מה שגרר במיוחד את התשובה הזו היה האמירה של ג'אדט לפיה הליברלים 'השלימו עם מדיניות החוץ הקטסטרופלית של הנשיא בוש', שלדברי AG היא שטותית כמו הטענה של הימין שהליברלים הם 'מחטבים לאוסמה בן לאדן'. בניגוד לג'אדט, טוענת AG, 'רוב' הליברלים 'עמדו במסלול...[ו]הכחישו בעקביות ובפומבי את המדיניות ההורסת של ממשל בוש, תוך דבקות נחרצת ב'עקרונות הליברלים' שדחה בוש. הערה קצרה זו בוחנת טענה זו.
ישנה גם השאלה של צורת ועוצמת ההתנגדות למלחמה. לא מעט ליברלים, כולל טוד גיטלין, התרחקו מהמחאות נגד המלחמה שהתרחשו לפני המלחמה בטענה של מנהיגות לא תקינה שלהם (ANSWER), ובילו זמן רב על, וזכו לסיקור מצוין בתקשורת המרכזית שלהם. ביקורת על ההפגנות. במאמר על 'ההתלבטות הליברלית על עיראק' במגזין הניו יורק טיימס מ-8 בדצמבר 2002, הדגיש ג'ורג' פאקר את 'האחריות החמורה' של המחאה המתמשכת נגד המלחמה 'שכמעט תבטיח את חוסר האונים שלה'. היא נשלטת על ידי 'הקצוות הרחוקים ביותר של השמאל האמריקני', אנשים שלא מרגישים צורך להסביר כיצד 'לשמור על רוצח ההמונים הזה [פאקר מתכוון לסדאם, לא בוש] ועל כלי הנשק שלו..' פקר מסכם כי "זו לא תנועה ליברלית אנטי-מלחמתית בונה". גם המרואיינים הליברליים שלו היו בבעיה והסכימו עם פאקר על המצב העגום של האופוזיציה המלחמתית המאורגנת. התנגדותם למלחמה, בקיצור, נפגעה במקרה הטוב.
שנית, לגבי המזרח התיכון, AG קובעת כי "אנו מאמינים שלמדינת ישראל יש את הזכות הבסיסית להתקיים, ללא תקיפות צבאיות, בגבולות בטוחים הקרובים לאלו של 1967", וכי לממשלת ארה"ב יש אחריות מיוחדת. להשיג שלום. 'זכות יסוד להתקיים' כמדינה יהודית עם חוקים גזעניים, או להיות נקייה מתוקפנות? טוני ג'אדט הואשם בתמיכה במתנגדי 'זכות הקיום' של ישראל בחקירת הבסיס הגזעני של החברה והמדיניות הישראלית. השימוש המעורפל בשפה זו על ידי AG מזין את הביקורת הזו על Judt על ידי מגיני העקרונות הגזעניים. התפיסה שישראל עומדת בפני כל איום על קיומה אחרת אינה משכנעת, אם כי האיומים של מדינת ישראל הצבאית על הקיום הלאומי הפלסטיני ועל קיומה של מדינה שברירית כמו לבנון הם אמיתיים מאוד.
שימו לב גם ש-AG מבקרת רק את מדיניות בוש כלפי ישראל ופלסטין, לא את זו של קלינטון והממשלים המוקדמים בארה"ב, שתמכו כולם בטיהור האתני ובגזענות הישראלית, ובאמצעות תמיכתם הצבאית והדיפלומטית הבלתי פוסקת בישראל היו שותפים- אחראי לכישלון בן עשרות שנים ביישום קונצנזוס בינלאומי על הפתרון. למרות הקנוניה הזו, AG אומרים שלארצות הברית "יש אחריות מיוחדת להשגת שלום מתמשך במזרח התיכון". האם זה עולה בקנה אחד עם עקרונות ליברליים להעמיד פנים שארצות הברית אינה חלק מהבעיה, ולהימנע מאזכור מפורש של העובדה שהפתרון ידרוש תפנית בחשיבה של ארה"ב שאינה, כפי שעושה אמירה ליברלית זו, מתמקדת תחילה ב אינטרסים ישראלים, וזה מוכן להתעמת עם כוח קבוצת אינטרסים שמעצב את מדיניות ארה"ב?
