משטר ההפקעות החדש בגדה המערבית
שבוע 2362 לכיבוש
דניאל ברסלאו
ההשתלטות של ישראל על אדמות הגדה המערבית לבניית התנחלויות נמשכה ללא הפרעה מאז 1967. אבל האסטרטגיות המשפטיות לביצוע רכישת קרקעות ולגיטימציה שלה בעיני הציבור הישראלי והקהילה הבינלאומית התפתחו במהלך 45 השנים. כעת יש סימנים לכך שמשטר ההפקעות שוב משנה את צורתו, והפעם עושה פחות ויתורים לחוק ולדעה הבינלאומיים.
מאז תחילת הכיבוש של ישראל את הגדה המערבית, התירו בתי המשפט הישראלים לצבא להפקיע אדמות פרטיות בבעלות פלסטינית. המשפט הבינלאומי מאפשר שימוש של הכובש בקרקע במקרים של "צורך צבאי", ובג"ץ בישראל נתן ל"צורך צבאי" פרשנות ליברלית ביותר, ולמעשה מתיר תפיסת קרקע בכל פעם שרשויות הצבא טענו כי הדבר יועיל לביטחון של המדינה.
כך הוקמו רבים מההתנחלויות המוקדמות על קרקע פרטית שנתפסה על ידי הצבא וקיבלה לגיטימציה על ידי בית המשפט. זה היה עד 1979, אז קבע בית המשפט הגבוה לצדק, לנוכח לעג בוטה לרוח המשפט הבינלאומי, כי הצבא אינו יכול להחרים קרקעות רק למטרה, ללא רציונל ביטחוני, של הקמת הסדר קבע. היישוב הדתי הקיצוני אילון מורה נאלץ לעבור דירה, ועידן הטענות הצבאיות לגניבת קרקע פרטית להתנחלויות הובא לסיומו.
אבל כמובן שהחלטת אילון מורה לא האטה את רכישת הקרקעות הפלסטיניות עבור מפעל ההתיישבות הבלתי חוקי. זה הוביל לשתי טכניקות חדשות. הראשון היה כרוך בהבחנה המשפטית המזויפת בין אדמות פלסטיניות פרטיות, לבין "אדמות מדינה" שאיש לא החזיק בהן בעלות חוקית. בית המשפט הכריז שלא ניתן להשתמש בקרקע פרטית להתנחלויות (למרות שעדיין אושרה תפיסה צבאית), אך אדמות מדינה היו משחק הוגן. כך יצרו בתי המשפט אפיק חוקי לגניבת קרקעות, שחלקן עובדו במשך דורות רבים, וכולם מהווים את השטח היחיד שנותר למדינה הפלסטינית העתידית.
ההשלכה הנוספת של החלטת אלון מורה הייתה הנוהג של תפיסת ראשי גבעות ותביעה למאחזים לא מורשים אך לא רשמיים. הרשתות של פעילי מתנחלים דתיים והפקידים הממוקמים היטב במשרדי הביטחון והשיכון המשיכו להתפשט על פני עמוד השדרה המרכזי של הגדה המערבית, מבלי לדעת מי עשויים להיות הבעלים החוקיים של הקרקע. פסק הדין של אילון מורה נעקף כאשר מתנחלים תפסו את ראשי גבעות, בעוד שסוכנויות ממשלתיות חיברו אותם במהירות לרשת החשמל, לשירותי המים ולרשת הכבישים.
כעת המשטר בן השלושים שנה של רכישת קרקעות, עם ההתקפות הכפולות שלו של הליך משפטי עבור מה שמכונה "אדמות מדינה", ונורמליזציה שלאחר מעשה של "מאחזים" בלתי חוקיים, עשוי לעבור מהפך נוסף. השנים האחרונות הציבו כמה מכשולים בדרכן של תנועות המתנחלים, החל מעבודת שלום עכשיו, ועד לחשיפתה של דליה ששון בחסות הממשלה של השחיתות השורשית שמאפשרת את ההתנחלויות הבלתי חוקיות. ולאחרונה, ביולי השנה, ועדה שמונתה על ידי הממשלה בראשות המשפטן בדימוס אדמונד לוי קראה להפסיק את המדיניות הדו-פרצופית של קידום לא רשמי של מאחזים תוך הצבתם רשמית מחוץ לחוק. ועדת לוי קראה ללגליזציה מיידית של המאחזים, אפילו לשמר את אלה שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית, אולי לפצות את הבעלים.
למרות שיקול דעתו של ראש הממשלה כי דו"ח לוי היה פרובוקטיבי מדי בעיני הקהילה האמריקאית והבינלאומית מכדי שיאומץ באופן רשמי, הוא עשוי בכל זאת להצביע על גל העתיד של מדיניות רכישת הקרקעות של ישראל בגדה המערבית. למרות הגשת הדו"ח, נראה שהממשלה מקבלת את מסקנת הוועדה לפיה משטר תפיסת הקרקע הנוכחי אינו בר קיימא. לאחר שמילאה אחר צווי בית המשפט לפינוי מאחז מגרון ושכונת האולפנה בבית אל, והבטחה לפנות עוד כמה מאחזים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית, ישראל עושה מהלכים מכריעים להכשרת 13 מאחזים שאינם כפופים לצווים כאלה. באפריל איפשרה ישראל שלוש התנחלויות - ברוכין, סנסאנה ורחלים - שנבנו שנים קודם לכן ללא אישור ממשלתי מתאים.
בשבועות האחרונים מבצעת הממשלה מהלך נוסף שיממש את המלצות ועדת לוי, בבקשה שבית המשפט יבטל מרכיב מרכזי בהחלטת אילון מורה. המדינה ביקשה מבג"ץ לאפשר בנייה בהתנחלויות בקרקעות פרטיות שנלקחו למטרות צבאיות לכאורה. והבנייה אמורה להתחיל בשטחי בית אל שבהם היא רוצה ליישב מחדש את משפחות העקורים של אולפנה. אבל בסך הכל, 44 התנחלויות בנויות על קרקע פרטית שהופקעה על ידי הצבא לפני 1979, והפסיקה שהמדינה מבקשת תפתח את כל הקרקעות הללו, שעדיין נמצאות בבעלות פלסטינים שלא הייתה להם גישה אליהן למעלה מ-30 שנה.
בעוד שהפיתוח הגדול של ההתנחלויות, מבחינת אוכלוסייה, בעשרים השנים האחרונות היה במה שהם כיום יישובים גדולים מסביב לירושלים ולאורך הקו הירוק, משטר ההפקעות החדש נועד לנרמל ולהרחיב את הנוכחות הקולוניאלית הישראלית ברחבי המערב. בַּנק.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו