אחד העקרונות המנחים של הדמוקרטיות הליברליות המערביות הוא שיש להעמיד את הפשעים של 'אויבינו' בקפדנות לחשבון ולגינוי, בעוד שפשעינו שלנו זוכים להתעלמות, למזער או להוות דוגמה ל'התערבות הומניטארית'. או כפי שניסח זאת ראש הממשלה טוני בלייר, אפילו כאשר תושבי אפגניסטן היו נתונים למתקפה מסיבית של הפצצות ארה"ב/בריטניה:
"לא משנה מה יש לנו פגמים, בריטניה היא אומה מאוד מוסרית עם תחושה חזקה של נכון ולא נכון. הסיב המוסרי הזה יביס את הקנאות של המחבלים האלה ותומכיהם״. בהגדרה, האומות ה'מוסריות' של המערב לעולם אינן מתמכרות לטרור, רק ללוחמה בטרור.
התקשורת המיינסטרים הבריטית, למעט חריגים משמעותיים ואמיצים, דוגלת במיתוס שמדיניות החוץ הבריטית מעוצבת על ידי כוונה מיטיבה, וכי בהזדמנות מוזרה כשדברים 'משתבשים', זו רק טעות או כישלון כנה.
למרבה המזל, עדיין יש עיתונאים ויוצרים דוקומנטריים בסדר הגודל של ג'ון פילגר לנקב מיתוסים כאלה. עוצב על פי חוויותיו בדיווח מקו החזית של ניצול לרעה של הכוח המערבי, בעיקר בווייטנאם ובקמבודיה, פילגר הטיל ספק ב"טבעו של הכוח שנכפה ממרחק, לא רק על ידי אלה שמעל לעננים, אלא על ידי דמויות מרוחקות ללא דופי, להורות על הרג המוני של אנשים, ועל ידי אלה המצדיקים את פשעיהם על ידי ייצוג הקורבנות כטרוריסטים, או רק כמספרים, ללא שמות, פנים והיסטוריה, או כקורבנות הבלתי נמנעים של מוסר עליון.'
המוסר הנעלה, כמובן, שייך לזה של מעצמות המערב הכובשות שמציגות את עצמן בשירות עצמי כצלבנים של דמוקרטיה, חירות וזכויות אדם, הכל קשור באופן מהותי לדוקטרינת הקפיטליזם בשוק החופשי.
The New Rulers of the World, ספרו החדש של ג'ון פילגר (Verso, London, 2002), מכסה שטח רב בארבעה מאמרים מרכזיים. הראשון - 'התלמיד המופת' - חושף כיצד תפיסת השלטון העקובת מדם של הגנרל סוהרטו באינדונזיה באמצע שנות ה-1960, שהביאה למותם של עד מיליון 'אוהדים קומוניסטים' (כפי ש'האינדיפנדנט' תיאר בצורה מטעה את הקורבנות לאחרונה), הובילה להטלת כלכלה מתוכננת לעיצוב מערבי. זה היה המקור האמיתי, ובעיקר לא מדווח, של הגלובליזציה הכלכלית בחלק זה של אסיה.
הכותרת של הספר היא כשלעצמה מאיר עיניים. כפי שג'ון פילגר אמר ל-Media Lens בראיון בשנה שעברה: "הרבה מהאנשים שנמצאים בקואליציה הרחבה נגד הגלובליזציה מצטרפים לדעה שהשליטים החדשים בעולם הם התאגידים הרב-לאומיים. אני לא מסכים. אני חושב שזה שילוב של כוח המדינה - כשכוח המדינה עדיין דומיננטי - לבין התאגידים הרב לאומיים. השניים באמת נשואים ביחד. זה מסוכן להתחיל לתאר את העולם כפשוט מנוהל על ידי תאגידים״. (www.medialens.org/articles_2001/dc_Pilger_interview.html).
אם לקחת רק דוגמה אחת, סחר בנשק אפשרי רק באדיבות תמיכה מסיבית של המדינה. על פי דו"ח תדרוך של "Campaign Against the Arms Trade" (www.caat.org.uk), ממשלת בריטניה (כלומר משלם המסים בבריטניה) העבירה סובסידיה נטו של 763 מיליון ליש"ט לתעשיית ייצוא הנשק הבריטית בשנת 2000 /2001. תרומה ציבורית גדולה ניתנה למחלקת הבטחת אשראי יצוא (227 מיליון ליש"ט) כ"ביטוח" לכיסוי הסיכון של תשלומי יצוא נשק שלא יסופקו על ידי קונים זרים (רבים מהן מדינות לקוחות מערביות כמו ערב הסעודית, מלזיה ואינדונזיה) .
הפרק השני של הספר 'משלמים את המחיר' מתאר את הסבל הנורא של עיראקים רגילים כתוצאה מהאמברגו של המערב מימי הביניים שנמשך שתים עשרה שנים מאז מלחמת המפרץ. פילגר חושף את המציאות של האיום העיראקי כביכול: דהיינו שה'איום' הוא כלי תעמולה שנפרס בעוצמה רבה עוד יותר, לאחר ה-11 בספטמבר, על ידי ממשל בוש לטובת העסקים הגדולים.
