בדרום מערב אוהיו, בספריות ובחנויות ספרים ובמועדוני ספרים, סופר אחד בא לדמות את השינוי התרבותי בקהילות שמרניות הרחק הן ממדינת הרווחה התאגידית הפלוטוקרטית והן מההגדרה של "ניאוקון אמריקאי" שהייתה בשימוש ברבעון האחרון של שנה. מֵאָה.
איין ראנד.
קשה להאמין, אבל, ובכן, הכלבה באמת חזרה.
הספרים של ראנד, כמו כמעיין המתגבר ו אטלס משך בכתפיו, עפים מהמדפים. מגזין Reason, המגזין האנרכי-קפיטליסטי ברובו אך הליברטריאני האזרחי למהדרין, הקדיש לאחרונה כמות גדולה של כיסוי לתופעה שגורמת להרבה פעילים להתכווץ. ראנד ברשימות רבי המכר, בחדרי השינה של בנים בתיכון שמור כמו פורנו, עבר בקבוצות נוער מגה-כנסיות ואפילו - GASP! – חברות ואחוות חברתיות של אוניברסיטאות.
במסיבות התה במדינת באקאי, מוצאים רפובליקנים רבים וחברי הימין הדתי, שפתאום הבינו את מה שהרבה אנשים כבר הבינו, כולל הסוציאליסטים והמרקסיסטים שהם מכפישים ללא הרף עם הכסף והכוח הגדול של ברק אובמה שורשים - הרפובליקנים גדולים, רעים ומשוגעים כוח בדיוק כמו הדמוקרטים, שאף אחד מהצדדים לא באמת רוצה לעזור למי שלא ישחד אותם כדי שיהיה אכפת להם, ומצביעי ארה"ב, כמו תלמידי בית ספר עיראקים שהופצצו באש או כפרים אפגנים, הם נפגעים מקובלים .
אבל, מכמה מרכיבים במסורות השמאלניות המסורתיות בארה"ב, השינוי המדהים הזה בריאל-פוליטיק התרבותי נתקל באליטיזם בורגני או באותן טקטיקות לעג פומבי מגעיל בהן השתמשו הליברלים, הבעלות על חדרי הישיבות והראש המדבר שלהם. כלבי ברכיים.
חשוב לציין שזה ממש צבוע וקטנוני עבור כל מי שמאמין בשיקום החברה למדינה פשיסטית משתתפת, פחות סמכותית, לא לעסוק בקבוצות האנשים הללו ברמה משמעותית באופן לא מטיף ויזום.
למה לא לנסות למצוא דרך לבנות קונצנזוס ולהגיע לפשרה עם חלק מהחברה שהמערכת נבגדה והשתמשה בו בדיוק כמו כל אחד אחר? בלי הכפייה, השימוש בכוח, התעמולה הסטטיסטית מלמעלה למטה והיסטוריונים של Big Media?
זה לא משתתף אם אתה לא מאמין במשהו מעבר ללוחמה אידיאולוגית במגע מלא.
* * * *
אי אפשר להאמין בפעולה ישירה כסתם חפץ בוטה לניפוץ גלובליזציה פזיזה או הרס צורה נצלנית של קפיטליזם של מדינה/תאגיד, או כתיאטרון רחוב בלבד בצורה של מחאה להעלאת המודעות. פעולה ישירה משמעה לפעמים להיות מוכן ללכת לחטוף חצי ליטר בבר מחורבן של מעמד הפועלים עם ה-Good Ol' Boys ולנהל שיחה, אולי לנהל ויכוח מתון על משחק ביליארד.
כפי ששיער ויטמן, חייבים לשיר את הגוף חשמלי.
זמן קצר לאחר בחירות 2008, משום מה מצאתי את עצמי בפאב כפרי כאן באוהיו, יושב בבר אחר צהריים אחד, חוטף ארוחת צהריים מהירה לבד לצד נהג משאית, קבלן בדימוס ובעל עסק קטן. טלוויזיה מכוסה באבק מעל ארון המשקאות גילם את CNN, איזה ראש מדבר של אנליסט שהציע פרשנות על הסבב האחרון של הלבנת הון שהיה אותה הפלה של תוכנית "גירוי".
אין ספק, לאחד מהחבר'ה - החיה הגדולה והמזוקן הזו של בן אדם - היה עותק של אחד הספרים של ראנד על הבר. ודאי, ברגע שתמונתו של אובמה הבזיקה על מסך הטלוויזיה, הוא לא יכול היה שלא להביע את דעותיו.
למען הפרוטוקול, מעולם לא הצלחתי לסבול את האגואיזם העשיר והנוזל של התנועה הרנדיאנית והאובייקטיביזם בכלל, לא יותר ממה שאי פעם הצלחתי לסבול את המותג האמון של High Brow Academic Activism בו דוגלים אנשים שמתארגנים מחאה נגד אי צדק, כל זאת תוך כדי חיים מהרווחים של אבא מנכ"ל מסדנאות יזע והתעללות בעבודה.
