הקמפיין של ממשל טראמפ להפיל את ממשלת ונצואלה מעלה את השאלה האם ממשלת ארה"ב מוכנה לדבוק באותם כללי התנהגות שהיא מצפה ממדינות אחרות לפעול לפיהן.
במהלך המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, מדיניות החוץ של ארה"ב התאפיינה בפעולות חוזרות ונשנות של התערבות צבאית של ארה"ב במדינות אמריקה הלטינית. אבל זה התחיל להשתנות בסוף שנות ה-1920, כפי שנודע בשם מדיניות שכנות טובה גובשה. החל משנת 1933, ממשלת ארה"ב, שהגיבה לתלונות של מדינות אמריקה הלטינית על התערבות ארה"ב בענייניהן הפנימיים, השתמשה באירוע של ועידות פאן-אמריקאיות כדי להכריז על מדיניות אי-התערבות. מדיניות זו הוחזרה על ידי ארגון המדינות האמריקאיות (OAS), שנוסד ב-1948 ומרכזו בוושינגטון הבירה.
סעיף 19 של אמנת OAS קובע בבירור: "לשום מדינה או קבוצת מדינות אין זכות להתערב, במישרין או בעקיפין, מכל סיבה שהיא, בענייניה הפנימיים או החיצוניים של כל מדינה אחרת." מה שבטוח, האמנה, בסעיף 2(ב), מכריזה שאחת המטרות המהותיות של ה-OAS היא "לקדם ולבסס את הדמוקרטיה הייצוגית". אבל סעיף זה ממשיך, באותו משפט, לציין שפעילות כזו צריכה להתנהל "עם כיבוד העיקרון של אי-התערבות". ממשלת ארה"ב, כמובן, היא חברה פעילה ב-OAS והצביעה בעד אישור האמנה. היא גם מחויבת מבחינה משפטית לאמנה, שהיא חלק מהמשפט הבינלאומי.
אל האני מגילת האומות המאוחדות, שנוסחה גם על ידי ממשלת ארה"ב וחלק מהחוק הבינלאומי, כוללת חובת אי-התערבות משלה. בניסיון להוציא אל מחוץ לחוק תוקפנות בינלאומית, אמנת האו"ם מכריזה, בסעיף 2(4), כי "כל החברים יימנעו ביחסיהם הבינלאומיים מאיום או שימוש בכוח נגד השלמות הטריטוריאלית או העצמאות המדינית של כל מדינה, או בכל מדינה אחרת. אופן שאינו עולה בקנה אחד עם מטרות האו"ם". למרות שהניסוח הזה מעורפל יותר מהגינוי של אמנת OAS לכל מיני התערבות, בשנת 1965 אימצה העצרת הכללית של האו"ם החלטה רשמית שהחמיר את הדברים בהכרזה: "לשום מדינה אין זכות להתערב, במישרין או בעקיפין מכל סיבה שהיא, בענייניה הפנימיים או החיצוניים של כל מדינה אחרת".
למרבה הצער, ממשלת ארה"ב הפרה את עקרונות המשפט הבינלאומי הללו פעמים רבות בעבר - הפילה או ניסתה להפיל ממשלות רבות. והתוצאות לרוב לא הצליחו לעמוד בהבטחות וציפיות גרנדיוזיות. רק תסתכל על התוצאות של פעולות שינוי המשטר האמריקני במהלך העשורים האחרונים באיראן, גואטמלה, קובה, צ'ילה, קמבודיה, האיטי, פנמה, ניקרגואה, אפגניסטן, עיראק, לוב, סוריה ומדינות רבות אחרות.
כמובן, יש דברים ששווים ביקורת בוונצואלה, כמו שיש במדינות רבות אחרות - כולל ארצות הברית. כתוצאה מכך, רוב ניכר של מדינות OAS הצביעו בינואר 2019 בעד החלטה שדחה את הלגיטימיות של כהונתו החדשה של ניקולס מדורו כנשיא, בטענה שתהליך הבחירות של מאי 2018 חסר "השתתפות של כל השחקנים הפוליטיים בוונצואלה", נכשל "לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים" וחסר "הערובות הנדרשות לחופש והוגן. תהליך שקוף ודמוקרטי".
עם זאת, החלטת ה-OAS בינואר 2019 לא קראה להתערבות מבחוץ אלא, ל"דיאלוג לאומי בהשתתפות כל השחקנים הפוליטיים ובעלי העניין בוונצואלה" כדי להבטיח "פיוס לאומי", "תהליך בחירות חדש" והליך של שלום החלטה על "המשבר הנוכחי במדינה ההיא". בנוסף, אי-התערבות ותהליך של פיוס בין הפלגים הפוליטיים המקוטבים בחדות של ונצואלה נדרשו על ידי ה- ממשלת מקסיקו ועל ידי האפיפיור.
מדיניות הפיוס הזו רחוקה מזו שמקדמת ממשלת ארה"ב. בנאום בפני קהל מטורף במיאמי ב-18 בפברואר, דונלד טראמפ דרש פעם נוספת את התפטרותו של מדורו ואת התקנתו כנשיא ונצואלה של חואן גויאדו, הנשיא הבלתי נבחר אך שהוכרז על עצמו שטראמפ מעדיף. "אנחנו מחפשים מעבר שליו לשלטון", אמר טראמפ. "אבל כל האפשרויות על השולחן."
נראה כי התערבות כזו בענייניה הפנימיים של ונצואלה, כולל האיום המרומז של פלישת צבא ארה"ב, תוביל לשפיכות דמים מסיבית במדינה זו, לערעור יציבותה של אמריקה הלטינית, ולפחות - לשחיקה נוספת של החוק הבינלאומי שלטענת ממשלת ארה"ב. לקיים.
לורנס וויטנר (https://www.lawrenceswittner.com/ ) הוא פרופסור להיסטוריה אמריטוס באוניברסיטת סוני / אלבני ומחבר הספר ההתמודדות עם הפצצה (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד).
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו