הביטוי "אני רוצה שלום" מושמע לעתים קרובות מאוד בישראל. היום, כשאני יודע את מה שאני יודע, נראה לי שבדרך כלל זה נאמר ללא מחויבות אמיתית. אין נכונות אמיתית לעשות את מה שצריך ולהקריב את הקורבנות הנדרשים, אבל יותר מכל, אין ידע אמיתי על המצב.
הבעיה עם ואלס עם באשיר
גדעון לוי כתב קטע פוליטי-ביקורתי מהוואלס עטור הפרסים עם באשיר, ב"הארץ". עם המאמר האחד הזה הוא פתר את אי הבהירות שלי לגבי הסרט:
"... האמת היא שזו תעמולה. אופנתי, מתוחכם, מוכשר ובעל טעם - אבל תעמולה..."
כשיצאתי לראשונה מאולם הקולנוע, חשבתי "זה לא סרט פוליטי, זה סרט אישי". וזה. ואלס עם באשיר עוסק בזיכרונות, לא בעובדות. הוא עוסק בסיפור של אדם אחד על ריפוי נשמתו הפגועה. הבעיה היא, שם יש לו עובדות. וברגע שאתה לוקח את הטיפול שלך לציבור, שם יש לו השלכות פוליטיות. כשהוא פוטר את עצמו מאשמה, הדמות הראשית פוטרת את כל ישראל, כפי שניסח לוי:
"הוואלס נשען על שני יסודות אידיאולוגיים. האחד הוא תסמונת "ירינו ובכינו": אוי, כמה בכינו, אבל הידיים שלנו לא שפכו את הדם הזה. תוסיפו לזה קורט של זיכרונות שואה, שבלעדיהם אין התעסקות עצמית ישראלית נאותה. וקצת של קורבנות - עוד מרכיב חיוני בהחלט בשיח הציבורי כאן - והרי יש לך את הדיוקן המתעתע של ישראל 2008, במילים ובתמונות".
גודמן- לא מספיק טוב
לפני כמה ימים פרסם יוני גודמן, אחד האנימטורים של "וואלס עם באשיר" את הדקה וחצי הזה, על חוסר חופש התנועה של העזתי:
גודמן, בזעקת הדעיכה הישראלית האופיינית שלו של "אני רוצה שלום" לא מחויב ולא מקריב, נכשל כישלון חרוץ. הנה סקירה של 250 מילים עבור 95 שניות של שירות עצמי:
- גודמן רצה א "דמות שכל אחד יכול להתחבר אליה" – אני אומר לעשות אותו ערבי מובהק, פלסטיני מובהק. ודא שהילד הזה לא יוצא מהקשרו, ושלא מתעלמים מהאבל הספציפי שלו (שוב!). למרבה האירוניה, מה שנקרא "כל-ילד" הזה נראה במיוחד מאוד כמו יהודי ישראלי אשכנזי. האם זה דיוקן עצמי?
- גודמן רצה "לגרום לצופה לחוש אמפתיה" - מה הקטע עם המוזיקה הכי מגניבה?! האם זו אותה מוזיקה שהיית משתמש בה כרקע לקצר שואה? לא חשבו כך.
- אין זיהוי של הידיים. הם אנונימיים, אבל מאוד אנושיים- מצלמים אפילו! בניגוד ל"כל ילד" קטן, דמיוני, הם ספציפיים וניתנים לזיהוי ממשי ואנושי. אבל לא פעם הם מזוהים כישראלים. עדכון: נצפה שוב - בפעם האחת שיש רמז לישראל, יש התייחסות מאוד ברורה למצרים.
- גודמן מתאר את העזתים כ "מיליון וחצי אנשים שרק רוצים לחיות את השאיפות והחלומות שלהם, משהו שהם לא יכולים לעשות בגלל [חוסר] היכולת שלהם לנוע בחופשיות". שתי בעיות בהערכה זו:
ההוויה הראשונה; זו לא רק היכולת לנוע בחופשיות. איפה הדם? איפה המתים? הפצוע? היתומים? העקורים? המעונים? המוכה?
הישות השנייה: לבני האדם האלה יש ממשי חלומות, לא ציפורים מטפוריות. חופש הוא לא החלום שלהם, זה מטפורה לחלום שלהם. איפה הדרכון שלהם? הדגל שלהם? בתי הספר והאוניברסיטאות שלהם? העבודות שלהם? הבתים שלהם? החצרות האחוריות הירוקות שלהם? הילדים שלהם?
לא מספיק טוב.
מאחורי המוח הפציפיסטי הישראלי
לשנייה, חשבתי שגודמן פועל מתוך סיבות הומניטריות חסרות פניות:
"אנשים מדברים על חמאס, אבל יש שם הרבה אזרחים שאינם תומכי חמאס אלא שסובלים מהמצור הזה..."
רגע לפני שהספקתי להשרות את עצמי בהרגשה המקסימה שעדיין יש תקווה, גודמן משמיע הצהרה נוספת מאמר הארץ (שם לקוחים הציטוטים הקצרים ולמעלה):
"אני חושב שאנשים רבים רואים בישראל מדינה תוקפנית, אבל זו לא ישראל שלי, אמר גודמן. אני רוצה שאנשים במערב יראו את זה, יראו שיש בישראל אנשים שמתנגדים למלחמה, שרוצים שלום".
עוד פציפיסט ישראלי שרוצה שלום. אני מביא ציטוט אחרון מא ממשי הפציפיסט הישראלי, גדעון לוי:
"לוהקת לתפקיד הנאצי בניגוד לרצונך", אומר מטפל אחר בביטחון, כאילו מזכיר את הערתה של גולדה מאיר שלעולם לא נסלח לערבים על שהפכו אותנו למה שאנחנו. מה אנחנו? אומר המטפל שהארנו את האורות, אבל "לא ביצענו את הטבח". איזו הקלה. הידיים הנקיות שלנו אינן חלק מהעבודה המלוכלכת, אין מצב".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו