הנה סיפור מעזה שתרמה ברברה לובין, המנהיגה ההומניטרית המוערכת של ברית הילדים של המזרח התיכון, ארגון ללא מטרות רווח הפועל למען זכויותיהם ורווחתם של ילדים במזרח התיכון על ידי שליחת משלוחי סיוע אל פלסטין, עיראק ולבנון, ותמיכה בפרויקטים שעושים את החיים טובים יותר לילדים.
"יש כל כך הרבה סיפורים לספר מהיום הראשון שלנו בעזה. כל כך הרבה כאב והרס. אבל יש סיפור אחד במיוחד שאני חושב שהעולם צריך לשמוע. פגשתי אמא שהיתה בבית עם עשרת ילדיה כש חיילים ישראלים נכנסו לבית, החיילים אמרו לה שהיא צריכה לבחור חמישה מילדיה כדי 'לתת במתנה לישראל'. כשהיא צרחה באימה הם חזרו על הדרישה ואמרו לה שהיא יכולה לבחור או שיבחרו בשבילה. ואז החיילים האלה רצחו לפניה חמישה מילדיה". - ברברה לובין, "הערות פלסטין", 22 בינואר, 2009.
אולי אלו מאיתנו שיש להם ילדים יכולים לשים את עצמנו בנעליה של אותה אישה ולהרהר בבחירה שהיא נאלצה לעשות. למרות שאין מילים למה שנעשה לאישה הזו וכל המילים שאוכל להציע כאן יהיו קצרות עד כאב ממה שצריך להיאמר ולעשות, אני אבדוק בקצרה את המאבק שעומד מאחורי מעשים שרק ישוע יכול לסלוח להם.
במשך שישים שנה, האמריקנים מוגנים באופן שיטתי מהמציאות של פלסטין. אין ספק שמי שבאמת אכפת להם יכלו לגלות את האמת. כיום גילוי כזה יכול להיעשות עם פניות מקוונות בסיסיות, אבל המדיה המיינסטרים החדשותית עליה מסתמכים רוב האמריקנים מעוותת מהותית את המציאות הפלסטינית. בהסתכלות על הרגישויות הישראליות, הם הציגו את הפלסטינים לא כבני אדם בעלי צרכים ורצונות וערכי מוסר דומים לשלנו, אלא כמין של בני אדם למחצה המונעים מקנאות צרופה. כל פיגוע התאבדות הופך למחזה אכזרי שאינו מעורר שום הרהור על ההקשר ההיסטורי, אלא פעור חסר שכל לנוכח חוסר ההיגיון של המעשה. מי שיכול לבצע מעשים כאלה חייב להשתייך למין שונה לחלוטין מבני העולם ה"מתורבתים" שבנימין נתניהו קרא לפני הטבח בעזה.
השאלה האסורה היא תמיד "מה יניע בני אדם רגילים למעשים כאלה?" עבור הפלסטינים שביצעו את המעשים הללו והצביעו בחמאס לשלטון בבחירות היפות ביותר במזרח התיכון הערבי היו רגילים כמו נער בבורגר קינג המקומי. רוב הפלסטינים אינם מהופנטים על ידי מולות מרושעות, אך הם עומדים בפני בחירות יומיומיות שיכולות להרוג אותם ואת משפחותיהם, ואין להם ברירה אלא להגיב לסביבתם הפוליטית והצבאית.
The Israelis did not conceal their military strategy toward the native Palestinian population either at the founding of the state of Israel or during the latest massacre. Consider the words of Israel’s most prominent military analyst, Ze’ev Schiff in 1978, "… the Israeli Army has always struck civilian populations, purposely and consciously … the Army, he said, has never distinguished civilian [from military] targets … [but] purposely attacked civilian targets even when Israeli settlements had not been struck." (Haaretz, May 15, 1978). The political reasons are explained by distinguished statesman Abba Eban, "’there was a rational prospect, ultimately fulfilled, that affected populations would exert pressure for the cessation of hostilities.’ The effect, as Eban well understood, would be to allow Israel to implement, undisturbed, its programs of illegal expansion and harsh repression. Eban was commenting on a review of Labor government attacks against civilians by Prime Minister Begin, presenting a picture, Eban said, ‘of an Israel wantonly inflicting every possible measure of death and anguish on civilian populations in a mood reminiscent of regimes which neither Mr.Begin nor I would dare to mention by name.’" – Noam Chomsky, "Gaza 2009", Jan. 20, 2009. The regime that dare not speak its name evokes memories of Sophies’ Choice. In this movie, a Polish woman arrives at a Nazi concentration camp and is ordered by the Nazis to choose which of her children will live and which will die. Unlike yesterday’s Palestinian mother, she makes the choice.
