטור האקדמיה, יוסף מסד (14 באפריל 2003)