תפיסת ה-AG שבבוסניה, קוסובו ואפגניסטן היו מלחמות "מוצא אחרון" נשענת על אי הבנה עמוקה של ההיסטוריה הקרובה. בבוסניה, ארה"ב חיבלה בהסכם ליסבון החשוב משנת 1992 שהיה מסיים את מלחמת בוסניה מוקדם, היא מעולם לא חיפשה שום הסדר בקוסובו והשתמשה בוועידת רמבויל אך ורק כדי לחזק סידורים למלחמה, שכן הסרבים נזקקו להפצצה קטנה, וההתקפה שלה על אפגניסטן הייתה מונעת נקמה, בלתי חוקית, וכמעט לא נועדה ללכוד את בן לאדן. התפיסה שכל אחת משלוש המלחמות הללו הייתה 'מוצא אחרון' או 'התערבות הומניטארית' נשענת על בורות ברורה ועל רצון להאמין (להוכחות משכנעות, ראה "אודיסיאה הבלקןית" של הלורד דיוויד אוון, של מנהל המלחמה הבוסני [Harcourt Brace: 1995], והפרופסור הקנדי למשפטים מייקל מנדל של How America Gets Away With Murder [עיתונות פלוטו: 2004]).
אחד החותמים על הצהרת AG, מייקל טומאסקי, עורך בכיר של The American Prospect, הסביר שהדמוקרטים צריכים להוכיח את עצמם בביטחון הלאומי על ידי תמיכה נמרצת ב'קידום דמוקרטיה' כיעד לאומי (בפרק שלו בג'ורג' פאקר, המאבק הוא למען דמוקרטיה [הרפר רב שנתי: 2003]). יש להניח שבידי הדמוקרטים לא יהיו 'שימושים שגויים' בשימוש בכוח, וניתן להתעלם מהצהרת אולברייט המעידה על נכונות מוכנה להשתמש בכוח. זה יעזור להצדיק את התקציב הצבאי העצום המובנה, ויספק כיסוי להקרנה אימפריאלית של כוח בחסות ראויה (בוש להוט גם בקידום דמוקרטיה, אך נוטה ליישם שגוי). אז מבנה הכוח מכתיב מדיניות חוץ התערבותית והבעיה עבור הליברלים היא לבנות את הרציונל הייחודי שלהם להתערבות, שככל הנראה תואם את הערכים הליברליים ולא יהווה 'מרשם לאימפריה'. (ראה 'ג'ורג' פקר והמאבק לתמיכה באימפריאליזם' שלי, פרשנות ZNet, 28 בינואר, 2005)(6)
בקיצור, מדינה אימפריאלית וצבאית תשתמש בכוחה הצבאי ללא הפוגה, והשפעות המשוב של המלחמה הכרונית הזו יגררו בהכרח פגיעה בחופש הביתי. אבל AG לא יכולה להתעמת עם מערכת היחסים העמוקה יותר הזו ולאתגר את המיליטריזם והמדינה האימפריאלית. הם מסתגלים אליו, ותוך כדי כך נפגעים 'עקרונות ליברליים' ונדחקים הצידה, והליברלים אכן משמשים כ'אידיוטים שימושיים' של המדינה האימפריאלית.
(1) http://www.lrb.co.uk/v28/n18/judt01_.html
(3) http://www.prospect.org/web/page.ww?section=root&name=ViewWeb&articleId=12123
(5) http://socserv2.mcmaster.ca/~econ/ugcm/3ll3/hobhouse/liberalism.pdf