אני נגד המלחמה, המלחמה (התמידית) בטרור וגם נגד עיראק. אני נגד האימפריה, השליטה בכמעט 40 אחוז ממשאבי העולם המובטחים על ידי פריסת כוחות אוויר, ימי וקרקע בלמעלה מ-800 בסיסים ברחבי העולם. ואני נגד הונאה; הטענה שמדיניות החוץ של ארצות הברית מכוונת להבטיח חופש, צדק ודמוקרטיה ברחבי העולם, כאשר למעשה האג'נדה שלה מעבר לים מונעת על ידי תאוות בצע, כוח ושליטה תאגידים.
כשממשל בוש נחוש - בצד רטוריקה - להדיח את סדאם חוסיין ולהשיג שליטה על משאבי הנפט בעיראק, במה שיהפוך ככל הנראה לכיבוש עקוב מדם ביותר, והמפלגה הדמוקרטית משתוללת בלי אפילו מלמול מחאה, הגיע הזמן שאזרחים רגילים מתבטאים בצורה ברורה וחריפה נגד השאיפות האימפריאליסטיות המטורפות של בוש.
הטענה שלי היא פשוטה: בשם הלחימה בטרור והפצת הדמוקרטיה ברחבי העולם - שהיא תעמולה מוחלטת בהתחשב בחיבוק הדיקטטור החדש של פקיסטן - ממשל בוש מערער תהליכים ומוסדות דמוקרטיים בתוך ארצות הברית. במילים אחרות, בוש מנצל הן צער והן פחד כדי להרוס את עצם החיים הדמוקרטיים.
בואו נסתכל על העובדות. על מנת לממן את מלחמותיו, בוש מתעקש להגדיל 48 מיליארד דולר לתקציב הצבאי הנוכחי של 335 מיליארד דולר, ובכך מייעד 53 אחוז מההוצאות הממשלתיות על התקציב הצבאי, שהם כבר יותר מפי עשרים ושלושה מההוצאה הצבאית המשולבת של מדינות שזוהו. על ידי הפנטגון כיריבים סבירים: קובה, איראן, עיראק, לוב, צפון קוריאה, סודן וסוריה.
בינתיים, רק 9% מהתקציב יועברו לחינוך ושירותים חברתיים, ו-6% לבריאות. כל זאת בזמן שכמעט 17 אחוז מהילדים בארה"ב חיים בעוני, ל-44 מיליון אנשים אין ביטוח בריאות ו-85 אחוז מבתי הספר הציבוריים זקוקים לתיקון. אגב, העלות של מפציץ B-2 אחד תספיק לתיקון למעלה מ-1,000 מבני בתי ספר מזדקנים.
חוסר הסובלנות למצוקת העניים מלווה בעלייה מהירה במרכיבים האוטוריטריים של כוח המדינה. לא ניתן לומר מספיק על המתקפה המתמשכת על חירויות האזרח, שהחלה כאשר החוק נגד הטרור הפטריוט של ארה"ב התקבל באוקטובר של השנה שעברה. ההליך התקין הושעה בתחומים רבים במערכת המשפט הפלילי, לרבות הזכות למשפט מהיר, חופש מחיפושים שרירותיים במשטרה, איסור על כליאה ללא הגבלת זמן ומעצרים בסתר. גם סמכות המעקב הורחבה באופן נרחב, בין אם באמצעות האזנות סתר ובין אם באמצעות סמכויות חדשות וגורפות של הממשל הפדרלי לחקור תקשורת אלקטרונית, רשומות אישיות ופיננסיות, כוננים קשיחים של מחשב ומסמכים בודדים אחרים.
על מנת להצדיק את יעדי מדיניות החוץ שלו, הממשל עשה דמוניזציה לכל האויבים הנתפסים ובדרך זו סייע לעורר נטיות מקומיות לשנאת זרים. באופן לא מפתיע, לטקטיקה הג'ינגואיסטית הזו היו השלכות מרחיקות לכת עבור ערבים ומוסלמים גם בתוך ארה"ב.
השקפת עולמו המניכאנית של בוש לצד ההתקפה שלו על חירויות האזרח וחוסר החמלה המוחלט כלפי העניים נעשית בשם איזו מושג מעוות של פטריוטיות. כל מי שכל כך מטיל ספק ברציונליות של המדיניות סותם מיד את הפה ומנודה. כל זה מסתכם בצמצום דרסטי של מה שהפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט כינתה "המרחב הציבורי".
דמוקרטיה, אחרי הכל, תלויה בריבוי דעות, בהזדמנות של אנשים להביע את דעותיהם, להתווכח בנושאים ולשכנע זה את זה. ללא חינוך הגון, נגישות לבריאות, חירויות אזרחיות בסיסיות ואווירה של סובלנות כלפי האחר, המרחב הציבורי - הדרוש על מנת להביע את דעותיו - מתכווץ.
לפיכך, אני נגד המלחמה לא רק משום שהיא תסייע לבוש לחתום את מעשי האלימות הקשים ביותר, שרק יגבירו את השנאה כלפי ארה"ב והטרור הבינלאומי, אלא גם משום שמלחמותיו של בוש חותרות את השיטות הדמוקרטיות הבסיסיות בארה"ב שנה לאחר המלחמה. התקפות טרור נוראיות, הדמוקרטיה בארה"ב מותקפת. האויב, לעומת זאת, אינו אוסאמה בן לאדן או סדאם חוסיין; האויב בפנים.
נווה גורדון מלמד פוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון, וניתן להגיע אליו בכתובת [מוגן בדוא"ל]