התעמולה המתעתעת הזו משתלבת היטב בתפיסה המפחידה של 'מלחמה טוטאלית' (יורש מיתוס 'המלחמה הקרה' המיושן), כל הזמן ממלאת את קופות הקבלנים הצבאיים ריית'און, אליאנט טק סיסטמס, נורת'רופ גרומן ולוקהיד מרטין. בחברה בעלת חשיבה חופשית אמיתית, עובדות כאלה יהיו ידועות. במקום זאת, המחסור בהתנגדות קיצונית במיינסטרים מודגש על ידי פילגר כשהוא שואל: 'מי יגיד ש"המלחמה בטרור" היא הונאה: שהתובעים שלה הם בעצמם טרוריסטים מליגה גדולה יותר וכי מעשיהם יהיו, בדיוק לפחות, לייצר יותר קטל ושהידים?'.
הפרק השלישי, 'המשחק הגדול', מאיר את האופן שבו כוח מדינה בקושי מוסווה מספק את התנאים וההרשאות המגנות על השווקים המערביים, תוך שהוא מאפשר לתאגידים מערביים, על גב המכונה הצבאית האמריקנית, להתערב היכן שהם אוהבים. העולם. שוב, להדגיש, כוח תאגידי תלוי בכוח המדינה.
כפי שכותב הטור רב ההשפעה של ה"ניו יורק טיימס" תומס פרידמן, כלב שמירה נאמן של כוח ארה"ב, מציין באחד מקטעי הביניים הכנים יותר שלו: "היד הנסתרת של השוק לעולם לא תעבוד בלי אגרוף נסתר. מקדונלד'ס לא יכולה לפרוח בלי מקדונל דאגלס, המעצב של ה-F-15. והאגרוף החבוי ששומר על בטיחות העולם עבור הטכנולוגיות של עמק הסיליקון נקרא צבא ארה"ב, חיל האוויר, הצי וחיל הנחתים".
הפרק האחרון, 'הנבחרים', רואה את פילגר חוזר לארץ הולדתו אוסטרליה כדי להמשיך במעורבות בת שלושים שנה במאבקם של העם האבוריג'יני נגד האפרטהייד מאחורי הרושם של אוסטרליה בגלויות. הוא מדווח על הערותיו המייסרות של ד"ר ריצ'רד מארי, שכל מטופליו הם אבוריג'ינים:
"לפי רוב המדדים של בריאות הילידים, אוסטרליה היא האחרונה בעולם. העם האבוריג'יני סובל ממחלות שראינו את סופן בשכונות העוני באדינבורו במאה הקודמת, כמו קדחת שגרונית. כאן זה הגבוה ביותר שדווח אי פעם בעולם. וסוכרת, שמשפיעה על עד רבע מאוכלוסיית האבוריג'ינים הבוגרת, וגורמת לאי ספיקת כליות ולעיוורון סוכרתי״.
הסיבה? "עוני ונישול", עונה ד"ר מאריי, ומציין כי תשעים אחוז ממשקי הבית הצפופים באוסטרליה הם אבוריג'ינים (המהווים רק שני אחוזים מהאוכלוסייה). יתרה מכך, ממשלת אוסטרליה מוציאה כ-25% פחות לנפש על בריאותם של האבוריג'ינים בהשוואה לשאר האוכלוסייה.
הדיווח והניתוח של ג'ון פילגר נעוצים בחמלה כלפי קורבנות ההתעללות בכוח המערבי. חוט משותף שעובר ב'שליטים חדשים' הוא הכישלון של התקשורת המיינסטרים לדווח בצורה כנה ומדויקת על התעללויות מסוג זה.
זו לא קונספירציה. "זו פשוט הדרך שבה המערכת עובדת", מדגיש פילגר. זוהי מערכת שמבטיחה 'גישה' ו'אמינות' לאותם קולות הלהוטים 'לזכות כוונה אתית יותר לקובעי המדיניות בממשלה מאשר לקובעי המדיניות עצמם'.
פילגר גם לוקח את האקדמיה למשימה על כך שהיא שומרת בעיקר על שתיקה. "במחלקות הפוליטיות, המשימה של ריאליסטים ליברליים היא להבטיח שהאימפריאליזם המערבי יתפרש כניהול משברים, ולא כגורם למשבר והסלמה שלו. בכך שלעולם לא תכיר בטרור של מדינות המערב, שותפותם מובטחת. לומר את האמת הפשוטה הזו נחשב לא מלומד; עדיף לא להגיד כלום'.
למרבה המזל עבורנו, ועבור קורבנות הכוח המדכא של תאגידים מערביים בכל מקום, ג'ון פילגר הוא אחד מאותם חריגים נדירים - כתב עיקש ואמיץ - שלא מפחד לומר את מה שצריך להיאמר. הבחירה של הקורא, כתמיד, היא האם לפעול לפיו או לא.
דיוויד קרומוול הוא עורך משותף של Media Lens (הירשם להתראות מדיה בחינם בכתובת www.MediaLens.org) ומחבר הספר Private Planet: Corporate Plunder and the Fight Back. פרטים נוספים באתר www.private-planet.com