אני חושב שזה סנטימנט נפוץ לאנשים שקראו את עבודתה של אמה גולדמן, או של סמואל קונקין, או אפילו הסופרים האנרכיסטים האינדיבידואליסטים האמריקנים ג'וזיה וורן וליזנדר ספונר מהמאה ה-19, מכתביהם של הרוסים הגדולים כמו קרופוטקין, טולסטוי ובקונין.
איין ראנד פשוט נראית, ובכן, די מטופשת וקטנונית, כלבה זקנה מרושעת עם בעיות הערכה עצמית הנשואה לחמדנות קפיטליסטית, כאשר היא נמדדת מול אותם עקרונות אנרכיסטיים שהיא גייסה, עיוותה וארזה מחדש כמוצר צריכה.
אבל לכל אחד משלו. זה היה מאבק מזוין. כל העולם הוא גם במה וגם שוק, במיוחד מבחינת רעיונות ודעות.
* * * *
בבר הבודד הזה קרה משהו מרתק, קסום, נסתר ממש.
בעקבות הכיתוב הסגור ומעל קופסת ג'וק ששיחקה באקראי את ג'וני קאש וטום ווייטס, מה שהתחיל בהבעת דעה פשוטה הפך לשיחה פתוחה, כנה ואכזרית מבחינה אינטלקטואלית על כל דבר מהטבע של הקפיטליזם (שזה לא, למעשה , מילה נרדפת בחברה המודרנית לשווקים חופשיים ופתוחים), מזון אורגני והורג (לא יכול להיות בר-קיימא או בריא יותר מבשר צבי שאפשר לאכול ולהשתמש בו כדי לסחור עם שכניכם), עזרה הדדית ואפילו – GASP - הסכם בדבר ההכרח להמציא מחדש את שירותי הבריאות כדי להפוך אותו לאוניברסלי על פני הרפורמה בביטוח.
אפילו השרת קפץ לפעמים, או כועסים שהרבצנו על הילד שלה אובמה כמו בוש, קרטר, ניקסון ו-LBJ או הגנו על נקודות מבט פמיניסטיות מנקודת מבט אמיתית של מעמד הפועלים.
ולעתים השיחה הייתה הכל מלבד אזרחית, קופסאות סבון שימשו כרעיונות ולא כנשק רצח אידיאולוגי, ואני לא חושב שאי פעם אוכל לבטא "נעם חומסקי" ו"הסכמה מיוצרים" תוך כדי שתייה עם שמרני אידיאולוגי אחרי ארבעה ליטרים כמוני באותו אחר הצהריים.
בשלב מסוים, שרבטתי רשימת קריאה מומלצת על מפית קוקטייל - סם דולגוף, שכתב תחת השם סם ויינר ועבד גם כמארגנת IWW וגם כקבלן צבע בניו יורק - ריתק את בונה הבתים בדימוס, השמרני לכל החיים.
הוא תמיד חשב שאנרכיזם פירושו רק כאוס, טמבלים בעלי השכלה בקולג' ופצצות צינור - זו התניה תקשורתית עבורך. לא משנה שהגרסה המודרנית בבעלות תאגיד של ליברטריאניזם שמרני גנבה את כל עניין "הממשלה הקטנה" מהאנרכיסטים מהאסכולה הישנה, שלפי המסורת האמריקאית, הם באופן מסורתי יותר ידידותיים לעבודה מאשר שיר של טובי קית', בעוד שהם באמת מתכוונים ל" שירותים ממשלתיים מינימליים לאנשים; קופה עבור בנקאים ומנצלים בינלאומיים".
לך תבין.
כמה מאותם נסיינים רנדיאנים ושקיות התה האבודות נותרו בחושך לגבי דרכים שונות של ממשל עצמי וקהילה אנושיים כמו אובמניאק הממוצע שלך בן 18 ששתה את ה-Kol-Aid הויראלי בשיווק המוני.
למה לא לפנות ופשוט לנהל שיחה? דלג על הרטוריקה, הדוגמה ואפילו הסמכותיות של הדוכן האינטלקטואלי, שאפילו חברי השמאל האנטי-סמכותיים ביותר אשמים לפעמים בתרגול...
הא. דמיין ש?
פלח חדש באוכלוסיה שמתחיל להוריד את הסנוורים, להבין ש"ניאו-שמרני" אינו אלא סטטוס קוו של אדם עשיר, ושאף אחד לא חושק בוושינגטון על ג'ו וג'יין היומיומיות שלך?
מנצח את השטויות הישן של "איתנו או נגדנו".
– 33 –
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו