הייתי עושה הכל כדי להציל את הילד שלי. הייתי לומד את השפה, קורא את הספרים, מתעמק בהלך הרוח של החוטפים, מטפח זקן, לו יכולתי. כל דבר.
הלכתי במהירות ברחוב הסואן ליד הבניין שלי, עסוק במחשבות על סמל. בואו ברגדהל והוריו. נתקלתי בהמוני צעירים ברובם שחיכו מול מועדון, זיגזגתי בין הקהל ונתקלתי בזיכרון: טיימס סקוור, מאי 2006.
נסעתי באוטובוס מהיילנד פולס, ניו יורק לאחר שדיברתי בשם משפחות כוכבי הזהב למען השלום בעצרת למחות על נאום הפתיחה של ג'ורג' בוש באקדמיה הצבאית של ארצות הברית באותו אחר הצהריים. חזרתי בלילה ועשיתי את דרכי הביתה, הלכתי ברחובות העיר וניהלתי משא ומתן על שדה האנרגיה של מנהטן שאני כל כך מתגעגע אליו.
באותו יום, בסוף מאי לפני שמונה שנים, עמדתי מול קבוצה ונתתי את הנאום שחשבתי שג'ורג' בוש צריך לשאת. דיברתי על קוד הכבוד של ווסט פוינט: "צוער לא ישקר, יבגוד, או יגנוב, או יסבול את מי שעושה זאת" ואז אמרתי, "בבקשה שברו את הקוד בקצרה וסבלו אותי בעודי מתנצל על הכשלים שלי בפרופורציה ההמונית. ”
כשגילמתי את בוש, סיכמתי ב:
היום, אמסור את עצמי להישפט בפני בית משפט עולמי יחד עם אלה בממשל שלי ששיקרו כדי למכור את המלחמה הזו. הנאשמים המשותפים שלי כוללים חברי קונגרס שעדיין מממנים את המלחמה. אנא סלח לכולנו.
כמובן, בוש מילא תפקיד, ביצע את תפקידו כמפקד העליון, ואמר לצוערים שאנו מכבדים את המתים על ידי השלמת המשימה. הוא סגר את משימתו באותו אחר הצהריים ב"המלחמה הזו התחילה במשמרת שלי - אבל היא תסתיים במשמרת שלך."
רק שלוש שנים לפני כן, דיק צ'ייני אמר, "אני בטוח שהחיילים שלנו יצליחו, ואני חושב שזה יעבור מהר יחסית... שבועות ולא חודשים."
באותה שנה, 2003, אמר ריצ'רד פרל:
ובעוד שנה מהיום, אני אתפלא מאוד אם לא תהיה איזו כיכר מפוארת בבגדד שנקראת על שם הנשיא בוש. אין ספק שלמעט מספר קטן מאוד של אנשים הקרובים למשטר מרושע, תושבי עיראק שוחררו והם מבינים שהם שוחררו. וזה נהיה קל יותר מדי יום לעיראקים לבטא את תחושת השחרור הזו.
שישה חודשים לאחר הטיול שלי בעמק ההדסון, הדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים ועל הסנאט לראשונה מזה תריסר שנים ואני, יחד עם חבריי לשלום, חגגתי, בתקווה שהמלחמה תסתיים. התפכחתי תוך חודשים.
לבסוף, בדצמבר 2011, במהלך השנה התשיעית למלחמה, השלימה ארה"ב את נסיגת אנשי הצבא, אך האלימות ברחבי עיראק נמשכת עם פיגועי מכוניות, התנקשויות ופיגועי התאבדות. הפלישה שהייתה אמורה להיות עוגה היא קטסטרופה.
ב-28 במאי 2014 ברק אובמה דיבר עם כיתת הבוגרים בווסט פוינט. הוא אמר, "אני מאמין בחריגות אמריקאית בכל סיב הווייתי". אנחנו יודעים את תכולת הסיבים שלו. דעו שהוא אמר פעם לעוזריו, "אני ממש טוב בלהרוג אנשים", בהתייחסו לתקיפות מזל"טים.
אנו נושאים את הבושה של הקטל, לוחמת הרחפנים המורחבת בפקיסטן, סוריה, תימן וסומליה.
למרות ההבטחה של ג'ו ביידן ב-2010 ש"אנחנו הולכים לצאת משם לגמרי, בוא גיהנום או מים גבוהים, עד 2014", אובמה הכריז לאחרונה ש-9,800 חיילים יישארו באפגניסטן. המשימה תימשך עד 2016. וכך גם לעזאזל.
עכשיו, בחזרה לסמל. Bowe Bergdahl ששלח אימייל להוריו ב-27 ביוני 2009. הנה חלק:
אני מצטער על הכל כאן. האנשים האלה צריכים עזרה, אבל מה שהם מקבלים זה המדינה הכי יהירה בעולם שאומרת להם שהם כלום ושהם טיפשים... אפילו לא אכפת לנו כשאנחנו שומעים אחד את השני מדברים על הוצאת הילדים שלהם ברחובות העפר. עם המשאיות המשוריינות שלנו... אנחנו לועגים להם מול הפנים שלהם, וצוחקים עליהם שהם לא מבינים שאנחנו מעליבים אותם... אני מצטער על הכל. הזוועה שהיא אמריקה מגעילה.
ביל אוריילי אמר בתוכניתו, "הוא [בוב ברגדהל, אביו של בו] למד לדבר פשטו, שפת הטליבאן, ונראה כמו מוסלמי". מגישי "חדשות" אחרים אמרו שבוב ברגדהל נראה כמו חבר בטליבאן.
כשמישהו אמר משהו דומה לי, שהמראה של האם נורמלי אבל לאבא יש זקן ארוך ומראה... השלמתי את המשפט ב"אמיש?".
הוריו של ברגדהל מקבלים איומי מוות מאנשים ששפטו את בנם כעריק, האחראי למותם של חבריו לחיילים, במקום להלל אותו כאדם שראה את האמת בשקרי המלחמה. עצוב שבואו ברגדהל אולי היה בטוח יותר בשבי מאשר בבית בסיר הרותח יוצא הדופן של אמריקה.
מיסי ביטי כתב עבור National Public Radio ו-Nashville Life Magazine. היא הייתה מדריכה לכתיבת זיכרונות במכון אושר ללמידה לכל החיים של ג'ונס הופקינס בבולטימור. אימייל: [מוגן בדוא"ל]
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו