כשראיתי את ראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו מדבר בפני הקונגרס לפני כמה שבועות, אני חייב להודות, כמעט נשאבתי פנימה. לא, לא מהגרסה המעוותת שלו למציאות בשטחים, ולא מההשוואות האופורטוניסטיות והבלתי-מוצדקות שלו בין יאסיר ערפאת. ואוסאמה בן לאדן.
גם לא בהתעקשותו שאין פתרון מדיני לטרור, אלא רק צבאי: טענה שהאבסורד שבה מעידה על כך שאחרי עשרות שנים של ניסיון להביא שלום באמצעות טנקים ורובים, רוב הישראלים מרגישים פחות. מאובטח מאי פעם. (זה מופרך גם בעובדה שפעולות צבאיות כאלה עצמן הסתכמו בטרור, אבל זה כבר סיפור אחר לטור אחר). עם זאת, לאחר דקות ספורות בלבד מהצעת המכירות שלו - תחינה לארה"ב לתת אור ירוק לכל טבח שנראה הכרחי על ידי ישראל בגדה המערבית - מצאתי את עצמי מוצף על ידי רגש שהיה גם לא בריא וגם מטריד מאוד. .
והתחושה הזו הייתה בושה וסלידה עמוקה מהעובדה שהאיש הזה ואני חולקים מסורת אמונה; מורשת דתית משותפת; סוג של קרבה. ובעודו דיבר - לא רק עבור ישראל, אלא לשמוע את רוב המנהיגים היהודיים האמריקאים מספרים זאת, עבור יהודים בכל מקום - הרגשתי את ייסורי האשמה הקולקטיביים עולים בי באופן שמעולם לא הרגשתי קודם. וזה כמובן היה טרגי. מי בכל זאת הייתה המשוגנת הזו שדיברה בשמי? מי מינה אותו, או לצורך העניין כל מנהיג ישראלי, ל"דובר היהודים?"
מי ראה בציונות שם נרדף ליהדות, והחליט שלהיות יהודית אמצעים לתמוך בהוצאת זכויות פלסטינים, בשחיטת ילדים חפים מפשע תחת הכותרת של סילוק הטרור, או ירי של צה"ל על אמבולנסים כדי להבטיח שאלה פצועים ממעשיהם ימותו לאט, במקום לקבל את סיוע החירום לו הם זכאים לפי החוק הבינלאומי וכל המושגים של הגינות אנושית בסיסית? מי היה נתניהו שגרם לי להרגיש אשם כיהודי? התשובה, למרבה הצער, לכל השאלות הללו היא ששילוב אירוני של שונאי יהודים גלויים ויהודים פרו-ישראלים הם אלה שהטמינו את האמונות הנ"ל בכל כך רבים. ניאו-נאצים, למשל, מתעקשים שכל היהודים הם ציונים ותומכים בפעולות ישראל: טענה המאפשרת להם לטוות את נרטיבים מלאי השנאה שלהם על רוע בהשראת יהודים, ללא הפרעה ממחשבה ביקורתית.
אבל מצד שני, טשטוש הקווים בין היהדות (מסורת דתית ותרבותית הנמשכת על פני חמישה וחצי אלפי שנים) לבין ציונות (תנועה פוליטית ואידיאולוגית פחות ממאה ורבע. ישן) בוצע גם על ידי חלק גדול מהקהילה היהודית המאורגנת עצמה. קהילה זו היא שביקשה להשתיק את הביקורת היהודית על ישראל והמפעל הציוני בקריאות "אנטישמיות" או "שנאה עצמית". זה היה ראש הפדרציה היהודית של ניו אורלינס, שבזכותה בתחילת שנות ה-1990, הציע להדיח אותי מתפקידי בארגון הראשי נגד דיוויד דיוק מכיוון שכתבתי טור המבקר את ישראל על תמיכתה בממשלות האפרטהייד של דרום אפריקה.
לאדם המדובר, ביקורת על ישראל עשתה אותי מעט יותר טוב מהדוכס עצמו: אדם שאמר שיהודים צריכים "להיכנס לאשבין של ההיסטוריה", ערך מסיבות יום הולדת להיטלר בביתו וקרא לשואה. "שטויות". לציונים ולנאצים כאחד, זה אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד מבחינת הקהילה היהודית. הניסיון לנתק את המושגים של ציונות ויהדות, או אנטי-ציונות ואנטישמיות, נתפסים כגורמים אבודים או חסרי ערך על ידי שתי הקבוצות. כפי שהסביר לאחרונה סופר אחד ב-Commentary: "להכפיש את ישראל זה להשמיץ את היהודים." אבל אכן יש צורך לנתק את המושגים הללו: להוכיח שאפשר להתנגד לציונות ללא דעות קדומות כלפי יהודים כיהודים, וגם להראות. שתמיכת האדם בישראל לא בהכרח מבודדת את עצמו מהאשמה באנטישמיות.
