באמצע ספטמבר, הודו בחוץ לארץ התיזה בעמוד הראשון שלה את הכותרת הזו: "אשמח לקבל חיילים הודים בעיראק, אומר בוש להודו בחו"ל. ההקשר לסיפורו של הכתב הוותיק לעניינים פוליטיים עזיז הניפה הוא גיוס תרומות שגייס 1.5 מיליון דולר לקראת מסע הבחירות מחדש של ג'ורג' וו. מלבד האליטה המפוארת שפתחה את פנקסי הצ'קים שלה, בחדר היו יותר משישים רפובליקנים הודים אמריקאים, שניהם מנותקים לחלוטין מהקהילה שלהם ושהם להוטים לחתום על צ'קים לנשיא שאינו זקוק לכספם (הוא כבר יש תיבת מלחמה שיא). מארגן האירוע, ד"ר זך זכריה הוא סייר, אחד מעשרים מגייסי התרומות המובילים עבור בוש. לאחר האירוע לקח ד"ר זכריה את חבריו הקרובים ליאכטה יוקרתית שנקראת באכזריות מלך הלבבות.
בהקשר של אירוע זה שטוף דולרים, אמר בוש להניפה, "אשמח לקבל חיילים הודים [בעיראק] אבל לו [וג'פיי] יש בעיה עם זה. יש לו בחירות בפתח ואני מבין את הבעיה שלו".
כן, בוש מבין את הבעיה שלו: גם לו מתקיימות בחירות בשנה הבאה והמספרים שלו, אסטרונומיים אחרי ה-9 בספטמבר, הם עכשיו יבשתיים, כמעט בטווח השדה הדמוקרטי. אחת הבעיות של בוש היא שהמלחמה בעיראק הובילה לכיבוש של עיראק, ובמצב קולוניאלי זה יותר חיילים אמריקאים מתים ממה שהם עשו כשהפציצו את צבאו של סדאם לאפר. כשכל חייל אמריקאי מת, משפחה אמריקאית אחרת מחליטה שלא להצביע עבור בוש ב-11, וגם הקהילה שלהם מתחילה לפקפק בשפיות השליטה העולמית כפי שהטיפו סגן הנשיא דיק צ'ייני והלא שלו. 2004, פול וולפוביץ.
כדי להחליף את שקי הגופה של החיילים האמריקאים, הנשיא בוש הציע פרס כספי לכל מדינה ברחבי העולם אם היא מוכנה לשלוח את חייליה ולתת להם לחזור לכפרים שלהם בשקיות גופות. בתמורה, המדינות העניות ששולחות את החיילים הללו יזכו לטובתו המיוחדת של הממשל האמריקני, חוזים לבנייה מחדש של עיראק, וכמובן תנאים נוחים לזיכיון הנפט ברגע שזה יחזור בתור.
חברי פ. סיינת ניסח זאת ברהיטות בטור שלו ב-29 ביוני 2003 עבור ההינדו, "על ידי שליחת החיילים שלנו, אנו זוכים להרוויח כסף מהיר בצד. אז חברות הודיות יזכו למה שעיתונים תאווה מכנים 'חוזים משתלמים'. ואנחנו יכולים להקריב כמה מאות ג'וואנים [חיילים], אולי הרבה יותר, כדי שהמנכ"לים שלנו יוכלו לעשות אפילו טוב יותר ברשימות הבאות של פורבס ופורצ'ן. לא משנה שהחוזים הרווחיים האלה יכולים להציב אותנו מבחינה מוסרית בשורות רוצחי החוזים. לא פלא שהאמריקאים מבקשים את עזרתנו. הם שופינג גוף במובן המילולי. זהו מיקור חוץ אחד של משרות שהאיגודים שלהם לא ימחו. העבודה למות למען האימפריאליזם האמריקאי".
הברית הדמוקרטית הלאומית בראשות וג'פאי לא סירבה לשלוח את הג'וואנים לעיראק לא בגלל הבחירות למדינה ולא בגלל הבחירות הלאומיות - החיילים לא הלכו בגלל ההתנגדות המשולבת במדינה מהקונגרס, מפלגת סמאג'וואדי, הקומוניסטית. מפלגות, ורוב האופוזיציה. אפילו חלקים מה-BJP והשב סנה, שלא לדבר על המפלגות האזוריות האופורטוניסטיות בתוך ה-NDA, לא רצו שהחיילים ימותו למען האימפריאליזם האמריקאי.
לאינדיאנים נמאס להיות הספויים של אימפריאליזם כזה או אחר. Sepoys (האנגליזציה של סיפאהי או חייל) עזר לבריטים הכמעט מובסים ב-1857 להשתלט מחדש על תת היבשת - מפונג'אב ומנפאל הגיעו שתי התגבורת העיקרית לחברת הודו המזרחית.
בשנת 1862 ציין פקיד בריטי בכיר, "אני רוצה שתהיה לי רוח שונה ויריבה בגדודים שונים, כדי שסיקים יוכלו לירות בהינדו, גורקה אל כל אחד מהם, ללא כל קפדנות במקרה הצורך." ברוח זו של חלוקה וכיבוש, הבריטים שלחו את הספויים ברחבי אפריקה ואסיה כדי להפיל מרידות למען האימפריה. מבורמה ב-1885 ועד עיראק ב-1915, הספוי הפך לחלק בלתי נפרד מהשלטון האימפריאלי.
אז אם החיילים אכן ילכו לעיראק, זו לא תהיה היציאה הראשונה שלהם. בשנים 1915-16 יצאו כמה אלפי ספויים לעיראק כדי להילחם עבור הבריטים נגד האימפריה העות'מאנית הגוססת. היסטוריון בריטי אחד כינה את הפלישה הזו "חטא מוות", ואת המלחמה שהם נלחמו "אולי הדוגמה המופלאה ביותר לסיכון צבאי עצום שנלקח, לאחר התלבטות מלאה, ללא מטרה צבאית מוגדרת או קונקרטית". אלפי ספויים מתו בעיראק.
מכיוון שארה"ב אינה מפעילה גיוס ונשענת על מתנדבים שיאיישו את הכוח הצבאי שלה, עיקר אלה שנמצאים בלחימה מגיעים ממעמד הביניים הנמוך והעובדים. ריק ג'הנקוב מהוועדה המתנגדת למיליטריזם והטיוטה מכנה את הגיוס של צבא ארה"ב, "גיוס העוני". יתר על כן, הצבא הוא אחד המוסדות הבודדים שבהם השחורים והלטינים אינם במיעוט: הם נהרגים בעיראק במספרים גדולים בהרבה משיעורם באוכלוסייה. ואכן, ההרוג האמריקאי הראשון לא היה אפילו אזרח, אלא איש גואטמלה, חוסה גוטיירז.
כיום יש יותר גברים שחורים בכלא מאשר בקולג', והם מהווים חלק גדול משני מיליון האמריקנים שמהווים את האוכלוסייה הכלואה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ. אנשים אלו ידועים בצבע עורם, אך כאשר שחורים ולטיניים מצטרפים לצבא, עורם הופך לירוק, צבע של עייפות ארה"ב. כשהם מתים בקרב, הם אמריקאים, והדם האמריקני הזה הוא שמפריע לציבור האמריקאי, אפילו שהם חסינים בדרך כלל מפני ההפרזה המשטרתית נגד שחורים ולטיניים במדינה.
הוושינגטון פוסט דיווח, למרבה הפלא, שעד אמצע 2003, כמעט שבעים אחוז מאוכלוסיית ארה"ב האמינו שלמשטרו של סדאם חוסיין בעיראק יש קשר להתקפות ה-9 בספטמבר. אם ממשלת בריטניה "הסתרה" את הדיווחים על נשק להשמדה המונית, בקישור עיראק-11/9 אין ראיות בסיסיות לייפות. 11/9 בהיותו היום הקדוש, ממשל בוש קרא לו למכור את כל שקית הטריקים שלו, שרובם ננזפו בצורה מהדהדת במשך שנה וחצי לפני פיגועי הטרור.
לזמן את 9/11 זה לפנות לסלידה אמריקאית מאובדן חיי אמריקה. לאותם אלפי הרוגים יש תביעה גדולה יותר לדמיון הגלובלי מאשר למספר דומה של מתים, למשל, בופאל. זמן קצר לאחר שהטרור הפזיז של יוניון קרביד הרג עשרים אלף בני אדם ב-1984, נציג של אמריקן סיאנמיד ציין באופן סתמי שאין להתייחס למספר ברצינות רבה מדי מכיוון שההודים אינם חולקים את "הפילוסופיה של צפון אמריקה של חשיבות חיי אדם". אפשר להקריב את חייהם התמימים של לא-אמריקאים ושל לא-אמריקאים כדי לשמר כל טיפת דם אמריקאית אחרונה.
כשארה"ב מבקשת מהודו לשלוח חיילים, זה לא מיועד לשיקום רב-צדדי של עיראק. המניע מאחורי הבקשה הוא לגרום לג'וואנים להקריב את חייהם למען הדולר, ולהבטיח את הבחירה מחדש של GW Bush. אולי זו הסיבה שהנשיא בוש העלה את השאלה בגיוס כספים לבחירתו מחדש, וזו הסיבה שהוא העביר את הפחדים שלו משנת 2004 לוג'פיי.