בחינה שטחית של מילים ופעולות ישראליות מוכיחה במהירות כי ההתקפות האחרונות על אזרחים נחזו בקפידה והוכנו בקפידה. אבל זה רק מרכיב אחד ביעד אסטרטגי גדול בהרבה. "הישראלים היו נושמים בעיקר לרווחה אם הפלסטינים היו נעלמים. וזה לא סוד שהמדיניות שהתגבשה תואמת היטב את המלצותיו של משה דיין מיד לאחר מלחמת 1967: הפלסטינים 'ימשיכו לחיות כמו כלבים,' ומי שרוצה יוכל לצאת'. המלצות קיצוניות יותר הושמעו על ידי הומניסטים שמאליים נחשבים מאוד בארצות הברית, למשל מייקל וולצר מהמכון למחקרים מתקדמים בפרינסטון ועורך כתב העת הסוציאליסטי הדמוקרטי Dissent, שייעץ לפני 35 שנה שמאז שהפלסטינים הם 'שוליים' nation,' they should be 'helped to leave.'" – Frank Barat, "On the Future of Israel and Palestine", June 6, 2008.
כדי להדגיש את המציאות הפלסטינית הקיומית, מיכאל נוימן תיאר לאחרונה את מצבם כך: "אבל נניח שחבורה של בריונים מתמקמת, עם משפחותיהן, מסביב לחווה שלך. הם לקחו את רוב האדמה והמשאבים שלך; הם בחוץ עוד. אם זה ימשיך, אתה תרעב, אולי תמות. הם חמושים עד השיניים ומוכנים בשפע להשתמש בזרועות אלה. הדרך היחידה שבה אתה יכול להגן על עצמך היא לגרום להם לשלם מחיר כבד ככל האפשר על המצור שלהם. הפלישה המתמדת שלהם למרחב המחיה שלך. חסר לך מזון ואספקה רפואית, והבריונים מנתקים את האספקה הזו מתי שהם רוצים. יתרה מכך, כלי הנשק היחידים שעומדים לרשותך הם חסרי הבחנה, ויפגעו גם במשפחותיהם וכן הבריונים עצמם. אתה יכול להשתמש בכלי הנשק האלה, אפילו בידיעה שהם יהרגו חפים מפשע. אתה לא צריך לתת לבריונים להרוס אותך, ובכך להקריב את החפים מפשע שלך (כולל את עצמך) כדי לחוס על שלהם. מכיוון שחפים מפשע נמצאים תחת איום מוות בכל מקרה , אתה לא צריך להעדיף את התוקפים על פני שלך." מיכאל נוימן, "חמאס ועזה", 13 בינואר 2009.
"האמנתי, ועד היום עדיין מאמין, בזכותו הנצחית וההיסטורית של עמנו על הארץ הזאת כולה", הודיע ראש הממשלה אולמרט לישיבה משותפת של הקונגרס במאי 2006 לקול מחיאות כפיים מעוררות. כקתולי, אני חייב לשאול את עצמי, "האם לאנשים האלה אין את הזכות להגן על עצמם?" אם המשפחה שלי הייתה מאוימת, האם לא הייתי עושה כל שביכולתי כדי לגרום לצורר לחוש כאב עד שיתרצה? אם ניתנה לי הבחירה של סופי, מה תהיה תגובתי? למרות שהזוועות האחרונות כפו את בחירותיה של סופי על אמהות חסרות ישע, הפלסטינים עמדו בפני בחירתה הלאומית של סופי בשישים השנים האחרונות. הם יכולים לחיות כמו כלבים, כפי שהציע משה דיין, לסכן את החיים שלהם ושל ילדיהם מהתקפות של מתנחלים או צה"ל או שהם יכולים לעשות כרצונו של הישראלים ולברוח ממולדתם ולהציל את חיי משפחותיהם, אבל דן אותם לבושה בכך שנטשו את החיים שהיתה להם כל זכות לנהל. בחירה אחרונה זו אינה מוות מילולי, אלא רוחנית שבמובנים רבים גרועה יותר. מה היית בוחר?
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.