ואכן, תמיכה כזו הולכת לעתים קרובות יד ביד עם אנטיפתיה עמוקה לעם היהודי. קחו בחשבון את דבריו של בילי גרהאם, שנחשף בשיחה מוקלטת עם ריצ'רד ניקסון כשהוא מביע את אהבתו לישראל ובו זמנית מתפרץ על "התקשורת הנשלטת על ידי יהודים" ועל התחבולות הפוליטיות המזיקות שלהם מאחורי הקלעים. ואכן, רוב הנוצרים הפונדמנטליסטים מצהירים על אהבתם לישראל, כל הזמן מפיצים את האמונה שיהודים מיועדים לאגם של אש, אלא אם כן יקבלו את ישוע כמושיעם האישי: במילים אחרות, אלא אם כן הם מפסיקים להיות יהודים.
הציונות שלהם היא אופורטוניסטית במקרה הטוב: מבוססת אך ורק על התקווה שברגע שהיהודים ישובו לישראל, המשיח יבוא בקרוב בעקבותיו, וידון את היהודים לעזאזל בתהליך. מטרת ההמרה שלהם היא עצמה עוינת מהותית ליהדות, ללא קשר ל"אהבתם" לארץ הקודש: אחרי הכל, להמיר את היהודים לנצרות יהיה להשלים מעשה של רצח עם רוחני; לשים קץ ליהדות לגמרי.
העובדה שהאנשים היפים האלה עלולים לשתול עצים בישראל או להתפלל למען הישרדותה, בקושי מפצה על רצונם למגר את היהדות באותה מידה שבה היטלר ביקש לעשות זאת. ועדיין, מעטים בקהילה היהודית המאורגנת גינו את בילי גרהם, וגם לא מדברים הרבה על האנטישמיות הגלומה כל כך בנצרות האוונגליסטית, כפי שהוזכר לעיל. אולי הם עסוקים מדי בניסיון להשיג קבלה מהרוב, או בהכרת תודה על תמיכתם בישראל מכדי לשים לב. בוועידה שהסתיימה זה עתה של הוועדה האמריקאית לענייני ציבור (AIPAC), אותם אנשים שמותחים ביקורת על האנטישמיות כאנטישמיות, השמיעו כפיים סוערות לחבר הקונגרס הימני, טום דיליי. ולמה?
כי הוא אמר שישראל זכאית לגדה המערבית, שאותה כינה בשמות התנ"כיים יהודה ושומרון. זה שהוא גם אמר מוקדם יותר החודש שהנצרות היא "התשובה היחידה הקיימת, ההגיונית והסופית" לשאלות המפתח של החיים - הצהרה נוטפת בוז ליהודים אותם הוא טוען שכל כך אכפת להם - כנראה חשובה. פחות לחלק מהתמיכה המשיחית שלו ב"ארץ ישראל". כמובן, לכל זה יש היגיון מסוים. הרי לציונים המוקדמים היה אכפת רק מרכישת קרקעות, ולא הייתה להם בעיה עם אנטישמיות, כשלעצמה – ובמקרה של תיאודור הרצל וחיים ויצמן ממש טענו להבין אותה ואף להזדהות איתה. כפי שציינתי בעבר, הרצל (אבי הציונות) הוא שהוציא את הפבולה האולטימטיבית בשנאה עצמית, אנטישמית כאשר ציין כי אנטישמיות היא "תגובה מובנת לפגמים יהודיים". טשטוש הגבול בין ציונות ליהדות הוא כמובן מסוכן לקהילה היהודית. כל עוד הציונים מתעקשים על הקשר המובנה בין השניים, סביר יותר ויותר שכמה מבקרי ישראל גם יטשטשו את הקווים, ויהפכו גינוי צודק של קולוניאליזם, גזענות ואימפריאליזם, לגינוי הכולל אנטי. -גם קנאות יהודית. בשבועות האחרונים התרחשו חילול בתי כנסת ובתי קברות יהודיים, ככל הנראה במחאה על הפלישות והשחתות האחרונות של ישראל, ואלה התרחשו במקומות רחוקים כמו תוניסיה, צרפת וברקלי, קליפורניה.
תעמולה אנטישמית, כמו המתיחה הצארית, "הפרוטוקולים של זקני ציון" - המתיימרת "להוכיח" מזימה יהודית לשליטה עולמית - צצה ברחבי העולם הערבי, כשקטעי הרעל שלה אפילו מוצאים מקום על אחרת אתרים שמאליים-פרוגרסיביים כמו אינדימדיה.
בחיפזון המובן לגנות את הפעולות הישראליות, לפחות שר רשימות פרו-פלסטיני אחד המופעל על ידי רדיקלים שמאלניים/מתקדמים לכאורה, הפיץ את אחת הפרשנויות של דיוויד דיוק על הסכסוך: טור מלא בהשמצה אנטי-יהודית, שכמובן מערער את אמינות השולח ואת צדקת התובנות שלו על המאבק על פלסטין. מה שבטוח, אנחנו המבקרים את ישראל חייבים לגנות באופן חד משמעי את כל הפעולות האנטי-יהודיות הללו: לא רק בגלל שהם שונאים בתנאים שלהם, אלא בגלל שהם עוזרים להנציח את השקר שאומרים ממשלת ישראל ותומכיה: שהם היהודים והיהודים הם הם.
וזה רעיון שגם מחליש את המאבק נגד הכיבוש - בכך שהוא הופך את כל הביקורות עליו לחשודות בהטיה אנטי-יהודית - וגם מעמיד את הקהילה היהודית בסיכון גדול יותר, שכן הם (אנחנו) נתפסים יותר ויותר כראשוני ישראל, במקום אנשים המחויבים לעקרונות של שלום, צדק והגינות: המושגים הללו שלמדתי בבית הספר העברי היו בעלי חשיבות עליונה לעמי. יתרה מכך, סובלנות של אנטישמיות בתוך התנועה לצדק במזרח התיכון היא מסוכנת במיוחד עבור העם הפלסטיני אותו אנו מבקשים להגן. ככל שהרטוריקה והדימויים האנטי-יהודיים מעוררים את המאבק בכיבוש ובאכזריות הישראלית, כך אריאל שרון יכול להפוך את הדחף המטורף שלו לכוח ואדמה למאבק הישרדות של העם היהודי.
וככל שהוא יצליח יותר להטיל את הדיון במונחים אלה, כך יצטרפו יותר יהודים ישראלים ותומכיהם האמריקנים לרמות מתגברות של אלימות, יותר ויותר מוות והרס שיושלמו על קורבנות הקולוניאליזם הישראלי. יובהר שהבעיה של הציונות היא לא שזו הלאומיות היהודית, כשלעצמה, אלא סוג של עליונות אתנית במחשבה ובמעשה. ויותר מזה: סוג של עליונות אירופאית לאתחל.
אחרי הכל, היו יהודים שנשארו בארץ ישראל ובסביבתה ברציפות במשך אלפי שנים, ללא סכסוך מהותי עם שכניהם הערבים והמוסלמים. כמו כן, יהודים רבים חיו תחת שלטון מוסלמי באימפריה העות'מאנית, שם קיבלו קבלת פנים חמה בדרך כלל - טוב בהרבה מהיחס שקיבלה מאירופה הנוצרית, שגירשה אותם ממקום אחר. יהודים אלה, בניגוד ליהודי אירופה שביקשו לעקור את הערבים האמורים מארצם, חיו שם בשלווה ולא חיפשו תכנון גדול ל"ישראל השלמה". הם לא יצרו את הציונות, ולא הובילו את הממונה לפיתוח יהודי. מדינה. לשם כך נדרשה קהילה יהודית מובהקת מערבית, אירופאית ולבנה.
היהודים שהיו הילידים ביותר בארץ ישראל, או אלה של אפריקה, או שאר אסיה הקטנה - בקיצור אלה שהיו העמים השמיים באופן ישיר ביותר - מעולם לא היו הבעיה. גם לא אמונתם. מנטליות קולוניאלית מובהקת, בעצמה פועל יוצא של מחשבה ותרבות אירופית מסוף שנות ה-1800 ואילך, הייתה הדלק לאש הציונית. הבעיה של הציונות היא שהיא סוג של עליונות לבנה ושליטה מערבית. וכמו כל הנגזרות של עליונות לבנה, היא מזניחה את אחת האירוניות הברורות מכולן: כלומר, הקשר הגנטי ההדוק בין הדומיננטי לנשלט; המציאות שהצורר מדכא את המשפחה.
כפי שהוכיח מחקר עדכני, אין הבדל ביולוגי משמעותי בין פלסטינים ליהודים במזרח התיכון. כל יהודי עם שורשים שמיים הוא, למעשה, ערבי - לכל מה שהוא שווה. כל זה אומר שהציונות והשפעותיה, מתוקף התעלמותה של הפלסטינים, היא אולי הצורה העמוקה והממוסדת ביותר של אנטישמיות על פני כדור הארץ כיום. טים וייז הוא מסאי אנטי גזעני, מרצה ופעיל. ניתן להגיע אליו ב [מוגן בדוא"ל]